gabylevy2003
New member
בום!
שלום חברים: והיום אספר לכם על אחד המקומות היפים ביותר בהודו - קסול שבעמק פרואטי. קסול ממוקמת אולי במקום הכי טוב בעמק פרואטי - מפגש של נחלים, אכסניות על שלוחה של הר שמשקיפה לנוף יפהפה של הרים מושלגים ויערות, רעש הנהר הזורם לרגלינו, אפשרויות לטיולי הליכה מדהימים באזור. חבל. באמת חבל. אז הגענו לקסול. ממבט ראשון מושבה ישראלית במקום מדהים, כשלעצמו זה לא דבר רע. אז נשמע קצת עברית ונוכל פלאפל אחרי 3 חודשים דאל וצ'אפטי. ובידיעה שעל אף כל המעלות שיש לאחיי הישראלים יש להם גם מגרעה אחת קטנה והיא שהם רעשנים מדי (אף אחד לא מושלם), החלטנו להתמקם על מלון די יקר וטיפה מרוחק מה"מושבה". ארגנו לעצמינו את התנאים הושלמים. אללק. אז קודם כל מהרעש - אי אפשר לחמוק. הם יגיעו לכל מקום שקט בשביל לטפוס צת "שנטי" עם ההאוז בפול ווליום ועם ה "צ'ילונג" שלהם (למי שלא היה בהודו - מקטרת לעישון סמים) ולא יתחשבו באף אחד, גם לא בשעות הקטנות של הלילה. וזה לא רק במקום ה"שקט" שבחרנו לעצמנו, אלא בכל אכסניה או מלון שהכנסנו לשם את הראש. עם הסגולה יושב במרפסות או בלובי, שומע מוזיקה בפול ווליום ומסתמם. אז החלטנו לברוח. לעלות על הר. שקט. אוויר הרים. ריח טוב באוויר (ולא של סמים, 24 שעות ביממה), שנטי אמיתי - קלגה. נסענו שעה. שמנו תיקים על הגב. הלכנו עוד חצי שעה. חור, אה? מקום עם פוטנציאל ענק. כפר קטן על הר, נוף מדהים! וכמובן עם הסגולה מצא גם אותו. "מצא"... אולי "הרס" יותר יתאים. אם הכוונה הייתה להתעורר מוקדם ולטייל בהרים, לראות זריחה, שקיעה, לנשום אויר צח... אז מסיבות הסמים בכל הגסט-האוזים עם מוזיקת ההאוז בפול ווליום נמשכו עד הבוקר. לא שינה. לא אויר. לא שקט. אבל נוף יפה. שנטי שנטי. לא נתקלנו בישראלי אחד (או ישראלית כמובן) שלא מסתמם. (והכוונה היא לא "רק" שכטה במסיבה). הבנתי סוף סוף את הסיפור שהיה לי פעם עם ספרדי שטיילתי איתו, ואמר לי "מה? אתה לא יודע מה זה צ'ילום? אבל אתה ישראלי!". עצוב. ממש עצוב. אנחנו עם של מסוממים. ולא סתם מסוממים. מסוממים הורסי מקומות שלווים, שקטים ומדהימים ביופיים. לא תגידו ישראלי אחד. לא עשר. לא מאה ולא אלף. אלפים. אלפים!!! כל ישראלי שפגשתי כאן, ובעמק פרואטי מצאנו אותם בהמוניהם. אז עזבנו את קסול בלב ממש כבד. בסוף הצלחנו למצוא מקום מבודד סעמק פרואטי שהיו "רק" 5 ישראלים והנוף היה שם יפה (אומנם לא כמו בקסול). אז שקט מצאנו (ומהריח של הסמים לא ברחנו כמובן). ועוד סיפורון... הגענו למנאלי (כמובן אחרי "טראומה" די גדולה אז החלטנו לתפוס מקום צדדי). ראינו חדר. יפה, זול. ומה לעשות, הייתי חייב לשאול. "יש ישראלים?", "כן, מלא." ואני שוב - "או קיי, תידה ולהתראות". אז למדתי את הלקח. מרחוק ראיתי את המסיממים במרפסות. "כי יש כאן את הג'ארס הכי טוב בעולם" כפי שישראלית אחת סינגרה על כולם פעם. אה וחוב קטן ואחרון: "בום" זה השאכטה של הדלקת הצ'ילונג. לבריאות.
