באמת שאני מאושר
תמיד היתה לי בעיה עם זה. אני זוכר עוד בגן שהגננת אמרה שמי שמסיים את כל האוכל יקבל קינוח ואני כל כך השתדלתי לאכול את כל הביצה והירקות, וכל הילדים מלאי צפיה, והנה הגננת מגיעה ומניחה לפניי ברוב הדר את הקינוח המיוחל... עוגת חרא. מאותו רגע שסירבתי בתוקף היא הבינה שאני ``בעייתי``, איזה מין ילד זה שלא אוהב קינוחים, נותנים לו והוא מסרב, מתאמץ לא לסיים את הארוחות בכדיי להמנע מהקינוח, בשלב מסויים היא ניסתה להכריח אותי לאכול, הזמינה את אמא, אני זוכר איך אמא בכתה ששמעה על זה ואבא אמר בקול חנוק ``יש לו בעיה, חדווה נצטרך להתמודד`` וביחד הגיעו למסקנה שאני ``שונה``, שלא כמו כולם אני לא אוהב לאכול חרא. בבית לא סיפרו לאף אחד על הבעיה שלי, זה היה הסוד במשפחה ואיכשהוא עברתי את היסודי והתיכון, בארוחות הגדולות במשפחה או אצל חברים של ההורים הייתי יורק בעדינות את החרא לתוך מפית יפה או נותן בשקט בשקט לכלב מתחת לשולחן. העניין הגדול התחיל להתעורר לפניי הגיוס, אני זוכר אבא לקח אותי לשיחה ``גבר אל גבר`` , וסיפר לי איך בצבא כולם אוכלים חרא, אי אפשר להתחמק מזה הסמל בטירונות ממש מכניס לך את זה לפה, חששתי מאוד אבל רציתי להתגייס. מפליא איך דווקא בצבא החרא סובב אותך אתה חיי בתוכו,אבל גם שם לא אכלתי ממנו, ואפילו היו כל כך מרוצים ממני שבשלב מסויים הוציאו אותי לקורס קצינים,מייד אחריי קבלת הדרגות הפכתי קצין וגיליתי מי אוכל את החרא בצבא, המג``ד שלי למשל היה אכלן כפייתי. מהר מאוד יצאתי משם. אחריי שסיימתי את התואר הולך בין טיפות שמאיימות להכנס לפי, הגעתי לראיון עבודה בחברה גדולה, בקורות חיים ביקשו לציין יכולת עיכול חרא יומית ומייד הבנתי שאני צריך להיות עצמאי. ככה הדברים נמשכו שגרתיים בשבילי ההורים כבר התרגלו,(עדיין לא מספרים). עד שהכרתי את שופרא, שופרא היא הבחורה המדהימה ביותר שפגשתי, היא יפיפיה, חכמה , אפילו מבריקה,והיא פשוט...מיוחדת,אנחנו כבר כמה חודשים יוצאים,והיא נורא חשובה לי, לא יודע איך אבל הצלחתי להמנע מללכת איתה למסעדות,פשוט אני לא רוצה שהיא תברח. אבל חודש שעבר היתה לה יום הולדת והחברה הטובה שלה סיפרה לי ששופרא מאוד רוצה ללכת למסעדה טובה. פלונטר. אז הלכנו ל ``מצו-אהחה`` הנחשבת, הכל היה מושלם,היא אפילו לא הרגישה איך אני מוריד בעדינות את שביבי החרא מהשליו הצלוי,אבל כמו אסון ידוע מראש,לקינוח-היא הזמינה פאדג` חרא חגיגי. היא היתה בשוק...``אתה לא אוכל?!...מה זאת אומרת...אני ..אני לא מבינה`` סיפרתי לה הכל, איך זה התחיל עוד בגן ואח``כ עם המפיות והכלב מתחת לשולחן ואיך ההורים ידעו ושתקו ובצבא ולמה אני עצמאי....היא הזילה דמעה וחיבקה אותי...``אני אעזור לך..תראה הכל ייסתדר,אתה תשתנה יהיה בסדר אני מבטיחה, אנחנו ביחד ...`` אני אוהב את שופרא, והיא באמת מיוחדת. אז היום אנחנו גרים ביחד היא מבשלת מצויין (כמעט לא מרגישים את החרא) והתחלתי לעבוד במשרד הפרסום ``הבל רעות ורוח`` אני מוכר חרא לאנשים בהרבה כסף,ואני מאושר באמת שאני מאושר. טוב לי בחרא.
