זה מתחבר לי ב"הרמוניות"
והקשרים
שיש איזו תחושה של צורך הרמוני, והמבנה ההרמוני, שמחבר את הפנימי לחיצוני, מאוד תלוי במסועפות ובמבנה של רשת ההקשרים פנים-חוץ
יש איזה אור, אולי לכאורה, המוחלט, או בחושך המוחלט, שמושך אותי אליו, ואז יש כאילו הכי מחוברות לעצמי, שהיא הכי מחוברות לרחוק מאוד ונרחב, ואני הכי קטן
כשהייתי מאוד קטן ועני בהקשרים, נדמה לי שכשהקשבתי להתכוון להרמוניה, הייתי מקשיבה פנימה, בחוטים רחוקים רחוקים החוצה, כי ההקשרים שלי לקרוב ולמיידי היו אולי פחותים, ואולי גם כואבים ולא מובנים, וההרמוניות היו מבנה של מופשט ורחוק
וככל שמרגיש לי את הסתעפות ההקשר, ואת הקרוב, ואיך הגוף שלי נוגע, המבנה של ההרמוניה נוגע ביותר דברים, רחוקים וקרובים,
אז האיכות של האור שונה, וגם של החושך
האור, שהייתי בו קטן, גרגר, כאילו מבקש ממני להיות אדם