MEITALOOSH21
New member
בגידה
5 שנים אני והוא היינו יחד,5 שנים גרים יחד...הכל היה נראה כמו תקווה אחת גדולה שיבוא יום ונתחתן,יהיו לנו ילדים,בית ושהאהבה לא תיגמר... בכל מקום אפשרי בילינו וכולם ידעו שאני והוא זה "לנצח"... כולם היו מקנאים בנו,נועצים מבטים..."איזה כיף לראות כמה שהוא אוהב אותך,תתחתנו כבר..רוצים לראות אותכם מתחת לחופה"... זה מה שכולם היו אומרים ולוחשים לנו... החיים איתו לא היו פשוטים... משפחה לא תומכת וניסו תמיד להפריד בינינו,היו הרבה מריבות...הוא לא אדם שקל להסתדר איתו,קריזיונר לא פשוט ולפעמים מאוד לא היה רגיש אליי בשעת עצבים,אבל הוא טען ש"היא תהייה אישתי"...ולא התייחס לאנשים. אחרי תקופה הוא הציע נישואים,טבעת..ואני כל כך הייתי מאושרת שהאהבה הגדולה תנצח את הכל!!! המשפחה שלי נתנה לו הכל וקיבלה אותו כמו בן...ואני הייתי הכי אבל הכי טובה אליו..הייתי כל כך מחצינה את הרגשות שלי אליו,תמיד ידע כמה שאני אוהבת וכמה שאני אתן הכל בשבילו. חודשיים לפני מה שקרה שתכף אציין..הרגשתי שכל הזמן הוא היה עצבני,שטען שהוא לא יודע עם כרגע זה נכון להתחתן,טען שהוא מרגיש ילדותי ולא בשל,אמר שרוצה לתת עוד קצת זמן לחסוך בשביל החתונה... אני לא הבנתי שהלב שלו לא איתי... כל כך היינו קרובים, יום אחד הוא נעלם כל הלילה הלך לעבודה בצהריים ולא חזר הבייתה,ניסיתי להשיג אותו בטלפונים,הודעות,אצל מי לא....חברים,משפחה... לא ידעתי מה לעשות ומאוד הייתי מודאגת,פניתי למשטרה שיחפשו וציינתי שנעלם המון המון שעות ואין איתו קשר טלפוני. ב5 לפנות בוקר אני מקבלת טלפון ממנו.."יש לי משהו חשוב להגיד לך והוא שלילי גם לגביי וגם לגבייך,אני יגיע הבייתה ונדבר" הוא אכן הגיע הבייתה אחרי חצי שעה בערך. ישב ואמר לי "תשמעי,הייתי אצל בחורה.אני בקשר איתה כמה חודשים טובים,מרגיש אליה רגשות..." שתקתי לכמה שניות...ואז התעצבנתי נורא ואמרתי לו תיקח את הדברים שיש לך פה ותעוף לי מהעניים,קיללתי אותו וממש לא הראתי לו שכואב לי או שאני מאוכזבת....פשוט השפלתי אותו. שהוא הלך הימים לא עברו,כל שנייה הייתה נראת ארוכה מאוד,לא ידעתי איך להתמודד אם הלבד הזה אחרי 5 שנים,כל הציפייה הגדולה שלי התנפצה,פשוט א-כ-ז-ב-ה! ככל שהימים עוברים יותר קל לי..אבל המיטה ריקה,הארון ריק,כל דבר מזכיר לי אותו,מנסה לשכוח אבל מדמיינת אותו בכל מקום,בכל שנייה...מנסה להראות לאנשים כאילו הכל בסדר,אבל פשוט חרא לי. הלבד הזה,הריקנות הזאת,קשה!!!!! המחשבה שהוא היה עם מישהי אחרת כמה חודשים...הורגת אותי מבפנים. אני לעולם לא אסלח,אני לא אתן לו לחזור לחיים שלי,אני יותר מדי טובה בשבילו... ממשיכה הלאה בתקווה שיום אחד אני באמת אמצא את האדם המתאים לי ואת הבנאדם שיגרום לי לחוות שוב אהבה אבל הפרט הכי חשוב שהוא יהיה נאמן לי ויאהב אותי כמו שאני יודעת לאהוב... חזקה..... האם גם אתם חוויתם משהו דומה? מה אתם חושבים על מה שהיה והאם אתם חושבים שעשיתי צעד נכון בזה שישר העפתי אותו.....? שתפו אותי מה אתם חושבים,חשוב לי לשמוע...
