ואוו...ריגשת אותי...
גם אני עברתי את המסע לפולין. לפני שנה. כשתיארת עכשיו את המקום, את החוויות....פתאום הגיעו אליי תמונות. המון המון תמונות. זכרונות. כאילו חוויתי את זה שוב, מההתחלה. קראתי את מה שכתבת והתחלתי לבכות...המחנק הזה שהרגשתי אז, שעמדתי בחדר עם המיטת ניתוח, או כשעמדתי בחדר עם המשרפות והרגשתי שמישהו קורע את הלב שלי ממני...או אולי את הנשמה?...פתאום יכולתי להרגיש את הכל שוב. המסע הזה שינה גם אותי. וזה מסע שלא נשכח לעולם... כשחזרתי הביתה אז, לפני שנה, סבתא שלי (שהיתה בשואה, בפולין) נגשה אליי ואמרה לי את אותו הדבר- "את הנקמה שלי". כן. אנחנו הנקמה. אנחנו התקווה. כשהלכנו עם הדגל מונף גבוה במחנות ההשמדה ובגטאות- זו בהחלט נקמה ראויה. הם ניסו להשמיד אותנו- והינה- אנחנו עדיין כאן, כבר דור 3, הנכדים שלהם. הילדים שלהם. אנחנו הלכנו שם, על האדמה המקוללת הזאת שאז, הרגשתי כל כך לא נוח לצעוד עליה, ומצד שני- גאווה. ואיזו גאווה... אנחנו שרדנו, וחזרנו לשם כדי לזכור, לזכוד לעד... כן. אנחנו הנקמה שלהם. אין ספק...