תמיד היתה לי בעיה עם זה. אני זוכר עוד בגן שהגננת אמרה שמי שמסיים את כל האוכל יקבל קינוח ואני כל כך השתדלתי לאכול את כל הביצה והירקות, וכל הילדים מלאי צפיה, והנה הגננת מגיעה ומניחה לפניי ברוב הדר את הקינוח המיוחל... עוגת חרא. מאותו רגע שסירבתי בתוקף היא הבינה שאני ``בעייתי``, איזה מין ילד זה שלא אוהב קינוחים, נותנים לו והוא מסרב, מתאמץ לא לסיים את הארוחות בכדיי להמנע מהקינוח, בשלב מסויים היא ניסתה להכריח אותי לאכול, הזמינה את אמא, אני זוכר איך אמא בכתה ששמעה על זה ואבא אמר בקול חנוק ``יש לו בעיה, חדווה נצטרך להתמודד`` וביחד הגיעו למסקנה שאני ``שונה``, שלא כמו כולם אני לא אוהב לאכול חרא. בבית לא סיפרו לאף אחד על הבעיה שלי, זה היה הסוד במשפחה ואיכשהוא עברתי את היסודי והתיכון, בארוחות הגדולות במשפחה או אצל חברים של ההורים הייתי יורק בעדינות את החרא לתוך מפית יפה או נותן בשקט בשקט לכלב מתחת לשולחן. העניין הגדול התחיל להתעורר לפניי הגיוס, אני זוכר אבא לקח אותי לשיחה ``גבר אל גבר`` , וסיפר לי איך בצבא כולם אוכלים חרא, אי אפשר להתחמק מזה הסמל בטירונות ממש מכניס לך את זה לפה, חששתי מאוד אבל רציתי להתגייס. מפליא איך דווקא בצבא החרא סובב אותך אתה חיי בתוכו,אבל גם שם לא אכלתי ממנו, ואפילו היו כל כך מרוצים ממני שבשלב מסויים הוציאו אותי לקורס קצינים,מייד אחריי קבלת הדרגות הפכתי קצין וגיליתי מי אוכל את החרא בצבא, המג``ד שלי למשל היה אכלן כפייתי. מהר מאוד יצאתי משם. אחריי שסיימתי את התואר הולך בין טיפות שמאיימות להכנס לפי, הגעתי לראיון עבודה בחברה גדולה, בקורות חיים ביקשו לציין יכולת עיכול חרא יומית ומייד הבנתי שאני צריך להיות עצמאי. ככה הדברים נמשכו שגרתיים בשבילי ההורים כבר התרגלו,(עדיין לא מספרים). עד שהכרתי את שופרא, שופרא היא הבחורה המדהימה ביותר שפגשתי, היא יפיפיה, חכמה , אפילו מבריקה,והיא פשוט...מיוחדת,אנחנו כבר כמה חודשים יוצאים,והיא נורא חשובה לי, לא יודע איך אבל הצלחתי להמנע מללכת איתה למסעדות,פשוט אני לא רוצה שהיא תברח. אבל חודש שעבר היתה לה יום הולדת והחברה הטובה שלה סיפרה לי ששופרא מאוד רוצה ללכת למסעדה טובה. פלונטר. אז הלכנו ל ``מצו-אהחה`` הנחשבת, הכל היה מושלם,היא אפילו לא הרגישה איך אני מוריד בעדינות את שביבי החרא מהשליו הצלוי,אבל כמו אסון ידוע מראש,לקינוח-היא הזמינה פאדג` חרא חגיגי. היא היתה בשוק...``אתה לא אוכל?!...מה זאת אומרת...אני ..אני לא מבינה`` סיפרתי לה הכל, איך זה התחיל עוד בגן ואח``כ עם המפיות והכלב מתחת לשולחן ואיך ההורים ידעו ושתקו ובצבא ולמה אני עצמאי....היא הזילה דמעה וחיבקה אותי...``אני אעזור לך..תראה הכל ייסתדר,אתה תשתנה יהיה בסדר אני מבטיחה, אנחנו ביחד ...`` אני אוהב את שופרא, והיא באמת מיוחדת. אז היום אנחנו גרים ביחד היא מבשלת מצויין (כמעט לא מרגישים את החרא) והתחלתי לעבוד במשרד הפרסום ``הבל רעות ורוח`` אני מוכר חרא לאנשים בהרבה כסף,ואני מאושר באמת שאני מאושר. טוב לי בחרא.
בהחלט נושא מעניין שלא הרבה אנשים נתנו עליו את דעתם... (והגיע הזמן) מילכוד 22