5 שנים אני והוא היינו יחד,5 שנים גרים יחד...הכל היה נראה כמו תקווה אחת גדולה שיבוא יום ונתחתן,יהיו לנו ילדים,בית ושהאהבה לא תיגמר... בכל מקום אפשרי בילינו וכולם ידעו שאני והוא זה "לנצח"... כולם היו מקנאים בנו,נועצים מבטים..."איזה כיף לראות כמה שהוא אוהב אותך,תתחתנו כבר..רוצים לראות אותכם מתחת לחופה"... זה מה שכולם היו אומרים ולוחשים לנו... החיים איתו לא היו פשוטים... משפחה לא תומכת וניסו תמיד להפריד בינינו,היו הרבה מריבות...הוא לא אדם שקל להסתדר איתו,קריזיונר לא פשוט ולפעמים מאוד לא היה רגיש אליי בשעת עצבים,אבל הוא טען ש"היא תהייה אישתי"...ולא התייחס לאנשים. אחרי תקופה הוא הציע נישואים,טבעת..ואני כל כך הייתי מאושרת שהאהבה הגדולה תנצח את הכל!!! המשפחה שלי נתנה לו הכל וקיבלה אותו כמו בן...ואני הייתי הכי אבל הכי טובה אליו..הייתי כל כך מחצינה את הרגשות שלי אליו,תמיד ידע כמה שאני אוהבת וכמה שאני אתן הכל בשבילו. חודשיים לפני מה שקרה שתכף אציין..הרגשתי שכל הזמן הוא היה עצבני,שטען שהוא לא יודע עם כרגע זה נכון להתחתן,טען שהוא מרגיש ילדותי ולא בשל,אמר שרוצה לתת עוד קצת זמן לחסוך בשביל החתונה... אני לא הבנתי שהלב שלו לא איתי... כל כך היינו קרובים, יום אחד הוא נעלם כל הלילה הלך לעבודה בצהריים ולא חזר הבייתה,ניסיתי להשיג אותו בטלפונים,הודעות,אצל מי לא....חברים,משפחה... לא ידעתי מה לעשות ומאוד הייתי מודאגת,פניתי למשטרה שיחפשו וציינתי שנעלם המון המון שעות ואין איתו קשר טלפוני. ב5 לפנות בוקר אני מקבלת טלפון ממנו.."יש לי משהו חשוב להגיד לך והוא שלילי גם לגביי וגם לגבייך,אני יגיע הבייתה ונדבר" הוא אכן הגיע הבייתה אחרי חצי שעה בערך. ישב ואמר לי "תשמעי,הייתי אצל בחורה.אני בקשר איתה כמה חודשים טובים,מרגיש אליה רגשות..." שתקתי לכמה שניות...ואז התעצבנתי נורא ואמרתי לו תיקח את הדברים שיש לך פה ותעוף לי מהעניים,קיללתי אותו וממש לא הראתי לו שכואב לי או שאני מאוכזבת....פשוט השפלתי אותו. שהוא הלך הימים לא עברו,כל שנייה הייתה נראת ארוכה מאוד,לא ידעתי איך להתמודד אם הלבד הזה אחרי 5 שנים,כל הציפייה הגדולה שלי התנפצה,פשוט א-כ-ז-ב-ה! ככל שהימים עוברים יותר קל לי..אבל המיטה ריקה,הארון ריק,כל דבר מזכיר לי אותו,מנסה לשכוח אבל מדמיינת אותו בכל מקום,בכל שנייה...מנסה להראות לאנשים כאילו הכל בסדר,אבל פשוט חרא לי. הלבד הזה,הריקנות הזאת,קשה!!!!! המחשבה שהוא היה עם מישהי אחרת כמה חודשים...הורגת אותי מבפנים. אני לעולם לא אסלח,אני לא אתן לו לחזור לחיים שלי,אני יותר מדי טובה בשבילו... ממשיכה הלאה בתקווה שיום אחד אני באמת אמצא את האדם המתאים לי ואת הבנאדם שיגרום לי לחוות שוב אהבה אבל הפרט הכי חשוב שהוא יהיה נאמן לי ויאהב אותי כמו שאני יודעת לאהוב... חזקה..... האם גם אתם חוויתם משהו דומה? מה אתם חושבים על מה שהיה והאם אתם חושבים שעשיתי צעד נכון בזה שישר העפתי אותו.....? שתפו אותי מה אתם חושבים,חשוב לי לשמוע...