בדרך אל החתולים
של יהושע קנז היה יותר מכל דבר אחר ומעבר לכתיבה המצוינת של קנז, אחד הספרים המפחידים ביותר שאי פעם קראתי. הקריסה הטוטאלית של החיים, הייאוש המוחלט, הסבל, ההשפלה ואיבוד צלם האנוש הכרוכים בזיקנה (גם אם מתגלים פה ושם ניצוצות של תקווה לאהבה או לידידות) מומחשים ע"י קנז בצורה כל כך מציאותית, אולם לא בצורה של זוועה סנסציונית אלא ע"י תיאור רגיש ואנושי של תהליך ההדרדרות וההתפוררות של החיים והנשיות והנסיונות מעוררי הרחמים והחמלה של יולנדה, הדמות הראשית בספר, להיאבק בו. דווקא תיאור רגיש זה הופך את החוויה להרבה יותר אמיתית ומוחשית ולכן כל כך מפחידה. הדבר המפחיד באמת לדעתי הןא הוא שבניגוד לדמויות ספרותיות שבדרך כלל גורמות בעצמן לטרגדיות שלהן או לספרי אימה שלגביהם אנחנו מודעים לכך שהסיטואציות המתוארות בהן אינן "אמיתיות" הרי הזיקנה כפי שמתוארת ע"י קנז היא משהו שכולנו (בתקווה?) נגיע אליו וכל מה שקורה לדמויות בספר יכול באמת לקרות לכל אחד מאיתנו מבלי שתהיה לנו שליטה על כך.
של יהושע קנז היה יותר מכל דבר אחר ומעבר לכתיבה המצוינת של קנז, אחד הספרים המפחידים ביותר שאי פעם קראתי. הקריסה הטוטאלית של החיים, הייאוש המוחלט, הסבל, ההשפלה ואיבוד צלם האנוש הכרוכים בזיקנה (גם אם מתגלים פה ושם ניצוצות של תקווה לאהבה או לידידות) מומחשים ע"י קנז בצורה כל כך מציאותית, אולם לא בצורה של זוועה סנסציונית אלא ע"י תיאור רגיש ואנושי של תהליך ההדרדרות וההתפוררות של החיים והנשיות והנסיונות מעוררי הרחמים והחמלה של יולנדה, הדמות הראשית בספר, להיאבק בו. דווקא תיאור רגיש זה הופך את החוויה להרבה יותר אמיתית ומוחשית ולכן כל כך מפחידה. הדבר המפחיד באמת לדעתי הןא הוא שבניגוד לדמויות ספרותיות שבדרך כלל גורמות בעצמן לטרגדיות שלהן או לספרי אימה שלגביהם אנחנו מודעים לכך שהסיטואציות המתוארות בהן אינן "אמיתיות" הרי הזיקנה כפי שמתוארת ע"י קנז היא משהו שכולנו (בתקווה?) נגיע אליו וכל מה שקורה לדמויות בספר יכול באמת לקרות לכל אחד מאיתנו מבלי שתהיה לנו שליטה על כך.
