בועטת כריות לאוויר...
ערב שישי, טוב בעצם כבר לפנות בוקר של שבת, כולם מסתובבים בבית, ערים.. אני סהרורית ועצבנית ללא סיבה מיוחדת (אולי הייתי קצת רעבה..) אבא מחליף תחנות בטלויזיה, אחי ... החברה שלו בצבא אפשר להבין... רק אמא ישנה שנת ישרים. אני שוכבת על המיטה בועטת כריות באויר ותוהה אם העולם שלי עומד להתהפך שוב או לא, יותר מזה, האם זה טוב או רע? מה יהיה?? וכמה שליטה יש לי כרגע? כמה אחריות אני מוכנה לקחת? אנשים נכנסים ויוצאים לי מהראש, משפטים גדולים, משפטים קטנים, רגעים קטנים, רגעים עצומים, יש משמעות? אין משמעות? באופן כללי אני משגעת את עצמי... נו, מה יש לי כבר לעשות בשעה כזו?... כרית אחת נוחתת לי ישר לפנים, וזה הזכיר לי את היום ההוא, שכתבת לי את השיר " כמו הרוח" שלחת אותו בלילה, אני ראיתי אותו רק בצהרים יום אחרי, ואותה הכרית שעכשיו נפלה עלי, הייתה אז מחוצה לי לתוך הפנים, שאף אחד לא ישמע איך אני בוכה.... אוווף כמה בכיתי ביום ההוא.. יש שירים כאלו כמו זה, שמעולם לא הקשבתי להם ממש, ואז, אז שמעתי את המילים קראתי אותם ממך אלי, ולא יכולתי להפסיק לבכות, יותר מזה, "אסור" היה לי לומר לך איך אני מרגישה...עד כמה אני אוהבת ומעריכה, כמה אתה חשוב לי, איך שאתה עוטף לי את הלב באהבה וברכות, ושהלוואי שלא היית מרגיש ככה, כמו בשיר הכל כך עצוב הזה כי יש בך כל כך הרבה, כי נתת לי הרבה יותר ממה שהייתי יכולה לבקש, כי נתת לי את כל מה שלא הייתי מעיזה לבקש אז לעצמי... ואז "נזכרתי" במילים האחורנות שלך אלי... "לעולם אל תתפשרי באהבה"... המילים האלו הולכות איתי מאז לכל מקום, מכריחות אותי לחשוב , לצאת מהבועות ולבדוק, להיות קצת עצובה, וקצת לפחד. ואני נזכרת שפעם סיפרת לי על הכרית .. העיניים... הדמעות... אתה זוכר?... אני לא בטוחה שעניתי לך על זה, אני רק זוכרת שהמילים האלו ריגשו אותי נורא... ויש לי , לא כרית, דובי... אני יודעת שאתה קורא את זה, (מה, לא סיפרתי לך שאני מכשפה?..) טוב, אני מאמינה, שאתה קורא את הדברים האלו, ואני כותבת אותם באהבה גדולה, יש אהבות שנזכרים בהן וחיוך חמוץ או ממורמר עולה על השפתיים יחד עם הזיכרון, הפעם זה לא ככה, האהבה הזו, מוזרה, מבולבלת (בשבילי) וקשה ככל שהייתה, היא עוטפת לי את הלב, את כולו, ומזכירה לי כל פעם מחדש מה עוד מצפה לי, ובטח עוד יותר, ואני כותבת את הדברים האלו כי יש בי תחושה שלא אמרתי לך עד כמה אתה פשוט חד פעמי, כמה מיוחד היית לי, כמה רגישות מדהימה הייתה בך, זה הדהים אותי מחדש כל פעם, כמה רוך, וכמה ישירות, בלי משחקים, כל הקלפים על השולחן, וכמה אני אוהבת, אמרתי לך אז שתהיה בליבי עד יומי האחרון, אני מאמינה שזה מה שיקרה, אבל יותר מזה, אני מקווה שזה יקרה. כי הלב שלי עטוף באהבה גם כשהיא איננה. אלו דברים שאני רוצה שתדע, אולי קצת באיחור, אבל אני יודעת שאם אתה קורא אותם עכשיו, אתה מחייך ואולי אפילו קצת מאושר ואולי, אם יש בך איזה כעס אז הוא מתפוגג עכשיו. וכן, אני ממשיכה בחיי, מבלה, נהנת, אבל זוכרת ומברכת על כל רגע שהיית שם.
