לא כ"כ רחוק
מכרמיאל למכללת עמק הירדן - 30 דקות ברכב. לא הבנתי למה התכוונה המשוררת בשאלה (ואני מצטט) "ולמה זה נקרא כך?" ובאשר לתועלת- גם שאלה מוזרה. לא מכל דבר יש תועלת. יש ענין. יש חוויה. יש התרגשות. ולעצם הענין - מעניין לפגוש את האשה (היות והאיש לא כיבד אותנו בנוכחותו) שמאחורי הדפים הכרוכים. הרי כל אחד מאיתנו קורא משהו קצת אחר בכל ספר. מענין לכן לשמוע את האינטרפרטציה של הסופרות עצמן על ספריהן. מענין לגלות את הדברים שאני כקורא לא מצאתי בספר. למשל את "שאהבה נפשי" לא אהבתי. מצאתי שם אשה תלותית שרודפת אחרי גבר וירטואלי שהוא עצמו תינוק שמסרב להתבגר ולקחת אחריות על מעשיו ואינו אלא אנרכיסט דה-לה-שמאטע. גיל הראבן הסבירה איך היא התכוונה לצייר אשה שהגבר שהיא כרוכה אחריו לשווא, דווקא מאפשר לה להיות אשה עצמאית אפילו פמניסטית. את הספר של מרינה גרוסלרנר "לליה" , לא קראתי ואחרי השיחה איתה בקברט התעוררה בי הסקרנות לקרוא ספר של עולה חדשה מרוסיה על עולה חדשה שהיא לא רק (כדבריה) עולה אלא גם גולה ומהגרת שלמעשה אין לה שורש ומקום. אני סקרן כעת לקרוא על שיכון העולים שגרוסלרנר מתארת - שכון של שנות ה - 90 ולהשוות אותו עם הצ´כון של שנות ה -50 שאביגור-רותם מתארת ב"חמסין". את אביגור-רותם אני שומע לא פעם ראשונה- הייתי בערב שנערך לכבודה בתאטרון חיפה (אבירמה גולן- המראינת היתה איומה. עשתה לה חקירה משטרתית. ניסתה לכפות עליה את מה שהיא עצמה קראה בספר [ולא הבינה] וסגרה את ההרצאה אחרי ששאלה אותה על נושא השואה בספר ולא אפשרה לה לפרט דווקא בנושא רגיש זה שאביגור-רותם תוקפת אותו ב"חמסין" מזווית שכולנו מנסים להדחיק אותה- תרומתם העקיפה, לעיתים הלא מודעת, של המנהיגות היהודית לממוש הפתרון הסופי) אך פעם ראשונה שאני שומע אותה בפאנל של כמה סופרות. והיא אשה כל-כך חכמה ורהוטה עם כושר ביטוי נדיר שזו חוויה מרגשת כל פעם מחדש. בקלות הייתי מתאהב בה אם הייתי בגיל המתאים.