באמת עברו 70 שנה?
כשהיתי קטנה, באוקראינה חגגו תמיד את יום נצחון על הנאצים, אני זוכרת את כל גיבורי מלחמה עם המדליות, כל שנה פחות ופחות. אני חושבת שלפחות בברית המועצות הדחיקו את הטראומה והתמקדו בנצחון. אבל אני רואה על הסבתא שלי, שלמרות שעברו שבעים שנה, הטראומה עדיין שם.
לפני כמה חודשים, כשדיברנו על הנושא, אמרתי סבתא, אבל איך את עדיין חיה את זה, גם עברו כל כך הרבה שנים וגם סה"כ יש אנשים שעברו דברים פי אלף יותר גרועים, סה"כ מה שקרה לך, קרה לעוד מליונים בברית המועצות, אבל מסתבר שגם מי שלא הגיע למחנות ההשמדה, היה "סתם" במלחמה, זה שינה אותו, שינה לטוב לרע. אני לא יודעת אם הגישה הפסימית של סבתא שלי, לא קשורה למה שקרה אז. העניין שאחותה דווקא היתה בגרמניה, למזלה הרב, לא עלו על זה שהיא יהודיה (הייתה בלונדינית יפיפיה עם גרמנית שוטפת ותפסו אותה ברחוב עם חברות אוקראיניות ואף אחת לא הסגירה אותה) אבל עדיין היא נמכרה בשוק כמו פרה, כשבודקים את שיניה, עבדה ארבע שנים כמו עבד ורק בסוף המלחמה חזרה לברית המועצות. בעלה עזב אותה כשגילה שהייתה בגרמניה כי בברית המועצות זה נחשב לבגידה במולדת והיה יכול להרוס לו את הקריירה, ועדיין אחותה נשארה אופטימית עד סוף חייה.
זאת לא בדיוק הודעה על השואה, כי אני מדחיקה את הנושא. כי אני שואלת את עצמי, האם היתי שורדת? האם היו לי מספיק כוחות כדי להציל את הילדים? או להתמודד עם מות המשפחה? האם היתי גומרת את חיי במוסדות לחולי נפש כי היתי נשברת? וגם מי שניהל אחר כך חיים תקינים, מי יודע מה שמר בפנים?
קשה לי עם היום הזה, מניחה שככה זה צריך להיות, ככה שאני לא מקטרת על זה, אבל 70 שנה אחרי, ועדיין זה משפיע לא רק ברמה הנפשית אלא ברמה המעשית, כי תראו כמה אנשים הוציאו דרכונים אירופאים, לא כדי להגר אלא כדי שיהיה לאן לברוח...
