Im A Cliche
New member
אתה ואני
קשה מאוד לחיות איתך. אתה אדם שתלטן, חכם, אבל טיפש לא פחות. טוב לב ברמות שלא יתוארו, ותמיד מקבל את פני כולם בחיוך ובחיבוק ובפתיחות שלא יתוארו. הפכת להיות הכתובת והאוזן הקשבת לכל אדם שצריך, אבל באותה המידה, אתה גם נפגע מכך. יש בך משהו קר בצורה שלא תיאמן, והמון לחץ. מרגישים את הלחץ הזה מהתנועות הקטנות שלך ועד להתבטאויות ספונטניות שלך. וכמו בטבע, ברגע שהטרף לחוץ, קל יותר לטרוף אותו. אתה לא סגור על עצמך בכלל, במיוחד בכל הנוגע לסוגיה "ההיא". עד כה, הצלחת לשלוט על העניין הזה על מי מנוחות. יודע להקטין את עצמך כשצריך, ולהגדיל את עצמך במידה בסיטואציה אחרת. אבל אף פעם זה לא מגיע לרמת ה- 100 אחוז, מחשש של "מה יגידו" ו"מה יחשבו" ו"איך יפרשו אותי". ההורים שלך לא יודעים שום דבר עלייך, אבל יש בהם ספקות. חלק מהחברים שלך משערים השערות, היתר לא מבינים. אתה מאוד מבלבל. מבלבל אבל לא מבולבל. לפחות ככה אתה אומר לעצמך. אתה יודע מה אתה רוצה – אתה רוצה הכל. את האושר, והעושר, והאהבה. בדיוק כמו בחיים, כך גם במיטה – גם אותו וגם אותה. כשאתה מתחיל איתן, הן מופתעות. "אה, הוא בקטע שלנו? או שהוא סתם מנסה? חמוד, מסכן", הן אומרות לעצמן בראש. ואחרות נבהלות. הן מרגישות את המשיכה שלך, אבל נסוגות, כי יש בך משהו מאיים. משהו אחר. איתם אתה לא מתחיל. אוי ואבוי אם זה יתגלה למישהו. ואם תתחיל, אז ירד לך אחרי 5 דק', כי הוא לא מספיק סטרייט אקטינג כמו שאתה מחפש, כמוך. אתה בוחן לה את התחת בתשומת לב. הרגליים משגעות. אתה רוצה להרגיש איך זה מרגיש כשהשפתיים שלך יהיו על שלה. שם לב לידיים שלו. הן יפות. והבטן מדהימה. אוהב את האף. סקרן לדעת מהו המרקם של העור שלו, כשהוא מלוטף. ויש ימים שאתה בכלל לא מסוגל להסתכל על שום דבר חוץ מעל עצמך, ולשנוא את כל הפרטים הקטנים בגופך. והנשמה שלך נשרפת. בוערת. גיהינום מבפנים. אתה לא יודע מה לעשות כשבלב שלך נתפסת פינה חמה לבחור ההוא, עם המבט הלוהט, עם החופש ועם הצבעים המטופשים, ויחד עם זאת, גם לבחורה ההיא, עם השיער השופע ועיניי היהלום והצחוק המתוק והרצון לגבר אמיתי, בניגוד אלייך. ואתה יודע שאם תלך על אחת האופציות, אתה סוגר את עצמך לחלוטין ומכניס את עצמך למשבצת הקיבעון. ולא כך היית רוצה שהדברים יהיו. פעם העזת לגשת אל הבחור ההוא. והיה שם משהו מיוחד, מלא בפחד אבל גם בריגוש. הבנים שאיתך בחדר הביטו בך במבט מוזר. לא הבינו מה אתה עושה עם ההומו הזה, אם לפני כמה רגעים המבט שלך נח על הכוסית הבלונדינית. והרסת את כל מה שנוצר לך עם הבחור ההוא, כי פחדת להיכנס לעולם שלו, שאתה כל כך סולד ממנו. וכל מה שהיה לך עם הבחורה ההיא התמוסס. הקסם שהיה שם פג. היא התרחקה, כי הרגישה שאתה מיוחד מידי בשבילה. נזכר באקסית שלך. מערכת יחסים קצרה כל כך. לא אהבת אותה. רצית רק לשכב איתה, ולהוכיח שאתה עדיין בשליטה. והיא מנגד, עשתה לך מבחני גבריות בכל פעם, בתהייה של "עד כמה אתה מתאים לי"... זוכר איך שקראת תגובות סרקסטיות על עצמך באיזשהו דיון שהתפתח על אותם "חיי זוגיות" שלך. אבל זה דווקא הצחיק אותך. לגבי חברים, אין מה לדבר. אתה לא מסוגל להיות מספיק נינוח