אתה הוא נקמתי...
שלום לכולכם, אני חזרתי לפני כחודשיים וקצת מהמסע. האמת, רק הבוקר ראיתי שהפורום הזה קיים. הבוקר יצא לי להסתכל ברפרוף על ההודעות פה, בין הקפה והסנדויץ' כי מיהרתי לביהס...כשבוע אחרי שנחתנו בחזרה לישראל, הייתי בעולם משלי. לא דיברתי עם אף אחד, לא רציתי לעשות שום דבר..רק חשבתי, וחשבתי וחשבתי...והאמת, כבר הרבה זמן שאני לא חושב על זה כמו קודם, אבל הבוקר באוטובוס לבצפר שיחזרתי במוח את המראות, הסיפורים...וזה לא עזב אותי כל היום...בשיעורים, בהפסקות...וחשבתי שהנה, אולי אני אכתוב פה. תראו, מעולם לא יצא לי לכתוב יומן. כי פשוט את הדברים שיש לי להגיד אני אומר בע"פ ולא בכתב. אבל בצורה מאוד מוזרה, מהרגע שהתיישבתי במטוס לפולין התחלתי לכתוב. התחלתי לכתוב על חתיכת נייר שמצאתי במטוס, ואחר כך על חתיכת נייר שמצאתי במלון, ואז כבר קניתי לי מחברת מסודרת בפולין והתחלתי לכתוב...ולכתוב..ולכתוב. באוטובוס לא ישנתי. כתבתי. במלון, הייתי טוחן סיגריות וכותב. ואת היומן מסע שלי קראו רק אנשים בודדים, כי הוא ממש שלי...אז..בא לי לספר לכם על חוויה מאוד מיוחדת שהיתה לי: מדובר על היום השני למסע שלנו. נסענו בבוקר לעיירה בשם קז'ימיש דולני. עיירה מ=ד=ה=י=מ=ה(!!!) עם עבר אפל...התחלנו בביקור באנדרטה(מי שמכיר..האנדרטה מהמצבות שהיו מרצפות את הדרך לכנסיה המקומית). משם, המשכנו לעיירה עצמה. וממש נהנתי! וחשבתי לעצמי, אלוהים איזה מן בנאדם אני...אני נהנה! למה?! אחרי כמה שעות שבילינו בעיירה, נסענו ליעד הבא שלנו - מחנה מידנאק. דווקא הוא, השאיר עלי את החותם הכי הכי חזק. לא יודע להגדיר בדיוק מדוע, אולי אלה הריחות שבביתן עם הנעלים, אולי בגלל הנעל האדומה שנמצאת שם, נעל אדומה קטנה...של ילדה, בין ערמות ערמות של נעלים שחורות-חומות מטונפות...אולי אלה הגדרות החשמליים...הראשונים שראיתי בחיי...אולי זהו הר האפר - 7 טונות של אפר אדם טחון...ואולי, אולי זה הקרמטוריום..."אסור להדליק אש" כתוב בכניסה אליו. איזו אירוניה! אני וחבר טוב שלי שליווה אותי כל המסע ואני אותו, נכנסנו לבניין המשרפה. מי שהיה, מכיר - 4 חדרים: חדר הכניסה שכיום הוא אנדרטה, חדר המשרפה הגדול(5 המשרפות "המודרניות", חדר המשרפה הקטן "הפרמיטיבי" עם המשרפה הבודדת, ועוד חדר...חדר קטן, קטן מאוד אפילו, עם שולחן בטון במרכזו. שולחן בטון, אבל לא סתם...שולחן בטון גבוה, מסיבי, עם חור לניקוז נוזלים באמצעו...עמדנו שם, כל הקבוצה, דקה בשקט. לא הבנו מה זה החדר הזה. ואז, סיפרה לנו המדריכה שזהו חדר ניתוח הגופות שנחשדו בהחבאת יהלומים וזהב בגוף...בעיקר נשים...היו מבתרים את הגופות על אותו השולחן...פתאום, הפעילה המדריכה את מערכת המיני סטריאו שלה, והתנגן השיר של שרית חדד "שמע ישראל" וכך הוא הולך: כשהלב בוכה רק אלוקים שומע הכאב עולה מתוך הנשמה אדם נופל לפני שהוא שוקע בתפילה קטנה חותך את הדממה שמע ישראל אלוקי אתה כל יכול נתת לי את חיי נתת לי הכל בעיני דמעה הלב בוכה בשקט וכהלב שותק הנשמה זועקת שמע ישראל אלוקי עכשיו אני לבד חזק אותי אלוקי עשה שלא אפחד הכאב גדול ואין לאן לברוח עשה שיגמר כי לא נותר בי כח כשהלב בוכה הזמן עומד מלכת האדם רואה את כל חייו פתאום אל הלא נודע הוא לא רוצה ללכת לאלוקיו קורא על סף תהום שמע ישראל אלוקי אתה כל יכול נתת לי את חיי נתת לי הכל בעיני דמעה הלב בוכה בשקט וכהלב שותק הנשמה זועקת שמע ישראל אלוקי עכשיו אני לבד חזק אותי אלוקי עשה שלא אפחד הכאב גדול ואין לאן לברוח עשה שיגמר כי לא נותר בי כח שמע ישראל אלוקי אתה כל יכול נתת לי את חיי נתת לי הכל בעיני דמעה הלב בוכה בשקט וכהלב שותק הנשמה זועקת שמע ישראל אלוקי עכשיו אני לבד חזק אותי אלוקי עשה שלא אפחד הכאב גדול ואין לאן לברוח עשה שיגמר כי לא נותר בי כח הסתכלתי על חברי שבכו, כל המאצ'ואים למניהם. הסתכלתי על מיטת הניתוח המקוללת...