חולמת על אווזים
New member
אתה טיפש!! טיפש!! טיפש!!
כמה פעמים תיפרד ממני?! כמה פעמים תצית את הכאב מחדש- רק כדי לירוק לעברו ולהשאיר את הלב בוער, אבל כשברור לי שאין לו למה?! נדמה לך שזה שונה- זה לא שונה בכלום- המסקנה היא אותה מסקנה, והעובדה שאתה טיפש לא מנחמת אותי בכלל. אתה הראשון שמצא חן בעיני מזה המון המון זמן- למען האמת שנתיים. אם לא ניקח בחשבון את א' שמעולם לא קרה בינינו כלום, ולא יקרה כלום- אתה היחידי שדמה לאהבה בשנתיים האחרונות, היחידי שרציתי, היחידי שהרגשתי לכמה רגעים שרוצה אותי באותה מידה. ולא היה בתחושות שלי כלפיך שום דבר אגוצנטרי... עוד היום בצהריים ישבתי ומניתי את הרגשות שלי בפני עצמי, חיפשתי בהם את האגואיסטיות של התאהבות, וציינתי לעצמי בשמחה קלושה מהולה בהמון עצב- שלא- לא היה שם שום דבר אגואיסטי ולא אגוצנטרי מצדי- באמת אהבתי את מה שהכרתי בך- ואת מה שלא הכרתי... רציתי להכיר. זו לא היתה התאהבות- זו היתה אהבה. אז זרקת אותי פעם אחת- ונשארת עם הראש למעלה- הכאבת לי כל כך בכך, לא הצלחתי להבין איך מתוך כל הכיף הזה שהיה לנו (לישון איתך, חבוקה... עכשיו זה זכרון כל כך רחוק, וכל כך צבוע כעס...) אתה הולך ככה, ועוד היתה לי תחושה עזה של שגיאה שלי, שאני טעיתי איפשהו, שהייתי לא בסדר, וגם העמדת את זה ככה, בחוצפתך... עזרת לי לחשוב ככה! היה לי קשה להתגבר, התקשרתי אליך עוד כמה פעמים מיותרות, כהגדרתך- אבל אני, איש, הייתי אמיתית! לא שיחקתי משחקים, לא היתה שום תולעת שחורה וארסית מתחת לפני השטח שלי! יפה ועדיפה הרכות שלי, החולשה שלי, כשהתקשרתי אליך- על פני הצביעות שלך- בכל אחד משלבי המשחק המתועב הזה... כמו חיית ניסויים קטנה, עקבת אחרי כל השלבים- ראית אותי מדממת במילותיי, שוטפת את הכאב מלבי במילים מרות ודאובות, ראית את התקווה נבנית בי, את הזעם תופס את מקומו כעוד חומת מגן, את היאוש המחודש תופס את מקומו שוב, וגם את השעמום שלבסוף חזר לחיי, כמו מרפא לכאב שהסבת לי, ובדיוק כשהתחלתי לחיות מחדש במנותק ממך- היית חייב לצוץ שוב... כשאפשרתי לך שוב גישה לחיי לא חשבתי שתעשה בהם ככל העולה על רוחך, חשבתי שהנה, אדם אמיתי, ישר, והוא יהיה לי לא יותר מידיד, והטעות היחידה שעליה אני עוד יכולה להצטער, היא שאפשרתי לך לשמוע את מעלליי המיניים ההם... שגיאה שלי- אבל היא עלתה לי בהרבה יותר ממה שציפיתי שהיא תעלה, ולא נשחזר כאן הכל, כי אתה יודע מה קרה- כבודי נרמס, תחת גופי החושק בך, ואתה לא מנעת מזה לקרות- לכאורה אין את מי להאשים... למה שתמנע?! למה באמת, ציפיתי ממך ליושר פנימי שימנע ממך לגרום לי לפגוע בעצמי?! ועוד פעם אחת, שבה כבר כאבו לי שרירי הנפש מרוב מאמץ לא להישבר תחת הידיעה שאני האישה הניסתרת- וזאת למרות שאין אישה גלויה!!! כמה התאמצתי לשקר לעצמי! פה רק אני אשמה, זה נכון... כבר אז הייתי צריכה להבין... סלח לי, אני לא יכולה שלא לכעוס עליך. כל כך ברור לי שמתישהו בחייך תחזור בך תשובה מלאה מכל העניין, שמתישהו בחייך, באותו היום בדיוק שבו תמצא את אהבת חייך, ותהיה סוף סוף מאושר ורגוע, תודה בפני עצמך שטעית... וכל הסליחות שלך במסרים לא עוזרות, וכל נקיפות המצפון שלך (זה הרי בדיוק מה שזה, לא?!) לא עוזרות- אהבתך לא תחזור אלי בזכותן, ומלבד לסובב את הסכין שוב ושוב בתוך לבי (כל פעם שאני חושבת שכבר קצת התגברתי- עוד סימן חיים ממך... שלשום, ועכשיו....) הן לא מועילות בכלום. הרי ברור לך, מעומק המקום