certified.woke
Well-known member
...אמנם כשרה, אך nevertheless בהמה גסה...
מתוך האינסטגרם של עינב בובליל. הכשרות כצמצום החוויה האנושית; צילום: צילום מסך מתוך חשבון האינסטגרם של עינב בובליל
ניסן שור
06 ביולי 2026
הרחבה
ואם כבר מזכירים אמנים בולטים בתחומם, בואו נדבר על עינב בובליל. היא אחת מהמשפיעניות המצליחות ביותר בישראל, עם יותר מחצי מיליון עוקבים באינסטגרם, אינספור קמפיינים מסחריים, בעלת מותגי איפור ותכשיטים, מחברת ספרי בישול ומשתתפת בעונה החדשה של "מחוברים". בקיצור, חתיכת אימפריה. כשבובליל פרצה לתודעה הציבורית ב–2008 בעונה הראשונה של תוכנית הריאליטי "האח הגדול", לצד אביה יוסי, היא נחשבה לשיא הוולגריות, גסות הרוח והצעקנות. היא הפיצה שנאת אשכנזים כשהמציאה את המושג "פרידמנים מתים" והציגה את עצמה כסמל האולטימטיבי של "אותנטיות" ו"חוכמת חיים". מאז החברה הישראלית יישרה קו איתה. במידה רבה אנחנו חיים ברפובליקת בובליל, ובינתיים קמו לה יורשות שבהשוואה אליהן, עינב בובליל היא מלכת אנגליה בפייב אוקלוק טי.
סרטון האריזות הראשון. חוויה אנתרופולוגית
בסרטון הראשון, שכבר זכה למעמד פולחני עם יותר מ–1.8 מיליון צפיות, בובליל מסבירה כיצד לארוז אוכל כשר לחו"ל, לקראת חופשה משפחתית בתאילנד עם חמשת ילדיה. בעזרת בעלה, אלי בניסטי, חוזר בתשובה, היא מדגימה את האופרציה הסבוכה. זהו טקס מרהיב שמתנהל בכוריאוגרפיה מתוזמנת היטב. כמויות מטורפות של אוכל, מאות מוצרים שנדחסים למזוודות, ובסדר מופתי: קופסאות שימורים, מנות חמות, חטיפים, קורנפלקס, עוגיות, פיצוחים, שוקולדים, מוצרי בשר וחלב, לחמים, מיונז, קטשופ, שניצל תירס, נקניקיות, ייגרמייסטר ועראק. מוצרים שדורשים קירור מוקפאים מראש בבית ואז נארזים לתוך צידניות מיוחדות. כדי לא להשתמש בכלים של המלונות בחו"ל, המשפחה אורזת גם טוסטר, כירה חשמלית ופלטה לשבת. הם אפילו לוקחים איתם מגבוני נייר כדי חלילה לא לגעת במגבונים של הגויים.
כמו ב"הסנדק 2", הסרטון השני, שעלה בשבוע שעבר וכבר רשם 1.1 מיליון צפיות, מרחיב את היקום הסינמטי של הבובלילים ומוסיף לו ממד אפי. עינב היא כמובן מייקל קורליאונה — ראשת המשפחה, המוח המתכנן והסמכות העליונה. אלי הוא מין פרדו: נאמן, צייתן, קצת רופס, מעט המום מגודל האירוע, אבל תמיד מוכן לקבל פקודות ולבצע אותן בלי לשאול שאלות מיותרות. הפעם המשפחה יצאה לשבוע בצפון איטליה, ואל החטיפים והשימורים וכל הטראש הזה הצטרפו גם קציצות עם אפונה, בשר ראש, קופסאות תבלינים, חומוס תעשייתי, קוטג', מחבת לטיגון שניצל, חזה עוף, פירורי לחם ושמן קנולה. אם הסרטון הראשון העניק לנו הצצה לחיים של אחרים, הרי הסרטון השני כבר חושף שיטה סדורה ואידיאולוגית: לא לנסוע אל העולם, אלא לקחת את ישראל איתך, קפואה בצידנית. שום דבר אינו נשאר ליד המקרה ושום טעם זר אינו מורשה לחדור פנימה. איטליה, אחת המעצמות הקולינריות של העולם, הופכת לתפאורה לאכילת מטבוחה מקופסת פלסטיק (שלוש קופסאות ליתר דיוק).
