בגידה
ההודעה מהיום של האישה שרוצה להתגרש והיו עוד הודעות כאלו בפורום גרמה לי לחשוב.
לא רציתי להכניס את המחשבות הללו לתוך השרשור הכואב והפגוע שלה. אז כותבת כאן.
בשנה האחרונה נחשפתי לכמות האנשים שלא מצליחים לחיות על פי הדגם המונוגמי. רק כאן בתפוז יש פורומים ייעודיים כמו פורום זוגיות פתוחה, פורום בגידות(!), פורום נשואים נשואות (שדי שווה ערך לפורום בגידות), פורום סקס, פורום סטוצים...אללי. ואני לא מדברת על פלטפורמות אחרות כמו צ'אטים, קפה דה מרקר ואתרי הכרות אנונימיים יותר או פחות אחרים.
ההתניה שלנו הראשונית היא שהבגידה היא דיל ברייקר. שגם אם יש אהבה ושותפות ומשק בית ומשפחה וחברות הכל אמור להתחסל ברגע שאחר מבני הזוג בגד ונתפס. ואני באמת תוהה למה ואם זה נכון. יותר ויותר אני חושבת הנורמה המונוגמית שהחברה כופה עלינו ומחדירה אל תודעתנו מגיל צעיר באלף ואחת דרכים לא ממש עובדת. שליש מהזוגות בארץ מתגרשים. כחמישים אחוז בוגדים. היתר מה? לחלקם טוב ומספק. חלקם קמלים בזוגיות מונוגמית, עוקרים מתוכם את התשוקה, בדומה לנזירים נוצריים מתנזרים, מתגברים על הפיתוי שקיים כמעט תמיד.
הטבע האנושי בעיני הוא לא מונוגמי. והמונוגמיה היתה צורך של גברים מצד אחד כדי לדעת שהם אכן האבות לילדים שלהם ולא מפרנסים חלילה ילד אחר. זו גם דרך לשלוט על הנשים כ"רכוש" של הגבר ובמידה רחבה יותר של בני זוג כ"רכוש" האחד של השני. משפחה גריעינית כנראה גם תא שקל יותר לשלוט עליו לממשל ושלטון ולא בכדי מעודדים דווקא את דרך החיים המשפחתית הזו ה"נכונה" הסטרייטית, המונוגמית. ובפירוש מעודדים אותה בתפיסות מוסר, בסרטים וספרים, בשירים, בתמריצים כלכליים וכד'.
אבל אם זו גזירה שמרבית בני האדם לא יכולים לעמוד בה או עומדים בה תוך כדי סבל רב, האם זה נכון? האם זה נכון להעניש את האנשים שלא מצליחים להתמודד עם דרך החיים הזו? האם זה נכון לפרק משפחה בגלל שאחד מבני הזוג רצה לחוות שוב את החיזור, את התחושה של להיות מחוזר, את הגיוון בחיי המין, להרגיש פתאום איך מישהו אחר מתעניין בך, חושב כמה אתה מדהים, להרגיש מחדש את התשוקה? האם זה אכן חייב להיות דיל ברייקר? ולמה בעצם?
בסופו של דבר האם באמת בני זוג הם רכוש? האם באמת יש לי זכות על הרגשות של בעלי או זכות וטו על מה שהוא רוצה או יכול לעשות בגופו? למה? בגלל אגו? בגלל פחד? בגלל רכושנות?
קשה לי כל כך לקרא כל פעם את ההודעות הללו על הרצון בנקמה או גירושין בגלל משהו שבסופו של דבר כנראה חלק מהטבע שלנו שהחברה למרות הכל לא מצליחה לאלף.
מה אתן חושבות?
ההודעה מהיום של האישה שרוצה להתגרש והיו עוד הודעות כאלו בפורום גרמה לי לחשוב.
לא רציתי להכניס את המחשבות הללו לתוך השרשור הכואב והפגוע שלה. אז כותבת כאן.
בשנה האחרונה נחשפתי לכמות האנשים שלא מצליחים לחיות על פי הדגם המונוגמי. רק כאן בתפוז יש פורומים ייעודיים כמו פורום זוגיות פתוחה, פורום בגידות(!), פורום נשואים נשואות (שדי שווה ערך לפורום בגידות), פורום סקס, פורום סטוצים...אללי. ואני לא מדברת על פלטפורמות אחרות כמו צ'אטים, קפה דה מרקר ואתרי הכרות אנונימיים יותר או פחות אחרים.
ההתניה שלנו הראשונית היא שהבגידה היא דיל ברייקר. שגם אם יש אהבה ושותפות ומשק בית ומשפחה וחברות הכל אמור להתחסל ברגע שאחר מבני הזוג בגד ונתפס. ואני באמת תוהה למה ואם זה נכון. יותר ויותר אני חושבת הנורמה המונוגמית שהחברה כופה עלינו ומחדירה אל תודעתנו מגיל צעיר באלף ואחת דרכים לא ממש עובדת. שליש מהזוגות בארץ מתגרשים. כחמישים אחוז בוגדים. היתר מה? לחלקם טוב ומספק. חלקם קמלים בזוגיות מונוגמית, עוקרים מתוכם את התשוקה, בדומה לנזירים נוצריים מתנזרים, מתגברים על הפיתוי שקיים כמעט תמיד.
הטבע האנושי בעיני הוא לא מונוגמי. והמונוגמיה היתה צורך של גברים מצד אחד כדי לדעת שהם אכן האבות לילדים שלהם ולא מפרנסים חלילה ילד אחר. זו גם דרך לשלוט על הנשים כ"רכוש" של הגבר ובמידה רחבה יותר של בני זוג כ"רכוש" האחד של השני. משפחה גריעינית כנראה גם תא שקל יותר לשלוט עליו לממשל ושלטון ולא בכדי מעודדים דווקא את דרך החיים המשפחתית הזו ה"נכונה" הסטרייטית, המונוגמית. ובפירוש מעודדים אותה בתפיסות מוסר, בסרטים וספרים, בשירים, בתמריצים כלכליים וכד'.
אבל אם זו גזירה שמרבית בני האדם לא יכולים לעמוד בה או עומדים בה תוך כדי סבל רב, האם זה נכון? האם זה נכון להעניש את האנשים שלא מצליחים להתמודד עם דרך החיים הזו? האם זה נכון לפרק משפחה בגלל שאחד מבני הזוג רצה לחוות שוב את החיזור, את התחושה של להיות מחוזר, את הגיוון בחיי המין, להרגיש פתאום איך מישהו אחר מתעניין בך, חושב כמה אתה מדהים, להרגיש מחדש את התשוקה? האם זה אכן חייב להיות דיל ברייקר? ולמה בעצם?
בסופו של דבר האם באמת בני זוג הם רכוש? האם באמת יש לי זכות על הרגשות של בעלי או זכות וטו על מה שהוא רוצה או יכול לעשות בגופו? למה? בגלל אגו? בגלל פחד? בגלל רכושנות?
קשה לי כל כך לקרא כל פעם את ההודעות הללו על הרצון בנקמה או גירושין בגלל משהו שבסופו של דבר כנראה חלק מהטבע שלנו שהחברה למרות הכל לא מצליחה לאלף.
מה אתן חושבות?