הסתכלתי על החלון, הנוף הנורא שנשקף ממנו...הסתכלתי לעבר השמים ושאלתי אותו, הוא שאני כל כך מאמין בו, שמע ישראל אלוקי...איך זה קרה...התחלתי לרעוד...כמו כולם התפרקתי, בכיתי...לא יכולתי לעצור את הדמעות...יצאתי החוצה לנשום, ולא יכולתי...פתחתי את החולצה ועדיין לא יכולתי...נכנסתי פנימה...נתנו לנו 10 דקות להסתובב במשרפה לפני ההסבר...הלכתי עם חברי לחדר עם המשרפה הישנה...התנור פתוח...מיטת המתכת בתוכו...החדר אפל, כבר היה חושך בחוץ...הרגשתי כובד...מחנק...קדושה בלתי מוסברת...אני עומד במקום קדוש...הוצאתי את הכיפה שלי, הנחתיה על ראשי, חברי עזר לי להוציא נר נשמה וגפרורים, מכוון ולא יכולתי...רעדתי...הנחתי את הנר על מסילת המתכת...עצמתי את עיני...הדלקתי את הנר, והתחלתי להקריא בקול את התפילה: "אל מלא רחמים...שוכן במרומים..דיין אלמנות ואבי יתומים.." המשכתי תקרוא את שארית התפילה בקול חנוק מדמעות...ובעודי מסיים, ואומר "ויאמרו אמן" אני שומע מאחורי את כל הקבוצה אומרת אמן...לא שמעתי שבאו, לא הרגשתי אותם...הרגשתי את עצמי, במשרפה, עם התפילה...ואז באה הלינקה, אשת העדות שלנו, וכשכולם יצאו, היא התקרבה אלי, התכופפה, ולחשה לי "בן, זוהי נקמתי...את כל משפחתי איבדתי במשרפות אלו ממש..ואתה, אתה הוא נקמתי..."
שלום לכולכם, אני חזרתי לפני כחודשיים וקצת מהמסע. האמת, רק הבוקר ראיתי שהפורום הזה קיים. הבוקר יצא לי להסתכל ברפרוף על ההודעות פה, בין הקפה והסנדויץ' כי מיהרתי לביהס...כשבוע אחרי שנחתנו בחזרה לישראל, הייתי בעולם משלי. לא דיברתי עם אף אחד, לא רציתי לעשות שום דבר..רק חשבתי, וחשבתי וחשבתי...והאמת, כבר הרבה זמן שאני לא חושב על זה כמו קודם, אבל הבוקר באוטובוס לבצפר שיחזרתי במוח את המראות, הסיפורים...וזה לא עזב אותי כל היום...בשיעורים, בהפסקות...וחשבתי שהנה, אולי אני אכתוב פה. תראו, מעולם לא יצא לי לכתוב יומן. כי פשוט את הדברים שיש לי להגיד אני אומר בע"פ ולא בכתב. אבל בצורה מאוד מוזרה, מהרגע שהתיישבתי במטוס לפולין התחלתי לכתוב. התחלתי לכתוב על חתיכת נייר שמצאתי במטוס, ואחר כך על חתיכת נייר שמצאתי במלון, ואז כבר קניתי לי מחברת מסודרת בפולין והתחלתי לכתוב...ולכתוב..ולכתוב. באוטובוס לא ישנתי. כתבתי. במלון, הייתי טוחן סיגריות וכותב. ואת היומן מסע שלי קראו רק אנשים בודדים, כי הוא ממש שלי...אז..בא לי לספר לכם על חוויה מאוד מיוחדת שהיתה לי: מדובר על היום השני למסע שלנו. נסענו בבוקר לעיירה בשם קז'ימיש דולני. עיירה מ=ד=ה=י=מ=ה(!!!) עם עבר אפל...התחלנו בביקור באנדרטה(מי שמכיר..האנדרטה מהמצבות שהיו מרצפות את הדרך לכנסיה המקומית). משם, המשכנו לעיירה עצמה. וממש נהנתי! וחשבתי לעצמי, אלוהים איזה מן בנאדם אני...אני נהנה! למה?! אחרי כמה שעות שבילינו בעיירה, נסענו ליעד הבא שלנו - מחנה מידנאק. דווקא הוא, השאיר עלי את החותם הכי הכי חזק. לא יודע להגדיר בדיוק מדוע, אולי אלה הריחות שבביתן עם הנעלים, אולי בגלל הנעל האדומה שנמצאת שם, נעל אדומה קטנה...