שלום חברים: והיום אספר לכם על אחד המקומות היפים ביותר בהודו - קסול שבעמק פרואטי. קסול ממוקמת אולי במקום הכי טוב בעמק פרואטי - מפגש של נחלים, אכסניות על שלוחה של הר שמשקיפה לנוף יפהפה של הרים מושלגים ויערות, רעש הנהר הזורם לרגלינו, אפשרויות לטיולי הליכה מדהימים באזור. חבל. באמת חבל. אז הגענו לקסול. ממבט ראשון מושבה ישראלית במקום מדהים, כשלעצמו זה לא דבר רע. אז נשמע קצת עברית ונוכל פלאפל אחרי 3 חודשים דאל וצ'אפטי. ובידיעה שעל אף כל המעלות שיש לאחיי הישראלים יש להם גם מגרעה אחת קטנה והיא שהם רעשנים מדי (אף אחד לא מושלם), החלטנו להתמקם על מלון די יקר וטיפה מרוחק מה"מושבה". ארגנו לעצמינו את התנאים הושלמים. אללק. אז קודם כל מהרעש - אי אפשר לחמוק. הם יגיעו לכל מקום שקט בשביל לטפוס צת "שנטי" עם ההאוז בפול ווליום ועם ה "צ'ילונג" שלהם (למי שלא היה בהודו - מקטרת לעישון סמים) ולא יתחשבו באף אחד, גם לא בשעות הקטנות של הלילה. וזה לא רק במקום ה"שקט" שבחרנו לעצמנו, אלא בכל אכסניה או מלון שהכנסנו לשם את הראש. עם הסגולה יושב במרפסות או בלובי, שומע מוזיקה בפול ווליום ומסתמם. אז החלטנו לברוח. לעלות על הר. שקט. אוויר הרים. ריח טוב באוויר (ולא של סמים, 24 שעות ביממה), שנטי אמיתי - קלגה. נסענו שעה. שמנו תיקים על הגב. הלכנו עוד חצי שעה. חור, אה? מקום עם פוטנציאל ענק. כפר קטן על הר, נוף מדהים! וכמובן עם הסגולה מצא גם אותו. "מצא"... אולי "הרס" יותר יתאים. אם הכוונה הייתה להתעורר מוקדם ולטייל בהרים, לראות זריחה, שקיעה, לנשום אויר צח... אז מסיבות הסמים בכל הגסט-האוזים עם מוזיקת ההאוז בפול ווליום נמשכו עד הבוקר. לא שינה. לא אויר. לא שקט. אבל נוף יפה. שנטי שנטי. לא נתקלנו בישראלי אחד (או ישראלית כמובן) שלא מסתמם. (והכוונה היא לא "רק" שכטה במסיבה). הבנתי סוף סוף את הסיפור שהיה לי פעם עם ספרדי שטיילתי איתו, ואמר לי "מה? אתה לא יודע מה זה צ'ילום? אבל אתה ישראלי!". עצוב. ממש עצוב. אנחנו עם של מסוממים. ולא סתם מסוממים. מסוממים הורסי מקומות שלווים, שקטים ומדהימים ביופיים. לא תגידו ישראלי אחד. לא עשר. לא מאה ולא אלף. אלפים. אלפים!!! כל ישראלי שפגשתי כאן, ובעמק פרואטי מצאנו אותם בהמוניהם. אז עזבנו את קסול בלב ממש כבד. בסוף הצלחנו למצוא מקום מבודד סעמק פרואטי שהיו "רק" 5 ישראלים והנוף היה שם יפה (אומנם לא כמו בקסול). אז שקט מצאנו (ומהריח של הסמים לא ברחנו כמובן). ועוד סיפורון... הגענו למנאלי (כמובן אחרי "טראומה" די גדולה אז החלטנו לתפוס מקום צדדי). ראינו חדר. יפה, זול. ומה לעשות, הייתי חייב לשאול. "יש ישראלים?", "כן, מלא." ואני שוב - "או קיי, תידה ולהתראות". אז למדתי את הלקח. מרחוק ראיתי את המסיממים במרפסות. "כי יש כאן את הג'ארס הכי טוב בעולם" כפי שישראלית אחת סינגרה על כולם פעם. אה וחוב קטן ואחרון: "בום" זה השאכטה של הדלקת הצ'ילונג. לבריאות.