אתגר לשנות הבינה
אֶתְגָר לִשְנוֹת הַבִּינָה / אָבִי רָט מִמָכוֹן שַׁי נוהגים לומר שגבר או אישה המגיעים לסביבות גיל הארבעים סובלים מ"משבר גיל העמידה" או "משבר גיל המעבר". לאנשים בגיל הזה יש תחושה שהסתיים שלב מסוים, פרק חיים ועכשיו הם לפני פרק ב´. הילדים עוזבים את הבית ודפוסי החיים עוברים ארגון מחדש. אם כך הדבר אצל הפרט, דומני שכך הדבר גם אצל הכלל. קרי, מדינת ישראל. מדינת ישראל, בשנת הארבעים וחמש לקיומה נמצאת על פרשת דרכים מהותית ומשמעותית, מבחינת זהותה ואָפיהּ . בצומת דרכים זו של המדינה, צצה ועולה שוב השאלה – מהו צביונה ומהי דמותה של מדינת היהודים? האם תהא זו מדינה יהודית, על כל המשתמע מכך, או שתהא זו מדינה הגרים בה יהודים, טכנית, גיאוגרפית ותו לא. האם מדינת ישראל הנה חלק אינטגרלי מתרבות המערב ומאגן הים התיכון – מבחינה תרבותית, רוחנית ומנטאלית, או שלמדינה יש יחוד וייחודיות בזהותה ובמהותה. אולי, במשך ארבעים וחמש השנים הראשונות לקיומה של המדינה, היתה החברה הישראלית עסוקה בקיומה הפיזי, בעמידה במלחמות, בהישרדות הקיומית, וממילא שאלת הזהות נדחקה לשוליים ולסדר עדיפות משני. אולם עתה, בעל כָּרחהּ, נאלצת החברה הישראלית להתמודד ולהכריע בסוגיה זו. סממנים ראשונים כבר ניכרים בשטח – רישום עצמאי של נישואין וגירושין ע"י עורכי דין וכדומה, יבוא בשר טרפה, יבוא תרבות מוסיקלית זרה ועוד כהנה וכהנה. יש המכנים זאת מלחמת תרבות. למען האמת זו שעת מבחן וצומת דרכים בהֲוָיָתָהּ של מדינת ישראל. התהום הפעורה בין נער הלומד בישיבה תיכונית מבוקר עד ערב לבין חברו הצופה מול הטלוויזיה והכבלים שש-שבע שעות ביום היא עמוקה. התהום בין בחור הישיבה לבין הרוקדים בפארק הירקון היא עמוקה יותר. סיבות רבות הולידו את המציאות העגומה הזו. לא אמנה כאן את כולן, אלא אתמקד באחת מהן. הבּוֹרוּת. לעניות דעתי, הבורות האדירה היא אם כל חטאת. אם בדור הקודם ובדור שקדם לו, הויכוח היה בין שומרי מצוות לבין אפיקורסים להכעיס או שלא להכעיס, הרי שהויכוח בדור שלנו הוא בין שומרי מצוות לבין חסרי ידע. אנשים ובני נוער שלא ראו מימיהם משנה ופסוק, שבת וחג, שמלבד ביקור מזדמן בבית הכנסת – לא טעמו טעמה של קדושה – יצרו כאן מציאות של בורות מדהימה ואיומה. ולצערי – הבורות מולידה ניכור, זלזול וממש שנאה. ולכן, היעד אותו אנו צריכים להציב לעצמנו, כחלק מאותו מאבק תרבותי, שאמור להשפיע על אָפְיָהּ וצביונה של המדינה – הוא מאבק בבורות. לצורך כך יש צורך שיותר ויותר כוחות חינוכיים צעירים, ילכו ויעסקו בחינוך, הן בחינוך הפורמאלי, והן בחינוך הבלתי פורמאלי, ורק כך, בעבודה אפורה, יומיומית וקשה בשטח, יִזָרְעוּ הזרעים שבמשך שנים בעזרת ה´ יצמיחו מציאות חדשה של "ומלאה הארץ דעה את ד´ כמים לים מכסים."