המוזר שאתה נמצא בו- שאני לא יכולה לאפשר לשום קשר בינינו לקרות במצב הזה?! הרי ברור לך, שאם הייתי מרשה לקשר כזה לקרות- לא הייתי מאושרת! לכל היותר אתה היית מאושר... הייתי מתה מבפנים... "בדרכי המעוותת רציתי (ועדיין) לבלות איתך, להנות איתך, לאהוב איתך" הרי לא באמת הייתי יכולה להינות, לבלות, לאהוב, בידיעה שלמחרת היום אתה ממשיך בציד- כאילו אני לא קיימת... אני רוצה לומר את זה, למרות שזה חסר טעם (ובחיי, שבתוכי אני מתפללת שלא תקרא את המכתב הזה...)- אני חייבת לומר- הלוואי, איש, הלוואי שהייתי כועסת עליך כל כך שלא הייתי יכולה לדמיין דרך חזרה. הלוואי שהכעס היה שוטף אותי בגלים עמוקים של שנאה, ולא משאיר בי שום רוך ואהדה כלפיך. אבל לא. ובמקום זה אני רוצה לחבק את המגרעות שלך, רוצה לנשק את הפצעים בנשמה שלך, ושאם לא היה מדובר בי ממש- הייתי עושה הכל כדי להקל על הכאב... סאמק! חסר לי שתקרא את זה.... בטח תכתוב לי עוד משהו... אז זהו, איש, אל תכתוב יותר כלום. הדבר היחידי שאתה יכול לכתוב לי הוא: "אני אוהב אותך, ורק אותך, ורוצה שתהי שלי, את לבדך, ושכולם ידעו כמה את חשובה לי" (שים לב לחלק האחרון...). במקרה כזה, תהיה לך עוד כזו דרך ארוכה לצעוד עד שתשבור את החומות שבעצמך בנית- שמאד סביר שתתייאש לפני שתגיע למטרה בכלל, אז תיקח את כל זה בחשבון... ונראה לי שבכל זאת עדיף שמראש לא תנסה. כל עוד אתה לא מתכוון לצעוד בדרך הזו עד תום, וכל עוד אתה לא בטוח שתוכל להיות שם בלי לפגוע בי- פשוט חבל על הזמן שלך, ועל הכאב שלי- אל תכתוב לי יותר מילה, וגם אל תאמר, וזהו. תן לי לשכוח אותך. בחיי שלא יודעת למה ולמה- אבל עדיין אוהבת אותך, וסאמק, מצפה... (בבקשה, אל תמלא את ציפיותיי, אל תפנה אלי עוד).
כמה פעמים תיפרד ממני?! כמה פעמים תצית את הכאב מחדש- רק כדי לירוק לעברו ולהשאיר את הלב בוער, אבל כשברור לי שאין לו למה?! נדמה לך שזה שונה- זה לא שונה בכלום- המסקנה היא אותה מסקנה, והעובדה שאתה טיפש לא מנחמת אותי בכלל. אתה הראשון שמצא חן בעיני מזה המון המון זמן- למען האמת שנתיים. אם לא ניקח בחשבון את א' שמעולם לא קרה בינינו כלום, ולא יקרה כלום- אתה היחידי שדמה לאהבה בשנתיים האחרונות, היחידי שרציתי, היחידי שהרגשתי לכמה רגעים שרוצה אותי באותה מידה. ולא היה בתחושות שלי כלפיך שום דבר אגוצנטרי... עוד היום בצהריים ישבתי ומניתי את הרגשות שלי בפני עצמי, חיפשתי בהם את האגואיסטיות של התאהבות, וציינתי לעצמי בשמחה קלושה מהולה בהמון עצב- שלא- לא היה שם שום דבר אגואיסטי ולא אגוצנטרי מצדי- באמת אהבתי את מה שהכרתי בך- ואת מה שלא הכרתי... רציתי להכיר. זו לא היתה התאהבות- זו היתה אהבה. אז זרקת אותי פעם אחת- ונשארת עם הראש למעלה- הכאבת לי כל כך בכך, לא הצלחתי להבין איך מתוך כל הכיף הזה שהיה לנו (לישון איתך, חבוקה... עכשיו זה זכרון כל כך רחוק, וכל כך צבוע כעס...) אתה הולך ככה, ועוד היתה לי תחושה עזה של שגיאה שלי, שאני טעיתי איפשהו, שהייתי לא בסדר, וגם העמדת את זה ככה, בחוצפתך... עזרת לי לחשוב ככה! היה לי קשה להתגבר, התקשרתי אליך עוד כמה פעמים מיותרות, כהגדרתך- אבל אני, איש, הייתי אמיתית! לא שיחקתי משחקים, לא היתה שום תולעת שחורה וארסית מתחת לפני השטח שלי! יפה ועדיפה הרכות שלי, החולשה שלי, כשהתקשרתי אליך- על פני הצביעות שלך- בכל אחד משלבי המשחק המתועב הזה... כמו חיית ניסויים קטנה, עקבת אחרי כל השלבים- ראית אותי מדממת