"זה לא מוריד מהכיף של הטיול. זה לכבוד השם יתברך", בובליל אומרת בסרטונים והיא שבה וחוזרת פעם אחר פעם — "אנחנו נהנים הכי בעולם", כאילו מנסה לשכנע את הצופים ואת עצמה. אני לא מתכוון להתווכח איתה. אם היא אומרת שהיא נהנית לאכול טונה וגרגרי תירס משומרים בתוך פיתה מופשרת עם מיונז, קטשופ ובמבה, על החוף בקופנגן או באגם גרדה, מי אני שאתווכח. אלא שיש כאן עניין נוסף: ההימנעות מהטומאה של הגויים והתפישה של חו"ל כמקום מלוכלך ובזוי.
סרטון האריזות השני. אני עם "הסנדק 2"
לא צריך לאבחן את בובליל מרחוק כדי לזהות כאן את המבנה הכפייתי: חרדה מפני זיהום (מגבוני נייר!), שאיפה לוודאות מוחלטת והקלה רגעית שמושגת באמצעות אריזה של מזוודות וצידניות. הקפדנות הדתית הכפייתית היא ההבדל בין אמונה באלוהים לטקס נוירוטי שהמניעים שלו הם פחד מעונש, אשמה ובושה. במצב כזה הכשרות היא לא מערכת סבוכה של כללים, אלא ניסיון למנוע כל אפשרות של חוסר שליטה. לא מספיק שהאוכל יהיה כשר; צריך שחדרי המלון יעברו טיהור. כל מגע עם הסביבה החיצונית חשוד בחילול הקודש. הימנעות קיצונית, מוחלטת, מחומרים "מזיקים" היא טרנד דתי וחילוני כאחד. כמו האובססיה הקטוגנית לפחמימות וסוכר, הפחד מגלוטן גם אצל מי שלא רגיש, המלחמה בשמני זרעים והחיפוש אחר מזון "נקי" מרעלים. אם אפשר היה לשפוך אקונומיקה על העולם כולו, בובליל ואחרים היו מאושרים.
הניתוק מהסביבה הוא לא תופעת לוואי של הכשרות. הוא גם אחת ממטרותיה המוצהרות. זו אובססיה שמוכרת לכולנו: אסור, במקרים מסוימים, לאכול לחם שאפה גוי, תבשילים ספציפיים שבישל גוי, ולשתות יין שגוי נגע בו או טיפל בו. החשש הוא שאכילה משותפת תוביל לקרבה חברתית, וקרבה חברתית לקשרים אינטימיים ולנישואים. האוכל מסוכן דווקא מפני שהוא מחבר. מי שטועם מהתבשיל של ה"אחר", יושב אל שולחנו ומתרגל לריחות המטבח, עלול לגלות שהגוי הוא בן אדם, עם טעם וסיפור ייחודי משלו. הכשרות, בגרסתה המוקצנת, היא גם דה־הומניזציה.
עינב בובליל באינסטגרם. אין שיקול דעת; צילום: צילום מסך מתוך חשבון האינסטגרם של עינב בובליל
חשוב לציין שהיהדות העכשווית היא חלקיק של התמונה ההיסטורית המלאה. לפני 500 שנה לא היתה בכל פינה מסעדה עם תעודת כשרות של בד"ץ בית יוסף ולא היה אפשר להסתובב בדרכים, בכפרים שבין פולין לאוקראינה, בין פאס למרקש, עם קופסאות שימורים ושקיות של ביסלי גריל. לצד האיסורים היה ארסנל שלם של פשרות והקלות והיה מדרג הלכתי. הסבים והסבתות שלי היו הרבה פחות אדוקים וכפייתיים ממשפחת בובליל, אבל לא פחות יהודים. הם הכירו בכך שאנחנו בני אדם ואנחנו חיים בתוך החומר. אנחנו לא יצורים סטריליים.