כדי לשבת לצידם של כמה בחורים על בירה, לקרוא לכולם "אחי" ולדבר על דברים של בנים. באותה מידה, אין מצב שתשב עם חבורה של בנות קשקשניות שמזיינות את השכל על שטויות והבלים. אומרים על אנשים כמוך שהם הכי נוראיים. "זוהמה", "בוגדניים", "פיקציה", "תקופת מעבר", "חיות". ואתה מקשיב, מיישם, כולא את עצמך בחדר, והופך לחיית עבודה. עובד עד השעות הקטנות של הלילה, רק כדי לא להיאלץ להתמודד עם המציאות הבלתי ניתנת להתמודדות הזאת בחוץ. עם זה שאנשים מנצלים את החולשות שלך. עוקצים בעדינות, אבל לעומק. סופשבוע. אחרי חמישה ימים עמוסים בהורמונים במסגרת כמו צבא, אתה חוזר הביתה, להורים, מביט להם בפנים, מתעלם מהשאלות ומהדאגה לשלום חיי החברה שלך שהולכים ומצטמצמים, ופשוט בוהה בקירות ובוכה. "אין כסף לפסיכולוג, דבר איתנו, שנבין אותך", הם אומרים. אבל אתה שותק. קופא. טשטוש. הופך את עצמך לפוסטר שטחי. מגמד את האישיות שלך, מתאים את עצמך לסביבה ולכל אדם, ומעלים את עצמך עד לגודל של פירור. העיקר שלא ישאלו, העיקר שלא יתחקרו, העיקר שיעבור עוד יום ועוד יום, ומתישהו תגיע האהבה הנכונה המתאימה שתסתדר את כל הצרות בחיים. אבל בנינו? הפסקת להאמין. אין טעם להניח את האושר והתקוות שלך בידיו או בידיה של אלו שיגיעו, אם בכלל. אני מסתכל במראה מידי יום, ורואה אותך. לא רוצה להיות אתה. לא רוצה את השם שלך, לא רוצה את הרגשות שלך, לא רוצה את ההיסטוריה שלך, לא רוצה שום קשר אליך. אבל אתה זה אני. אני חי אותך, ואמשיך לחיות, רק כי אני משתדל גם לחפש בך את הטוב. וזה קשה, כי אני כל כך לא אוהב אותך. לא.
קשה מאוד לחיות איתך. אתה אדם שתלטן, חכם, אבל טיפש לא פחות. טוב לב ברמות שלא יתוארו, ותמיד מקבל את פני כולם בחיוך ובחיבוק ובפתיחות שלא יתוארו. הפכת להיות הכתובת והאוזן הקשבת לכל אדם שצריך, אבל באותה המידה, אתה גם נפגע מכך. יש בך משהו קר בצורה שלא תיאמן, והמון לחץ. מרגישים את הלחץ הזה מהתנועות הקטנות שלך ועד להתבטאויות ספונטניות שלך. וכמו בטבע, ברגע שהטרף לחוץ, קל יותר לטרוף אותו. אתה לא סגור על עצמך בכלל, במיוחד בכל הנוגע לסוגיה "ההיא". עד כה, הצלחת לשלוט על העניין הזה על מי מנוחות. יודע להקטין את עצמך כשצריך, ולהגדיל את עצמך במידה בסיטואציה אחרת. אבל אף פעם זה לא מגיע לרמת ה- 100 אחוז, מחשש של "מה יגידו" ו"מה יחשבו" ו"איך יפרשו אותי". ההורים שלך לא יודעים שום דבר עלייך, אבל יש בהם ספקות. חלק מהחברים שלך משערים השערות, היתר לא מבינים. אתה מאוד מבלבל. מבלבל אבל לא מבולבל. לפחות ככה אתה אומר לעצמך. אתה יודע מה אתה רוצה – אתה רוצה הכל. את האושר, והעושר, והאהבה. בדיוק כמו בחיים, כך גם במיטה – גם אותו וגם אותה. כשאתה מתחיל איתן, הן מופתעות. "אה, הוא בקטע שלנו? או שהוא סתם מנסה? חמוד, מסכן", הן אומרות לעצמן בראש. ואחרות נבהלות. הן מרגישות את המשיכה שלך, אבל נסוגות, כי יש בך משהו מאיים. משהו אחר. איתם אתה לא מתחיל. אוי ואבוי אם זה יתגלה למישהו. ואם תתחיל, אז ירד לך אחרי 5 דק', כי הוא לא מספיק סטרייט אקטינג כמו שאתה מחפש, כמוך. אתה בוחן לה את התחת בתשומת לב. הרגליים משגעות. אתה רוצה להרגיש איך זה מרגיש