של ילדה, בין ערמות ערמות של נעלים שחורות-חומות מטונפות...אולי אלה הגדרות החשמליים...הראשונים שראיתי בחיי...אולי זהו הר האפר - 7 טונות של אפר אדם טחון...ואולי, אולי זה הקרמטוריום..."אסור להדליק אש" כתוב בכניסה אליו. איזו אירוניה! אני וחבר טוב שלי שליווה אותי כל המסע ואני אותו, נכנסנו לבניין המשרפה. מי שהיה, מכיר - 4 חדרים: חדר הכניסה שכיום הוא אנדרטה, חדר המשרפה הגדול(5 המשרפות "המודרניות", חדר המשרפה הקטן "הפרמיטיבי" עם המשרפה הבודדת, ועוד חדר...חדר קטן, קטן מאוד אפילו, עם שולחן בטון במרכזו. שולחן בטון, אבל לא סתם...שולחן בטון גבוה, מסיבי, עם חור לניקוז נוזלים באמצעו...עמדנו שם, כל הקבוצה, דקה בשקט. לא הבנו מה זה החדר הזה. ואז, סיפרה לנו המדריכה שזהו חדר ניתוח הגופות שנחשדו בהחבאת יהלומים וזהב בגוף...בעיקר נשים...היו מבתרים את הגופות על אותו השולחן...פתאום, הפעילה המדריכה את מערכת המיני סטריאו שלה, והתנגן השיר של שרית חדד "שמע ישראל" וכך הוא הולך: כשהלב בוכה רק אלוקים שומע הכאב עולה מתוך הנשמה אדם נופל לפני שהוא שוקע בתפילה קטנה חותך את הדממה שמע ישראל אלוקי אתה כל יכול נתת לי את חיי נתת לי הכל בעיני דמעה הלב בוכה בשקט וכהלב שותק הנשמה זועקת שמע ישראל אלוקי עכשיו אני לבד חזק אותי אלוקי עשה שלא אפחד הכאב גדול ואין לאן לברוח עשה שיגמר כי לא נותר בי כח כשהלב בוכה הזמן עומד מלכת האדם רואה את כל חייו פתאום אל הלא נודע הוא לא רוצה ללכת לאלוקיו קורא על סף תהום שמע ישראל אלוקי אתה כל יכול נתת לי את חיי נתת לי הכל בעיני דמעה הלב בוכה בשקט וכהלב שותק הנשמה זועקת שמע ישראל אלוקי עכשיו אני לבד חזק אותי אלוקי עשה שלא אפחד הכאב גדול ואין לאן לברוח עשה שיגמר כי לא נותר בי כח שמע ישראל אלוקי אתה כל יכול נתת לי את חיי נתת לי הכל בעיני דמעה הלב בוכה בשקט וכהלב שותק הנשמה זועקת שמע ישראל אלוקי עכשיו אני לבד חזק אותי אלוקי עשה שלא אפחד הכאב גדול ואין לאן לברוח עשה שיגמר כי לא נותר בי כח הסתכלתי על חברי שבכו, כל המאצ'ואים למניהם. הסתכלתי על מיטת הניתוח המקוללת...הסתכלתי על החלון, הנוף הנורא שנשקף ממנו...הסתכלתי לעבר השמים ושאלתי אותו, הוא שאני כל כך מאמין בו, שמע ישראל אלוקי...איך זה קרה...התחלתי לרעוד...כמו כולם התפרקתי, בכיתי...לא יכולתי לעצור את הדמעות...יצאתי החוצה לנשום, ולא יכולתי...פתחתי את החולצה ועדיין לא יכולתי...נכנסתי פנימה...נתנו לנו 10 דקות להסתובב במשרפה לפני ההסבר...הלכתי עם חברי לחדר עם המשרפה הישנה...התנור פתוח...מיטת המתכת בתוכו...החדר אפל, כבר היה חושך בחוץ...הרגשתי כובד...מחנק...קדושה בלתי מוסברת...אני עומד במקום קדוש...הוצאתי את הכיפה שלי, הנחתיה על ראשי, חברי עזר לי להוציא נר נשמה וגפרורים, מכוון ולא יכולתי...רעדתי...הנחתי את הנר על מסילת המתכת...עצמתי את עיני...הדלקתי את הנר, והתחלתי להקריא בקול את התפילה: "אל מלא רחמים...שוכן במרומים..דיין אלמנות ואבי יתומים.." המשכתי תקרוא את שארית התפילה בקול חנוק מדמעות...ובעודי מסיים, ואומר "ויאמרו אמן" אני שומע מאחורי את כל הקבוצה אומרת אמן...לא שמעתי שבאו, לא הרגשתי אותם...הרגשתי את עצמי, במשרפה, עם התפילה...ואז באה הלינקה, אשת העדות שלנו, וכשכולם יצאו, היא התקרבה אלי, התכופפה, ולחשה לי "בן, זוהי נקמתי...את כל משפחתי איבדתי במשרפות אלו ממש..ואתה, אתה הוא נקמתי..."