אֶתְגָר לִשְנוֹת הַבִּינָה / אָבִי רָט מִמָכוֹן שַׁי נוהגים לומר שגבר או אישה המגיעים לסביבות גיל הארבעים סובלים מ"משבר גיל העמידה" או "משבר גיל המעבר". לאנשים בגיל הזה יש תחושה שהסתיים שלב מסוים, פרק חיים ועכשיו הם לפני פרק ב´. הילדים עוזבים את הבית ודפוסי החיים עוברים ארגון מחדש. אם כך הדבר אצל הפרט, דומני שכך הדבר גם אצל הכלל. קרי, מדינת ישראל. מדינת ישראל, בשנת הארבעים וחמש לקיומה נמצאת על פרשת דרכים מהותית ומשמעותית, מבחינת זהותה ואָפיהּ . בצומת דרכים זו של המדינה, צצה ועולה שוב השאלה – מהו צביונה ומהי דמותה של מדינת היהודים? האם תהא זו מדינה יהודית, על כל המשתמע מכך, או שתהא זו מדינה הגרים בה יהודים, טכנית, גיאוגרפית ותו לא. האם מדינת ישראל הנה חלק אינטגרלי מתרבות המערב ומאגן הים התיכון – מבחינה תרבותית, רוחנית ומנטאלית, או שלמדינה יש יחוד וייחודיות בזהותה ובמהותה. אולי, במשך ארבעים וחמש השנים הראשונות לקיומה של המדינה, היתה החברה הישראלית עסוקה בקיומה הפיזי, בעמידה במלחמות, בהישרדות הקיומית, וממילא שאלת הזהות נדחקה לשוליים ולסדר עדיפות משני. אולם עתה, בעל כָּרחהּ, נאלצת החברה הישראלית להתמודד ולהכריע בסוגיה זו. סממנים ראשונים כבר ניכרים בשטח – רישום עצמאי של נישואין וגירושין ע"י עורכי דין וכדומה, יבוא בשר טרפה, יבוא תרבות מוסיקלית זרה ועוד כהנה וכהנה. יש המכנים זאת מלחמת תרבות. למען האמת זו שעת מבחן וצומת דרכים בהֲוָיָתָהּ של מדינת ישראל. התהום הפעורה בין נער הלומד בישיבה תיכונית מבוקר עד ערב לבין חברו הצופה מול הטלוויזיה והכבלים שש-שבע שעות ביום היא עמוקה. התהום בין בחור הישיבה לבין הרוקדים בפארק הירקון היא עמוקה יותר. סיבות רבות הולידו את המציאות העגומה הזו. לא אמנה כאן את כולן, אלא אתמקד באחת מהן. הבּוֹרוּת. לעניות דעתי, הבורות האדירה היא אם כל חטאת. אם בדור הקודם ובדור שקדם לו, הויכוח היה בין שומרי מצוות לבין אפיקורסים להכעיס או שלא להכעיס, הרי שהויכוח בדור שלנו הוא בין שומרי מצוות לבין חסרי ידע. אנשים ובני נוער שלא ראו מימיהם משנה ופסוק, שבת וחג, שמלבד ביקור מזדמן בבית הכנסת – לא טעמו טעמה של קדושה – יצרו כאן מציאות של בורות מדהימה ואיומה. ולצערי – הבורות מולידה ניכור, זלזול וממש שנאה. ולכן, היעד אותו אנו צריכים להציב לעצמנו, כחלק מאותו מאבק תרבותי, שאמור להשפיע על אָפְיָהּ וצביונה של המדינה – הוא מאבק בבורות. לצורך כך יש צורך שיותר ויותר כוחות חינוכיים צעירים, ילכו ויעסקו בחינוך, הן בחינוך הפורמאלי, והן בחינוך הבלתי פורמאלי, ורק כך, בעבודה אפורה, יומיומית וקשה בשטח, יִזָרְעוּ הזרעים שבמשך שנים בעזרת ה´ יצמיחו מציאות חדשה של "ומלאה הארץ דעה את ד´ כמים לים מכסים."