בדידות
כל כך הרבה פעמים פניתי לפורום הזה, ותמיד קיבלתי תגובות ותמיכה, אבל האמת שכבר נמאס לי מהבעיות של עצמי. אני בחורה בת 18, שאוטוטו מתגייסת לצבא. יש לי חבר מדהים כבר מעל שנה, אבל הבעיה שלי ממש לא קשורה אליו. מתחילת התיכון השתייכתי לקבוצה מסויימת של אנשים, חברה שנורא אהבתי להיות חלק ממנה, אנשים מדהימים שתמיד הערכתי, ותמיד ידעתי שאיתם אני תמיד אשמור על קשר, ושאצלהם תמיד אני אמצא תמיכה ועזרה, והידיעה הזו מלווה אותי עד היום, לאחר שהחברות האמיתיות האלו הוכיחו את עצמן, ברגעים הקשים. הבעיה שלי שלמרות הכל, אני מרגישה בודדה. מאז סיום התיכון הקבוצה המגובשת הזו קצת התפרקה. כל אחד הלך לדרך שלו וזה כמובן רלוונטי והגיוני, וזה לא מפריע לי. גם כשכולם רוצים להפגש ומודיעים לי על מפגש קבוצתי, אני אף פעם כבר לא הולכת. אני תמיד מוצאת תירוצים למה אני לא יכולה לבוא, כי פשוט אין לי חשק ללכת ולראות את כולם. הצחוקים של כולם כבר לא נוגעים לי, ולמרות האהבה הגדולה שלי אליהם אני לא מוצאת את עצמי ביניהם. עניין נוסף הוא חברה שהייתה מאוד קרובה אליי פעם, חברה ללב ולנפש, פשוט רחוקה ממני בטירוף. אני יודעת שברגע שאני אצטרך אותה היא תבוא, אבל מעבר לזה, בחיי היומיום, אני מרגישה שאני לא בדיוק מעניינת אותה, ולעומתי היא טורחת לשמור על קשר עם אנשים אחרים, ואני מרגישה כאילו אני בגדר "חובה" שלה, כאילו היא מחוייבת אליי לאור כל מה שעברנו ביחד. אני יודעת שלא כל החברויות בחיים נמשכות לנצח, ושכשאנשים מתבגרים הם משתנים ולא תמיד הכל נשאר אותו דבר, ועם זאת עדיין קשה לי להשלים עם הניתוק הזה. מצד אחד אני לא רוצה להיות כל כך רחוקה מכולם וממנה בפרט, אבל מצד שני דוחה אותי לחשוב שאני צריכה לרדוף אחריה, ולהיות בחברה שאני מרגישה מנותקת ממנה. אני יודעת שהם אוהבים אותי, אבל אני לא מרגישה את זה. אם אני מסתכלת על עצמי בצורה אובייקטיבית, אני רואה בחורה שיגרתית, לא מעניינת במיוחד, לא אינטיליגנטית במיוחד, בעלת מזג חם (אני טיפוס חסר סבלנות) ומאוד ביקורתית. אני כאילו כועסת על כל העולם, כי זו הדרך התמודדות שלי, ואני לגמרי מרגישה אבודה. אני רוצה חברה חדשה, נטולת משקעים ועבר, אנשים שיתנו לי את ההרגשה הזו שאני נזקקת וחשובה. עם כתיבת ההודעה הזו אני חושבת לעצמי שאני לא מבטאת את התחושות שלי כמו שצריך, ושמאחורי ההודעה הזו יש עוד המון תסכול .
כל כך הרבה פעמים פניתי לפורום הזה, ותמיד קיבלתי תגובות ותמיכה, אבל האמת שכבר נמאס לי מהבעיות של עצמי. אני בחורה בת 18, שאוטוטו מתגייסת לצבא. יש לי חבר מדהים כבר מעל שנה, אבל הבעיה שלי ממש לא קשורה אליו. מתחילת התיכון השתייכתי לקבוצה מסויימת של אנשים, חברה שנורא אהבתי להיות חלק ממנה, אנשים מדהימים שתמיד הערכתי, ותמיד ידעתי שאיתם אני תמיד אשמור על קשר, ושאצלהם תמיד אני אמצא תמיכה ועזרה, והידיעה הזו מלווה אותי עד היום, לאחר שהחברות האמיתיות האלו הוכיחו את עצמן, ברגעים הקשים. הבעיה שלי שלמרות הכל, אני מרגישה בודדה. מאז סיום התיכון הקבוצה המגובשת הזו קצת התפרקה. כל אחד הלך לדרך שלו וזה כמובן רלוונטי והגיוני, וזה לא מפריע לי. גם כשכולם רוצים להפגש ומודיעים לי על מפגש קבוצתי, אני אף פעם כבר לא הולכת. אני תמיד מוצאת תירוצים למה אני לא יכולה לבוא, כי פשוט אין לי חשק ללכת ולראות את כולם. הצחוקים של כולם כבר לא נוגעים לי, ולמרות האהבה הגדולה שלי אליהם אני לא מוצאת את עצמי ביניהם. עניין נוסף הוא חברה שהייתה מאוד קרובה אליי פעם, חברה ללב ולנפש, פשוט רחוקה ממני בטירוף. אני יודעת שברגע שאני אצטרך אותה היא תבוא, אבל מעבר לזה, בחיי היומיום, אני מרגישה שאני לא בדיוק מעניינת אותה, ולעומתי היא טורחת לשמור על קשר עם אנשים אחרים, ואני מרגישה כאילו אני בגדר "חובה" שלה, כאילו היא מחוייבת אליי לאור כל מה שעברנו ביחד. אני יודעת שלא כל החברויות בחיים נמשכות לנצח, ושכשאנשים מתבגרים הם משתנים ולא תמיד הכל נשאר אותו דבר, ועם זאת עדיין קשה לי להשלים עם הניתוק הזה. מצד אחד אני לא רוצה להיות כל כך רחוקה מכולם וממנה בפרט, אבל מצד שני דוחה אותי לחשוב שאני צריכה לרדוף אחריה, ולהיות בחברה שאני מרגישה מנותקת ממנה. אני יודעת שהם אוהבים אותי, אבל אני לא מרגישה את זה. אם אני מסתכלת על עצמי בצורה אובייקטיבית, אני רואה בחורה שיגרתית, לא מעניינת במיוחד, לא אינטיליגנטית במיוחד, בעלת מזג חם (אני טיפוס חסר סבלנות) ומאוד ביקורתית. אני כאילו כועסת על כל העולם, כי זו הדרך התמודדות שלי, ואני לגמרי מרגישה אבודה. אני רוצה חברה חדשה, נטולת משקעים ועבר, אנשים שיתנו לי את ההרגשה הזו שאני נזקקת וחשובה. עם כתיבת ההודעה הזו אני חושבת לעצמי שאני לא מבטאת את התחושות שלי כמו שצריך, ושמאחורי ההודעה הזו יש עוד המון תסכול .
