באסמה
קבלתי עכשיו בדוא"ל מאחת החברות היותר טובות. מייד הרמתי טלפון ודרשתי במפגיע אישור לפרסם כלשונו בפורום. כמובן שרבקה נעתרה והסכימה. אז לפניכם מה שרבקה כתבה, ללא שינויים, מלבד צמצום שורות. אוסיף הקדמה קטנטנה, שרבקה היא אחת האנשים היותר מדהימים שלא יצא לכם לפגוש. בשלנית מעוררת קנאה, כותבת בחסד עליון, מתרגמת למופת, בעלת לב זהב, ומה לא? אז את הדברים היא כתבה לא סתם מהעט לחוץ. ואת אחותה של אותה באסמה יצא לי להכיר בנסיבות טראגיות, והתיאור אכן קולע. "ובעניין הלימוזינה בעזה. אתמול עבדה אצלי באסמה, מהערביות של אבא שלי. היא התגלמות העצב. מבין היצורים הדפוקים עלי אדמות. אחת מבין רבות כמותה. אישה. ערביה. רווקה בת 40. רזה כמו שלד ומכוערת. חיה בבית אחד עם: אמא זקנה; אחות גרושה עם 5 ילדים; אחות נשואה צעירה ממנה, שבעלה עובד בישראל וחוזר רק פעם בחודש הביתה, ולכן היא עצבנית פחד; אחות נוספת צעירה ממנה, שתלטנית שלא מפסיקה לצרוח, לרדות ולפקד; ואח גדול מסומם אלים ומובטל מזה שנים ארוכות, שלא מפסיק להכות אותה, להטריד אותה מינית, ולדרוש ממנה (ולגנוב ממנה) את הכסף שהיא מרוויחה בעמל ויזע בעבודת ניקיון, על מנת לקנות לעצמו סמים. אין לה השכלה, כמובן, אין לה שום הכשרה לשום כלום, ואפילו בניקיון היא לא יכולה לעבוד, כי בקלקיליה אין הרבה אנשים שיכולים להרשות לעצמם עוזרת, ובישראל היא לא יכולה לעבוד כי לא נותנים לה רישיון. לאחרונה החלו שתי האחיות הצעירות לרדת לחייה יותר מתמיד, שכן היא לא מוצאת עבודה, והן צורחות עליה יומם ולילה. ולה, כמובן, אין לאן לברוח. לאן? לא מזמן היה לה "מחזר" נשוי, נרקומן ושתיין, והיא רצתה להתחתן איתו אפילו כאישה שניה, כי הוא היה אלטרנטיבה עדיפה על המצב שלה בבית. תארי לך! בסוף הוא לא רצה אותה. אחרי שהיא סיימה לעבוד, חיכתה לאבא שלי שיבוא לקחתה. בתחילה היא ישבה בסלון, הבאתי לה קפה ועוגיות (כי אני מאד הומאנית), והיא, שחורה ומצומקת, ישבה עגומה ומכווצת על קצה הכורסה. מסביבה הבנים שלי, עליזים, בריאים, מלאי און ואנרגיות, וכל עתידם לפניהם (טפו טפו טפו) התרוצצו בפיג'מות ושיחקו בבלונים, ואני הצטרכתי להתחנן בפניהם שיעשו מערכת וישבו סוף סוף לאכול. כן בצדק, לא בצדק, משום מה לא יכולתי לשאת את הסיטואציה. העברתי את באסמה לחדר המחשב והדלקתי את הטלוויזיה, אבל בשום אופן לא הצלחתי לשכנע אותה להתיישב בנוחות על הספה ולהישען על הכריות. היא ישבה צפודה וכפופה, ולמולה פיזזו הרקדנים הנולדים בפאייטים, פירואטים וסלסות. אחד השופטים בחליפה לבנה מגוחכת ועניבה מפוספסת כחול לבן החווה דעתו ברצינות פלצנית על תנועות האגן ועבודת הרגליים של אחת הרקדניות. אל מול עיניה המובסות של באסמה זה היה נלעג עד כאב. שלמתי לה ושלחתי אותה הביתה, וכמובן – לא עשיתי ולא אעשה שום דבר כדי להיטיב איתה או עם אחרות כמותה, או כדי ליצור מצב חברתי-לאומי-פוליטי כזה שלא יהווה קרקע לגידולן של עוד באסמות. ישבתי ליד המחשב, שיחקתי קצת סוליטר, חידדתי לשוני בכמה תשובות תפלות לאימיילים, נכנסתי לי למיטה עם בעלי, קמתי בבוקר, הלכתי לי לעבודה הטובה שלי במשרד היפה שלי. אבל ליבי לא היה קל. כל הזמן הזה הייתי מוטרדת מה להביא לסעודת פורים, קוגל תפוחי-אדמה או קוגל אטריות, ואם התספורת באמת מתאימה לי, או שסתם אומרים לי שזה מד-אים! החיים קשים." כתבה: רבקה אבינרי.