במילותיי, שוטפת את הכאב מלבי במילים מרות ודאובות, ראית את התקווה נבנית בי, את הזעם תופס את מקומו כעוד חומת מגן, את היאוש המחודש תופס את מקומו שוב, וגם את השעמום שלבסוף חזר לחיי, כמו מרפא לכאב שהסבת לי, ובדיוק כשהתחלתי לחיות מחדש במנותק ממך- היית חייב לצוץ שוב... כשאפשרתי לך שוב גישה לחיי לא חשבתי שתעשה בהם ככל העולה על רוחך, חשבתי שהנה, אדם אמיתי, ישר, והוא יהיה לי לא יותר מידיד, והטעות היחידה שעליה אני עוד יכולה להצטער, היא שאפשרתי לך לשמוע את מעלליי המיניים ההם... שגיאה שלי- אבל היא עלתה לי בהרבה יותר ממה שציפיתי שהיא תעלה, ולא נשחזר כאן הכל, כי אתה יודע מה קרה- כבודי נרמס, תחת גופי החושק בך, ואתה לא מנעת מזה לקרות- לכאורה אין את מי להאשים... למה שתמנע?! למה באמת, ציפיתי ממך ליושר פנימי שימנע ממך לגרום לי לפגוע בעצמי?! ועוד פעם אחת, שבה כבר כאבו לי שרירי הנפש מרוב מאמץ לא להישבר תחת הידיעה שאני האישה הניסתרת- וזאת למרות שאין אישה גלויה!!! כמה התאמצתי לשקר לעצמי! פה רק אני אשמה, זה נכון... כבר אז הייתי צריכה להבין... סלח לי, אני לא יכולה שלא לכעוס עליך. כל כך ברור לי שמתישהו בחייך תחזור בך תשובה מלאה מכל העניין, שמתישהו בחייך, באותו היום בדיוק שבו תמצא את אהבת חייך, ותהיה סוף סוף מאושר ורגוע, תודה בפני עצמך שטעית... וכל הסליחות שלך במסרים לא עוזרות, וכל נקיפות המצפון שלך (זה הרי בדיוק מה שזה, לא?!) לא עוזרות- אהבתך לא תחזור אלי בזכותן, ומלבד לסובב את הסכין שוב ושוב בתוך לבי (כל פעם שאני חושבת שכבר קצת התגברתי- עוד סימן חיים ממך... שלשום, ועכשיו....) הן לא מועילות בכלום. הרי ברור לך, מעומק המקום המוזר שאתה נמצא בו- שאני לא יכולה לאפשר לשום קשר בינינו לקרות במצב הזה?! הרי ברור לך, שאם הייתי מרשה לקשר כזה לקרות- לא הייתי מאושרת! לכל היותר אתה היית מאושר... הייתי מתה מבפנים... "בדרכי המעוותת רציתי (ועדיין) לבלות איתך, להנות איתך, לאהוב איתך" הרי לא באמת הייתי יכולה להינות, לבלות, לאהוב, בידיעה שלמחרת היום אתה ממשיך בציד- כאילו אני לא קיימת... אני רוצה לומר את זה, למרות שזה חסר טעם (ובחיי, שבתוכי אני מתפללת שלא תקרא את המכתב הזה...)- אני חייבת לומר- הלוואי, איש, הלוואי שהייתי כועסת עליך כל כך שלא הייתי יכולה לדמיין דרך חזרה. הלוואי שהכעס היה שוטף אותי בגלים עמוקים של שנאה, ולא משאיר בי שום רוך ואהדה כלפיך. אבל לא. ובמקום זה אני רוצה לחבק את המגרעות שלך, רוצה לנשק את הפצעים בנשמה שלך, ושאם לא היה מדובר בי ממש- הייתי עושה הכל כדי להקל על הכאב... סאמק! חסר לי שתקרא את זה.... בטח תכתוב לי עוד משהו... אז זהו, איש, אל תכתוב יותר כלום. הדבר היחידי שאתה יכול לכתוב לי הוא: "אני אוהב אותך, ורק אותך, ורוצה שתהי שלי, את לבדך, ושכולם ידעו כמה את חשובה לי" (שים לב לחלק האחרון...). במקרה כזה, תהיה לך עוד כזו דרך ארוכה לצעוד עד שתשבור את החומות שבעצמך בנית- שמאד סביר שתתייאש לפני שתגיע למטרה בכלל, אז תיקח את כל זה בחשבון... ונראה לי שבכל זאת עדיף שמראש לא תנסה. כל עוד אתה לא מתכוון לצעוד בדרך הזו עד תום, וכל עוד אתה לא בטוח שתוכל להיות שם בלי לפגוע בי- פשוט חבל על הזמן שלך, ועל הכאב שלי- אל תכתוב לי יותר מילה, וגם אל תאמר, וזהו. תן לי לשכוח אותך. בחיי שלא יודעת למה ולמה- אבל עדיין אוהבת אותך, וסאמק, מצפה... (בבקשה, אל תמלא את ציפיותיי, אל תפנה אלי עוד).
