אתה קשקשן רציני
הייתי כותב על מושגים כמו שנאה עצמית, רגשי נחיתות, והקרנה פרוידינית, אבל אם אלו מעניינים אותך, גלוש לפורום פסיכולוגיה. הכי קל ללהג 'שבארץ לא עושים שום דבר על רמה' וש'בלונדון או בברודווי התיאטרון בנוי במיוחד להפקה' וכד'. האמת הפשוטה היא שחזות זמר, בין אם יש להם ערך אמנותי או לא (ולחלקם יש, ולחלקם אין) הם עסק מסחרי לכל דבר. התיאטרון בחו"ל משנה צורתו לצורך הפקה זו או אחרת, מכיוון שזו שיטה שיווקית למשוך קהל, ולהכניס אותו לאווירה של ההצגה - לגרום לקהל קונים פוטנציאלי להרגיש שברגע שהם נכנסים לתיאטרון הם בספרה אחרת שאסור לפספסה. באותה צורה בדיוק משווקים את עצמם theme parks כמו של דיסני ודומיהם. אין שום ערך תיאטרלי מאחורי זאת, ובטח לא אומנותי. לראייה, מיתוג בניין התיאטרון נעשה באחריות חברת יחסי הציבור שההפקה שוכרת את שירותיה. לבמאי ולמעצבים אין נגיעה בעניין. אגב, גם שם, כאשר ההפקה היא ניידת (national tour) - שזהו המודל עליו מסתמכות ההפקות בארץ (שהרי אין להם משכן קבע) - אף אחד לא טורח לשנות את פני התאטרון שמשמש כבית זמני, או להציב שום דבר יותר מכרזה. באשר לשימוש בכוכבים - כן. נכון. רק בישראל. בגלל זה ג'יסון דונובן מאופרת הסבון "שכנים" שיחק את יוסף שנתיים בלונדון, ומייקל דמיאן מ"צעירים חסרי מנוח" עשה את אותו תפקיד בניו יורק. סוזאן לוצ'י, ג'ון סטאמוס, ליאה תומפסון, ריצ'ארד שנסיי, סטיבן וובר ומאות אחרים (זו דוגמית קטנטנה שלקח לי שנייה לפלוט) הם כולם כוכבי טלווזיה ללא ניסיון שירה בולט שגוייסו להפקות על מנת למשוך קהל. למה? כי זה עסק מסחרי. תצחקו על יעל בר זהר כמה שתרצו, אבל יש לה חלק נכבד בעובדה ש'מרי לו' מתקרב ל-450 הצגות. והרבה פעמים הליהוקים גם מוצלחים. רן דנקר - להפתעתי הגדולה, אני מודה - היה הדבר הכי מוצלח בהתעללות שמשה קפטן עשה ל'צלילי המוסיקה'. ואגב, תפאורה מינימליסטית היא כן בחירה אטמנותית לגיטימית. ההפקה של שיקאגו בארץ היתה כמעט שיכפול מדויק של ההפקה הניו יורקית (שהתחילה את דרכה כקונצרט בסדרת encores השנתית, ומכאן הלוק המינימליסטי). אם כבר, שיקאגו היא דוגמה נדירה (ואולי חד פעמית) להפקה שבה הבמה, התאורה, ואפילו התזמורת (18 נגנים בישראל לעומת 13 בניו יורק ולונדון) היו מושקעים יותר מאשר בחו"ל. אם אכן היה צורך להשקיע יותר או לא (מאחר והקונספט של ההפקה היה מינימליסטי בכוונה) זה נושא לדיון אחר, אבל אין ספק שהשקיעו. בקיצור - בשנתיים האחרונות יש פריחה חסרת תקדים של מחזות זמר בארץ. ברואדווי אנחנו אף פעם לא היינו, וגם - כלכלית - אין שום סיבה בעולם שנהייה. המודל שהפקות בארץ צריכות להתבסס עליו הוא national tours (ברמות אילו או אחרות), וככאלו הן עושות עבודה לא רעה. לא שאין נפילות, אבל גם לא חסרות פה הפקות שנותנות בדיוק מה שהן צריכות לתת.