ערב שישי, טוב בעצם כבר לפנות בוקר של שבת, כולם מסתובבים בבית, ערים.. אני סהרורית ועצבנית ללא סיבה מיוחדת (אולי הייתי קצת רעבה..) אבא מחליף תחנות בטלויזיה, אחי ... החברה שלו בצבא אפשר להבין... רק אמא ישנה שנת ישרים. אני שוכבת על המיטה בועטת כריות באויר ותוהה אם העולם שלי עומד להתהפך שוב או לא, יותר מזה, האם זה טוב או רע? מה יהיה?? וכמה שליטה יש לי כרגע? כמה אחריות אני מוכנה לקחת? אנשים נכנסים ויוצאים לי מהראש, משפטים גדולים, משפטים קטנים, רגעים קטנים, רגעים עצומים, יש משמעות? אין משמעות? באופן כללי אני משגעת את עצמי... נו, מה יש לי כבר לעשות בשעה כזו?... כרית אחת נוחתת לי ישר לפנים, וזה הזכיר לי את היום ההוא, שכתבת לי את השיר " כמו הרוח" שלחת אותו בלילה, אני ראיתי אותו רק בצהרים יום אחרי, ואותה הכרית שעכשיו נפלה עלי, הייתה אז מחוצה לי לתוך הפנים, שאף אחד לא ישמע איך אני בוכה.... אוווף כמה בכיתי ביום ההוא.. יש שירים כאלו כמו זה, שמעולם לא הקשבתי להם ממש, ואז, אז שמעתי את המילים קראתי אותם ממך אלי, ולא יכולתי להפסיק לבכות, יותר מזה, "אסור" היה לי לומר לך איך אני מרגישה...עד כמה אני אוהבת ומעריכה, כמה אתה חשוב לי, איך שאתה עוטף לי את הלב באהבה וברכות, ושהלוואי שלא היית מרגיש ככה, כמו בשיר הכל כך עצוב הזה כי יש בך כל כך הרבה, כי נתת לי הרבה יותר ממה שהייתי יכולה לבקש, כי נתת לי את כל מה שלא הייתי מעיזה לבקש אז לעצמי... ואז "נזכרתי" במילים האחורנות שלך אלי... "לעולם אל תתפשרי באהבה"... המילים האלו הולכות איתי מאז לכל מקום, מכריחות אותי לחשוב , לצאת מהבועות ולבדוק, להיות קצת עצובה, וקצת לפחד. ואני נזכרת שפעם סיפרת לי על הכרית .. העיניים... הדמעות... אתה זוכר?... אני לא בטוחה שעניתי לך על זה, אני רק זוכרת שהמילים האלו ריגשו אותי נורא... ויש לי , לא כרית, דובי... אני יודעת שאתה קורא את זה, (מה, לא סיפרתי לך שאני מכשפה?..) טוב, אני מאמינה, שאתה קורא את הדברים האלו, ואני כותבת אותם באהבה גדולה, יש אהבות שנזכרים בהן וחיוך חמוץ או ממורמר עולה על השפתיים יחד עם הזיכרון, הפעם זה לא ככה, האהבה הזו, מוזרה, מבולבלת (בשבילי) וקשה ככל שהייתה, היא עוטפת לי את הלב, את כולו, ומזכירה לי כל פעם מחדש מה עוד מצפה לי, ובטח עוד יותר, ואני כותבת את הדברים האלו כי יש בי תחושה שלא אמרתי לך עד כמה אתה פשוט חד פעמי, כמה מיוחד היית לי, כמה רגישות מדהימה הייתה בך, זה הדהים אותי מחדש כל פעם, כמה רוך, וכמה ישירות, בלי משחקים, כל הקלפים על השולחן, וכמה אני אוהבת, אמרתי לך אז שתהיה בליבי עד יומי האחרון, אני מאמינה שזה מה שיקרה, אבל יותר מזה, אני מקווה שזה יקרה. כי הלב שלי עטוף באהבה גם כשהיא איננה. אלו דברים שאני רוצה שתדע, אולי קצת באיחור, אבל אני יודעת שאם אתה קורא אותם עכשיו, אתה מחייך ואולי אפילו קצת מאושר ואולי, אם יש בך איזה כעס אז הוא מתפוגג עכשיו. וכן, אני ממשיכה בחיי, מבלה, נהנת, אבל זוכרת ומברכת על כל רגע שהיית שם.