אבל לבובליל אין שיקול דעת. יש רק מערכת הרמטית, סגורה בריץ'־רץ' ומנעול עם ארבע ספרות. לאחדים מאיתנו, שני הסרטונים הנ"ל הם בידור קאמפי, ביזאר במיטבו, ולאחרים, ספר הוראות מדוקדק. אני חושד שיותר ויותר ישראלים אורזים במזוודה אוכל כשר, תעשייתי, נחות, מאשר כאלה שלא. שיהיה לבריאות, טיסה נעימה וחופשה משגעת לכולם. סעו בשלום ותחזרו בשלום, תעשו חיים, תיהנו מכל רגע, תשמרו על עצמכם ואל תשכחו לשתות הרבה מים.
הסרטונים של עינב בובליל הם ביזאר מוחלט, מפגן של דה-הומניזציה לגויים
הסרטונים הוויראליים שפירסמה בובליל לקראת החופשות של משפחתה מדגימים שילוב רעיל בין יהדות לאתנוצנטריות.
מתוך האינסטגרם של עינב בובליל. הכשרות כצמצום החוויה האנושית; צילום: צילום מסך מתוך חשבון האינסטגרם של עינב בובליל
ניסן שור
06 ביולי 2026
הרחבה
תקציר הכתבה ב-76 מילים
במשך שנים ניטש ויכוח בשאלה איזה סרט טוב יותר, "הסנדק" הראשון או "הסנדק 2". שניהם נחשבים לקלאסיקות על־זמניות, ועד היום מבקרים וחובבי קולנוע נוהגים להתפלמס איזה מהסרטים הוא עמוק ושלם יותר, ואיזה עוצמתי ואייקוני. בתרבות הפופולרית קורה לא פעם שבוחרים בין שתי פסגות של אותו אמן: "גרמלינס" או "גרמלינס 2", "בלונד און בלונד" או Blood on the Tracks, "מאה שנים של בדידות" או "אהבה בימי כולרה". זה לא שבאמת מדרגים יצירות אמנות, אלא משתמשים בהן בתור הצהרה עצמית: על טעמו של אדם, על אופיו, ועל איזה סוג של גדוּלה מדבר אליו. אני אגב, אם זה לא היה ברור, "הסנדק 2".ואם כבר מזכירים אמנים בולטים בתחומם, בואו נדבר על עינב בובליל. היא אחת מהמשפיעניות המצליחות ביותר בישראל, עם יותר מחצי מיליון עוקבים באינסטגרם, אינספור קמפיינים מסחריים, בעלת מותגי איפור ותכשיטים, מחברת ספרי בישול ומשתתפת בעונה החדשה של "מחוברים". בקיצור, חתיכת אימפריה. כשבובליל פרצה לתודעה הציבורית ב–2008 בעונה הראשונה של תוכנית הריאליטי "האח הגדול", לצד אביה יוסי, היא נחשבה לשיא הוולגריות, גסות הרוח והצעקנות. היא הפיצה שנאת אשכנזים כשהמציאה את המושג "פרידמנים מתים" והציגה את עצמה כסמל האולטימטיבי של "אותנטיות" ו"חוכמת חיים". מאז החברה הישראלית יישרה קו איתה. במידה רבה אנחנו חיים ברפובליקת בובליל, ובינתיים קמו לה יורשות שבהשוואה אליהן, עינב בובליל היא מלכת אנגליה בפייב אוקלוק טי.
כתבות קשורות
- זו המטפורה המושלמת למצבה של אמריקה. פוסט־אימפריה עם פוסט־תרבות ניסן שור
- אם נונו וג'ימבו ג'יי הם האופוזיציה, אנחנו בצרות צרורות ניסן שור
סרטון האריזות הראשון. חוויה אנתרופולוגית
בסרטון הראשון, שכבר זכה למעמד פולחני עם יותר מ–1.8 מיליון צפיות, בובליל מסבירה כיצד לארוז אוכל כשר לחו"ל, לקראת חופשה משפחתית בתאילנד עם חמשת ילדיה. בעזרת בעלה, אלי בניסטי, חוזר בתשובה, היא מדגימה את האופרציה הסבוכה. זהו טקס מרהיב שמתנהל בכוריאוגרפיה מתוזמנת היטב. כמויות מטורפות של אוכל, מאות מוצרים שנדחסים למזוודות, ובסדר מופתי: קופסאות שימורים, מנות חמות, חטיפים, קורנפלקס, עוגיות, פיצוחים, שוקולדים, מוצרי בשר וחלב, לחמים, מיונז, קטשופ, שניצל תירס, נקניקיות, ייגרמייסטר ועראק. מוצרים שדורשים קירור מוקפאים מראש בבית ואז נארזים לתוך צידניות מיוחדות. כדי לא להשתמש בכלים של המלונות בחו"ל, המשפחה אורזת גם טוסטר, כירה חשמלית ופלטה לשבת. הם אפילו לוקחים איתם מגבוני נייר כדי חלילה לא לגעת במגבונים של הגויים.