קבלתי עכשיו בדוא"ל מאחת החברות היותר טובות. מייד הרמתי טלפון ודרשתי במפגיע אישור לפרסם כלשונו בפורום. כמובן שרבקה נעתרה והסכימה. אז לפניכם מה שרבקה כתבה, ללא שינויים, מלבד צמצום שורות. אוסיף הקדמה קטנטנה, שרבקה היא אחת האנשים היותר מדהימים שלא יצא לכם לפגוש. בשלנית מעוררת קנאה, כותבת בחסד עליון, מתרגמת למופת, בעלת לב זהב, ומה לא? אז את הדברים היא כתבה לא סתם מהעט לחוץ. ואת אחותה של אותה באסמה יצא לי להכיר בנסיבות טראגיות, והתיאור אכן קולע. "ובעניין הלימוזינה בעזה. אתמול עבדה אצלי באסמה, מהערביות של אבא שלי. היא התגלמות העצב. מבין היצורים הדפוקים עלי אדמות. אחת מבין רבות כמותה. אישה. ערביה. רווקה בת 40. רזה כמו שלד ומכוערת. חיה בבית אחד עם: אמא זקנה; אחות גרושה עם 5 ילדים; אחות נשואה צעירה ממנה, שבעלה עובד בישראל וחוזר רק פעם בחודש הביתה, ולכן היא עצבנית פחד; אחות נוספת צעירה ממנה, שתלטנית שלא מפסיקה לצרוח, לרדות ולפקד; ואח גדול מסומם אלים ומובטל מזה שנים ארוכות, שלא מפסיק להכות אותה, להטריד אותה מינית, ולדרוש ממנה (ולגנוב ממנה) את הכסף שהיא מרוויחה בעמל ויזע בעבודת ניקיון, על מנת לקנות לעצמו סמים. אין לה השכלה, כמובן, אין לה שום הכשרה לשום כלום, ואפילו בניקיון היא לא יכולה לעבוד, כי בקלקיליה אין הרבה אנשים שיכולים להרשות לעצמם עוזרת, ובישראל היא לא יכולה לעבוד כי לא נותנים לה רישיון. לאחרונה החלו שתי האחיות הצעירות לרדת לחייה יותר מתמיד, שכן היא לא מוצאת עבודה, והן צורחות עליה יומם ולילה. ולה, כמובן, אין לאן לברוח. לאן? לא מזמן היה לה "מחזר" נשוי, נרקומן ושתיין, והיא רצתה להתחתן איתו אפילו כאישה שניה, כי הוא היה אלטרנטיבה עדיפה על המצב שלה בבית. תארי לך! בסוף הוא לא רצה אותה. אחרי שהיא סיימה לעבוד, חיכתה לאבא שלי שיבוא לקחתה. בתחילה היא ישבה בסלון, הבאתי לה קפה ועוגיות (כי אני מאד הומאנית), והיא, שחורה ומצומקת, ישבה עגומה ומכווצת על קצה הכורסה. מסביבה הבנים שלי, עליזים, בריאים, מלאי און ואנרגיות, וכל עתידם לפניהם (טפו טפו טפו) התרוצצו בפיג'מות ושיחקו בבלונים, ואני הצטרכתי להתחנן בפניהם שיעשו מערכת וישבו סוף סוף לאכול. כן בצדק, לא בצדק, משום מה לא יכולתי לשאת את הסיטואציה. העברתי את באסמה לחדר המחשב והדלקתי את הטלוויזיה, אבל בשום אופן לא הצלחתי לשכנע אותה להתיישב בנוחות על הספה ולהישען על הכריות. היא ישבה צפודה וכפופה, ולמולה פיזזו הרקדנים הנולדים בפאייטים, פירואטים וסלסות. אחד השופטים בחליפה לבנה מגוחכת ועניבה מפוספסת כחול לבן החווה דעתו ברצינות פלצנית על תנועות האגן ועבודת הרגליים של אחת הרקדניות. אל מול עיניה המובסות של באסמה זה היה נלעג עד כאב. שלמתי לה ושלחתי אותה הביתה, וכמובן – לא עשיתי ולא אעשה שום דבר כדי להיטיב איתה או עם אחרות כמותה, או כדי ליצור מצב חברתי-לאומי-פוליטי כזה שלא יהווה קרקע לגידולן של עוד באסמות. ישבתי ליד המחשב, שיחקתי קצת סוליטר, חידדתי לשוני בכמה תשובות תפלות לאימיילים, נכנסתי לי למיטה עם בעלי, קמתי בבוקר, הלכתי לי לעבודה הטובה שלי במשרד היפה שלי. אבל ליבי לא היה קל. כל הזמן הזה הייתי מוטרדת מה להביא לסעודת פורים, קוגל תפוחי-אדמה או קוגל אטריות, ואם התספורת באמת מתאימה לי, או שסתם אומרים לי שזה מד-אים! החיים קשים." כתבה: רבקה אבינרי.