נמאס לי.../images/Emo4.gif../images/Emo4.gif../images/Emo4.gif../images/Emo80.gif
פשוט נמאס לי נמאס לי נמאס לי נמאס לי. נמאס!! לעזאזל, אפילו עם בני דודים שלי אני לא מסוגלת לדבר!! בני דודים שלי! פאקינג קרובי משפחה... אם אני מפחדת מהאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליי, איך אני אסתדר עם אחרים?... עם האנשים שבחוץ? זה כל כך מתסכל. כל כך כל כך מתסכל ובלתי אפשרי. ונמאס לי שאומרים לי: "כן, זה בטח מעצבן..." וממשיכים לסדר היום. כי איפה מעצבן ואיפה זה?? איך זה קשור למעצבן בכלל?? זו דרך חיים! דרך חיים בלתי אפשרית! ניתוק עצום מהעולם! חוסר יכולת לדבר עם האנשים הכי...הכי. אני לא מסוגלת. אני לא יכולה. וזה נוראי... כי ככל שאני רוצה יותר לזכות בתשומת לב מבנאדם- אני יותר מסתגרת בעצמי, יותר מפחדת ממנו, יותר דוחה אותו מעליי. והרי מי כבר ינסה להתקרב?.. אני מכוערת. אני מכוערת ומגעילה ועם גוף מעוות. ואין בי כלום. אני מגמגמת, ומדברת מהר מהר ובשקט בשקט- כאילו מנסה שלא ישמעו...מנסה שהמילים יתפוגגו בחלל החדר ולא ישאירו חותם. בכלל לא רוצה שישמעו אותי. כי מה כבר יש לי להגיד? אני בקושי מדברת, וכשאני מדברת זה בכלל לא לעניין. גם כשאני כבר מוציאה משפט מהפה, אחר כך הוא נראה לי כמו הדבר המטופש ביותר שאפשר להגיד. אני שונאת את זה! שונאת את התסכול הזה! את ההרגשה שאכזבתי. שחושבים שאני טיפשה. שאף אחד לא מעריך אותי. והרי איזו סיבה כבר יש להעריך?... יש קצת, קצת מאוד אנשים שאני יכולה לדבר איתם בלי לפחד. בעיקר מהמשפחה המצומצמת- אמא, אבא, אבא חורג, חברה של אבא, סבא, ספתא. אלה לא חיי חברה. לא קרוב לזה אפילו. יש גם מס' מצומצם של חברות, שאני יכולה לדבר איתן נורמלי יחסית, למרות שהפחד עדיין מפעפע שם. אני עדיין חושבת 10 פעמים לפני שאני מוציאה מילה מהפה. וזה נמאס. וזה נוראי. ופשוט...אין לי כוח. ואני רק רוצה שיאהבו אותי, שיעריכו אותי. יותר מכל הדברים בעולם. אבל אין לי את הכלים להשיג את זה... ואני כבר לא יודעת איך לנסות. מצטערת שאני שופכת כאן הכל, בטח בפעם המאה כבר. אבל זה כל כך מטריד...ואין לי כל כך עם מי לדבר על זה.
פשוט נמאס לי נמאס לי נמאס לי נמאס לי. נמאס!! לעזאזל, אפילו עם בני דודים שלי אני לא מסוגלת לדבר!! בני דודים שלי! פאקינג קרובי משפחה... אם אני מפחדת מהאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליי, איך אני אסתדר עם אחרים?... עם האנשים שבחוץ? זה כל כך מתסכל. כל כך כל כך מתסכל ובלתי אפשרי. ונמאס לי שאומרים לי: "כן, זה בטח מעצבן..." וממשיכים לסדר היום. כי איפה מעצבן ואיפה זה?? איך זה קשור למעצבן בכלל?? זו דרך חיים! דרך חיים בלתי אפשרית! ניתוק עצום מהעולם! חוסר יכולת לדבר עם האנשים הכי...הכי. אני לא מסוגלת. אני לא יכולה. וזה נוראי... כי ככל שאני רוצה יותר לזכות בתשומת לב מבנאדם- אני יותר מסתגרת בעצמי, יותר מפחדת ממנו, יותר דוחה אותו מעליי. והרי מי כבר ינסה להתקרב?.. אני מכוערת. אני מכוערת ומגעילה ועם גוף מעוות. ואין בי כלום. אני מגמגמת, ומדברת מהר מהר ובשקט בשקט- כאילו מנסה שלא ישמעו...מנסה שהמילים יתפוגגו בחלל החדר ולא ישאירו חותם. בכלל לא רוצה שישמעו אותי. כי מה כבר יש לי להגיד? אני בקושי מדברת, וכשאני מדברת זה בכלל לא לעניין. גם כשאני כבר מוציאה משפט מהפה, אחר כך הוא נראה לי כמו הדבר המטופש ביותר שאפשר להגיד. אני שונאת את זה! שונאת את התסכול הזה! את ההרגשה שאכזבתי. שחושבים שאני טיפשה. שאף אחד לא מעריך אותי. והרי איזו סיבה כבר יש להעריך?... יש קצת, קצת מאוד אנשים שאני יכולה לדבר איתם בלי לפחד. בעיקר מהמשפחה המצומצמת- אמא, אבא, אבא חורג, חברה של אבא, סבא, ספתא. אלה לא חיי חברה. לא קרוב לזה אפילו. יש גם מס' מצומצם של חברות, שאני יכולה לדבר איתן נורמלי יחסית, למרות שהפחד עדיין מפעפע שם. אני עדיין חושבת 10 פעמים לפני שאני מוציאה מילה מהפה. וזה נמאס. וזה נוראי. ופשוט...אין לי כוח. ואני רק רוצה שיאהבו אותי, שיעריכו אותי. יותר מכל הדברים בעולם. אבל אין לי את הכלים להשיג את זה... ואני כבר לא יודעת איך לנסות. מצטערת שאני שופכת כאן הכל, בטח בפעם המאה כבר. אבל זה כל כך מטריד...ואין לי כל כך עם מי לדבר על זה.