כמו ב"הסנדק 2", הסרטון השני, שעלה בשבוע שעבר וכבר רשם 1.1 מיליון צפיות, מרחיב את היקום הסינמטי של הבובלילים ומוסיף לו ממד אפי. עינב היא כמובן מייקל קורליאונה — ראשת המשפחה, המוח המתכנן והסמכות העליונה. אלי הוא מין פרדו: נאמן, צייתן, קצת רופס, מעט המום מגודל האירוע, אבל תמיד מוכן לקבל פקודות ולבצע אותן בלי לשאול שאלות מיותרות. הפעם המשפחה יצאה לשבוע בצפון איטליה, ואל החטיפים והשימורים וכל הטראש הזה הצטרפו גם קציצות עם אפונה, בשר ראש, קופסאות תבלינים, חומוס תעשייתי, קוטג', מחבת לטיגון שניצל, חזה עוף, פירורי לחם ושמן קנולה. אם הסרטון הראשון העניק לנו הצצה לחיים של אחרים, הרי הסרטון השני כבר חושף שיטה סדורה ואידיאולוגית: לא לנסוע אל העולם, אלא לקחת את ישראל איתך, קפואה בצידנית. שום דבר אינו נשאר ליד המקרה ושום טעם זר אינו מורשה לחדור פנימה. איטליה, אחת המעצמות הקולינריות של העולם, הופכת לתפאורה לאכילת מטבוחה מקופסת פלסטיק (שלוש קופסאות ליתר דיוק).
שני הסרטונים נמשכים בממוצע כשתי דקות וחצי, אבל הם מיטיבים לנסח את הקומדיה והטרגדיה של הקיום הישראלי בזמן הזה. קודם כל, מנהגי הכשרוּת כצמצום של ההוויה האנושית. הבובלילים לא מפסידים רק אוכל טוב — וזה לא עניין פעוט לכשעצמו, כי אוכל הוא תרבות והוא חיים — אלא שהם מונעים מעצמם מגע משמעותי עם האוכלוסייה המקומית. הם מטיילים כשגבם אל העולם, ספונים בתוך עצמם. את איטליה ותאילנד הם חווים כגלויה מרוחקת, חוששים לגעת, להריח, לטעום. ואם אתה לא משתמש בכל החושים שלך, ברור שהמקומיים הופכים עבורך לאובייקטים שטוחים. אתה בכלל לא נחשף אליהם או אפילו עושה מאמץ להכיר אותם במינימום של המינימום. השילוב בין יהדות, אתנוצנטריות ואגוצנטריות הוא רעיל מאין כמותו. לא בכדי הרבה ישראלים חשים את עצמם כאדונים בכל מקום שאליו הם מגיעים. הם תמיד התיירים הרועשים ביותר, חסרי הרגישות, גזענים, דורסניים ונטולי טקט. הם טסים לחו"ל כמו מילואימניקים שמסתערים על עזה או לבנון. באים, דופקים והולכים. הם פיל בחנות חרסינה שהחרסינה בכלל לא מעניינת אותו. הם לא יודעים להעריך את החרסינה. הם תקועים בגיהנום של נס קפה עלית ומאמא עוף.
"זה לא מוריד מהכיף של הטיול. זה לכבוד השם יתברך", בובליל אומרת בסרטונים והיא שבה וחוזרת פעם אחר פעם — "אנחנו נהנים הכי בעולם", כאילו מנסה לשכנע את הצופים ואת עצמה. אני לא מתכוון להתווכח איתה. אם היא אומרת שהיא נהנית לאכול טונה וגרגרי תירס משומרים בתוך פיתה מופשרת עם מיונז, קטשופ ובמבה, על החוף בקופנגן או באגם גרדה, מי אני שאתווכח. אלא שיש כאן עניין נוסף: ההימנעות מהטומאה של הגויים והתפישה של חו"ל כמקום מלוכלך ובזוי.
