אתה חושב שזה זהו?
5 שנים... 5 שנים. זה הרבה זמן הא? יותר מדי אולי?...כנראה...מה כנראה? בטוח. אין לך מושג על מה אני מדברת. לא צריך להיות לך גם...כי לא אמרתי לך אפעם...שאני אוהבת אותך. בעיקרון אני גם לא אגיד, כי את המכתב הזה אני לא מתכוונת לשלוח...רק רציתי לספר לך שאני חושבת שאני מתגברת, אני חושבת שזה עובר לי..שסוף סוף הייסורים האלה מסתיימים. אני חושבת. לא בטוחה, אבל זה משהו לא? זה אומר, מבחינתי, לא עוד להסתובב בעיר שלך בלי סיבה בתקווה שתצוץ, והרי מה הסיכויים? לא עוד לשבת שעות על גבי שעות באייסיקיו ולחכות שתתחבר, וכשתתחבר לחכות להודעות ממך שלפעמים לא מגיעות ולהיות פרנואידית ולחשוב שאתה לא רוצה לדבר איתי...כמובן שלא העלתי על דעתי שאולי אתה פשוט לא שם...לא אתחנף אלייך יותר, לא אחלום עלייך לילה אחר לילה, לא אחשוב עלייך כל שניה פנויה שיש לי...לא אחטוף בחילה בכל פעם שתדבר על/ם מישהי אחרת או אפילו תסתכל. אולי אפילו אפסיק להלחץ שאראה אותך, והאוכל יפסיק לעלות למעלה והרגליים יפסיקו לרעוד. לכל זה כבר התרגלתי, אני שמחה שאני עוברת אותך...עוברת את זה סוף סוף, לא חשבתי שזה אי פעם יגיע...אבל, מצד שני, זה מפחיד אותי..מאוד...אני כאילו מרגישה מוגנת איתך, זאת אומרת כשאני אוהבת אותך..זאת הייתה תקופה כל כך ארוכה, זה חלק עצום ממני...מה יקרה עכשיו? אני חושבת שזה אומר שאני יתחיל לחיות קצת, להנות...אצא עם חברים ואפילו אהנה, כי לא תרדוף אותי במחשבות. זה גם אומר, שאתה תצטרך להתרגל ליותר הערות ממני...כי עד עכשיו פחדתי להעיר לך, שחס וחלילה תכעס, אני אהיה יותר משוחררת. בתור התחלה, את השם שלי כותבים בלי ו'-זׁהר...לא זוהר...וגם אתה עומד לשמוע על בנים שיש לי מעכשיו... אתה חושב שאם הייתי אומרת לך את כל זה, היית שמח בשבילי? אני יודעת שפעם רצית אותי, מעולם לא סלחתי לעצמי על שפספסתי את זה אז, אבל זה לא העניין...יש לך עדיין רגשות אליי? היו לך? די. את המחשבות האלה ניסיתי לסלק במשך שנים...והצלחתי. אתה שומע? הצלחתי! רק רציתי להגיד לך..שאני הצלחתי. ואני עכשיו סוגרת מעגל, וזאת החלטה.
5 שנים... 5 שנים. זה הרבה זמן הא? יותר מדי אולי?...כנראה...מה כנראה? בטוח. אין לך מושג על מה אני מדברת. לא צריך להיות לך גם...כי לא אמרתי לך אפעם...שאני אוהבת אותך. בעיקרון אני גם לא אגיד, כי את המכתב הזה אני לא מתכוונת לשלוח...רק רציתי לספר לך שאני חושבת שאני מתגברת, אני חושבת שזה עובר לי..שסוף סוף הייסורים האלה מסתיימים. אני חושבת. לא בטוחה, אבל זה משהו לא? זה אומר, מבחינתי, לא עוד להסתובב בעיר שלך בלי סיבה בתקווה שתצוץ, והרי מה הסיכויים? לא עוד לשבת שעות על גבי שעות באייסיקיו ולחכות שתתחבר, וכשתתחבר לחכות להודעות ממך שלפעמים לא מגיעות ולהיות פרנואידית ולחשוב שאתה לא רוצה לדבר איתי...כמובן שלא העלתי על דעתי שאולי אתה פשוט לא שם...לא אתחנף אלייך יותר, לא אחלום עלייך לילה אחר לילה, לא אחשוב עלייך כל שניה פנויה שיש לי...לא אחטוף בחילה בכל פעם שתדבר על/ם מישהי אחרת או אפילו תסתכל. אולי אפילו אפסיק להלחץ שאראה אותך, והאוכל יפסיק לעלות למעלה והרגליים יפסיקו לרעוד. לכל זה כבר התרגלתי, אני שמחה שאני עוברת אותך...עוברת את זה סוף סוף, לא חשבתי שזה אי פעם יגיע...אבל, מצד שני, זה מפחיד אותי..מאוד...אני כאילו מרגישה מוגנת איתך, זאת אומרת כשאני אוהבת אותך..זאת הייתה תקופה כל כך ארוכה, זה חלק עצום ממני...מה יקרה עכשיו? אני חושבת שזה אומר שאני יתחיל לחיות קצת, להנות...אצא עם חברים ואפילו אהנה, כי לא תרדוף אותי במחשבות. זה גם אומר, שאתה תצטרך להתרגל ליותר הערות ממני...כי עד עכשיו פחדתי להעיר לך, שחס וחלילה תכעס, אני אהיה יותר משוחררת. בתור התחלה, את השם שלי כותבים בלי ו'-זׁהר...לא זוהר...וגם אתה עומד לשמוע על בנים שיש לי מעכשיו... אתה חושב שאם הייתי אומרת לך את כל זה, היית שמח בשבילי? אני יודעת שפעם רצית אותי, מעולם לא סלחתי לעצמי על שפספסתי את זה אז, אבל זה לא העניין...יש לך עדיין רגשות אליי? היו לך? די. את המחשבות האלה ניסיתי לסלק במשך שנים...והצלחתי. אתה שומע? הצלחתי! רק רציתי להגיד לך..שאני הצלחתי. ואני עכשיו סוגרת מעגל, וזאת החלטה.