כשהשפתיים שלך יהיו על שלה. שם לב לידיים שלו. הן יפות. והבטן מדהימה. אוהב את האף. סקרן לדעת מהו המרקם של העור שלו, כשהוא מלוטף. ויש ימים שאתה בכלל לא מסוגל להסתכל על שום דבר חוץ מעל עצמך, ולשנוא את כל הפרטים הקטנים בגופך. והנשמה שלך נשרפת. בוערת. גיהינום מבפנים. אתה לא יודע מה לעשות כשבלב שלך נתפסת פינה חמה לבחור ההוא, עם המבט הלוהט, עם החופש ועם הצבעים המטופשים, ויחד עם זאת, גם לבחורה ההיא, עם השיער השופע ועיניי היהלום והצחוק המתוק והרצון לגבר אמיתי, בניגוד אלייך. ואתה יודע שאם תלך על אחת האופציות, אתה סוגר את עצמך לחלוטין ומכניס את עצמך למשבצת הקיבעון. ולא כך היית רוצה שהדברים יהיו. פעם העזת לגשת אל הבחור ההוא. והיה שם משהו מיוחד, מלא בפחד אבל גם בריגוש. הבנים שאיתך בחדר הביטו בך במבט מוזר. לא הבינו מה אתה עושה עם ההומו הזה, אם לפני כמה רגעים המבט שלך נח על הכוסית הבלונדינית. והרסת את כל מה שנוצר לך עם הבחור ההוא, כי פחדת להיכנס לעולם שלו, שאתה כל כך סולד ממנו. וכל מה שהיה לך עם הבחורה ההיא התמוסס. הקסם שהיה שם פג. היא התרחקה, כי הרגישה שאתה מיוחד מידי בשבילה. נזכר באקסית שלך. מערכת יחסים קצרה כל כך. לא אהבת אותה. רצית רק לשכב איתה, ולהוכיח שאתה עדיין בשליטה. והיא מנגד, עשתה לך מבחני גבריות בכל פעם, בתהייה של "עד כמה אתה מתאים לי"... זוכר איך שקראת תגובות סרקסטיות על עצמך באיזשהו דיון שהתפתח על אותם "חיי זוגיות" שלך. אבל זה דווקא הצחיק אותך. לגבי חברים, אין מה לדבר. אתה לא מסוגל להיות מספיק נינוח כדי לשבת לצידם של כמה בחורים על בירה, לקרוא לכולם "אחי" ולדבר על דברים של בנים. באותה מידה, אין מצב שתשב עם חבורה של בנות קשקשניות שמזיינות את השכל על שטויות והבלים. אומרים על אנשים כמוך שהם הכי נוראיים. "זוהמה", "בוגדניים", "פיקציה", "תקופת מעבר", "חיות". ואתה מקשיב, מיישם, כולא את עצמך בחדר, והופך לחיית עבודה. עובד עד השעות הקטנות של הלילה, רק כדי לא להיאלץ להתמודד עם המציאות הבלתי ניתנת להתמודדות הזאת בחוץ. עם זה שאנשים מנצלים את החולשות שלך. עוקצים בעדינות, אבל לעומק. סופשבוע. אחרי חמישה ימים עמוסים בהורמונים במסגרת כמו צבא, אתה חוזר הביתה, להורים, מביט להם בפנים, מתעלם מהשאלות ומהדאגה לשלום חיי החברה שלך שהולכים ומצטמצמים, ופשוט בוהה בקירות ובוכה. "אין כסף לפסיכולוג, דבר איתנו, שנבין אותך", הם אומרים. אבל אתה שותק. קופא. טשטוש. הופך את עצמך לפוסטר שטחי. מגמד את האישיות שלך, מתאים את עצמך לסביבה ולכל אדם, ומעלים את עצמך עד לגודל של פירור. העיקר שלא ישאלו, העיקר שלא יתחקרו, העיקר שיעבור עוד יום ועוד יום, ומתישהו תגיע האהבה הנכונה המתאימה שתסתדר את כל הצרות בחיים. אבל בנינו? הפסקת להאמין. אין טעם להניח את האושר והתקוות שלך בידיו או בידיה של אלו שיגיעו, אם בכלל. אני מסתכל במראה מידי יום, ורואה אותך. לא רוצה להיות אתה. לא רוצה את השם שלך, לא רוצה את הרגשות שלך, לא רוצה את ההיסטוריה שלך, לא רוצה שום קשר אליך. אבל אתה זה אני. אני חי אותך, ואמשיך לחיות, רק כי אני משתדל גם לחפש בך את הטוב. וזה קשה, כי אני כל כך לא אוהב אותך. לא.