סרטון האריזות השני. אני עם "הסנדק 2"
לא צריך לאבחן את בובליל מרחוק כדי לזהות כאן את המבנה הכפייתי: חרדה מפני זיהום (מגבוני נייר!), שאיפה לוודאות מוחלטת והקלה רגעית שמושגת באמצעות אריזה של מזוודות וצידניות. הקפדנות הדתית הכפייתית היא ההבדל בין אמונה באלוהים לטקס נוירוטי שהמניעים שלו הם פחד מעונש, אשמה ובושה. במצב כזה הכשרות היא לא מערכת סבוכה של כללים, אלא ניסיון למנוע כל אפשרות של חוסר שליטה. לא מספיק שהאוכל יהיה כשר; צריך שחדרי המלון יעברו טיהור. כל מגע עם הסביבה החיצונית חשוד בחילול הקודש. הימנעות קיצונית, מוחלטת, מחומרים "מזיקים" היא טרנד דתי וחילוני כאחד. כמו האובססיה הקטוגנית לפחמימות וסוכר, הפחד מגלוטן גם אצל מי שלא רגיש, המלחמה בשמני זרעים והחיפוש אחר מזון "נקי" מרעלים. אם אפשר היה לשפוך אקונומיקה על העולם כולו, בובליל ואחרים היו מאושרים.
הניתוק מהסביבה הוא לא תופעת לוואי של הכשרות. הוא גם אחת ממטרותיה המוצהרות. זו אובססיה שמוכרת לכולנו: אסור, במקרים מסוימים, לאכול לחם שאפה גוי, תבשילים ספציפיים שבישל גוי, ולשתות יין שגוי נגע בו או טיפל בו. החשש הוא שאכילה משותפת תוביל לקרבה חברתית, וקרבה חברתית לקשרים אינטימיים ולנישואים. האוכל מסוכן דווקא מפני שהוא מחבר. מי שטועם מהתבשיל של ה"אחר", יושב אל שולחנו ומתרגל לריחות המטבח, עלול לגלות שהגוי הוא בן אדם, עם טעם וסיפור ייחודי משלו. הכשרות, בגרסתה המוקצנת, היא גם דה־הומניזציה.
עינב בובליל באינסטגרם. אין שיקול דעת; צילום: צילום מסך מתוך חשבון האינסטגרם של עינב בובליל
חשוב לציין שהיהדות העכשווית היא חלקיק של התמונה ההיסטורית המלאה. לפני 500 שנה לא היתה בכל פינה מסעדה עם תעודת כשרות של בד"ץ בית יוסף ולא היה אפשר להסתובב בדרכים, בכפרים שבין פולין לאוקראינה, בין פאס למרקש, עם קופסאות שימורים ושקיות של ביסלי גריל. לצד האיסורים היה ארסנל שלם של פשרות והקלות והיה מדרג הלכתי. הסבים והסבתות שלי היו הרבה פחות אדוקים וכפייתיים ממשפחת בובליל, אבל לא פחות יהודים. הם הכירו בכך שאנחנו בני אדם ואנחנו חיים בתוך החומר. אנחנו לא יצורים סטריליים.
אבל לבובליל אין שיקול דעת. יש רק מערכת הרמטית, סגורה בריץ'־רץ' ומנעול עם ארבע ספרות. לאחדים מאיתנו, שני הסרטונים הנ"ל הם בידור קאמפי, ביזאר במיטבו, ולאחרים, ספר הוראות מדוקדק. אני חושד שיותר ויותר ישראלים אורזים במזוודה אוכל כשר, תעשייתי, נחות, מאשר כאלה שלא. שיהיה לבריאות, טיסה נעימה וחופשה משגעת לכולם. סעו בשלום ותחזרו בשלום, תעשו חיים, תיהנו מכל רגע, תשמרו על עצמכם ואל תשכחו לשתות הרבה מים.
. התהיה מה צורך מצא פותח השרשור להעלות את הדברים נעלמה כלא הייתה. יש כאן מתקפה על ענין דת/יים. זה כל הסיפור. די בכך כדי להפוך את זה למענין מבחינת אנשים מסוימים, כאלה שהמילה אובססיה לא בדיוק זרה להם, לשון המעטה 
