אתגר ה"פ

siriusgirl

New member
אתגר ה"פ

מישהו מכיר ו/או מעונין להריץ את זה חודש בפורום?
 

OKDeSign

New member
אם את רוצה להריץ את זה, את מוזמנת :]

בכיף נעשה את זה
 

siriusgirl

New member
אז ראו בזה את יום מספר 1?

אני לא יכולה להתחייב, לו"ז אקדמאי נזיל בתחילת שבוע, ועמוס-עד-חסר-מרווח-נשימה לקראת סופ"ש כך שחופשי כל מי שרואה שטרם נפתחה השאלה היומית, מוזמן לפתוח.
הולך מבחינתך, המנהלת?
 

יעלי1232

New member
נראה לי שבשביל הקצב של הפורום-

וכדי שגם אלו שלא כאן כל יום אבל בהחלט מגיעים לא מעט-

כדאי לקחת את השאלות כאן (רובן, בכל אופן ) , ולהכניס שאלה בכל יומיים/ שלושה, לתת לנו לחפור עליה ואז לעבור לשאלה הבאה.
ואז כל שאלה גם בשרשור חדש ויפה.

דעתכם?
 

OKDeSign

New member
תכלס כן, תמיד אפשר לשנות שיטה אם

רואים שלא הולך :)
אני אתאושש מזה שבוקר ואחזור לענות פה
 

יעלי1232

New member
התשובות שלי


1. אוצרות המוות
2. הרמיוני
3. לונה !!!
4. סיריוס בלאק
5. סנייפ, נחשב?

6. רמוס לופין

7. אמממ... דובי

8. סר קודאגן
9. רונמיוני לנצח
10. מאפילטו – הזה שגורם לרעשים להעלם
כי אני חייבת אותו
11. נראה לי היפוגריף

12. ציטוטים: יש מליון. אני אצטרך לעשות את זה אחר כך

13. גריפינדור ,לפי פוטרמור

14. אחרי שנים של – לא קראתי הארי פוטר, ובעקבות חיפוש אחר ספר שואב בטירוף . והמלצה של אלה
15. רק את העניין של משחק הכסאות עם השרביטים שהיה נראה לי קצת.. אמ.. מדי מאולץ
16. רמוס לופין
17. הסצינה שהארי הולך ביער ואומר לאמא שלו "Stay close to me" – בכל קריאה מחדש.
18. לא הייתה.. כי התחלתי רק השנה 
19. אפילוג. כי בכל זאת הייתי צריכה לדעת מה קורה איתם עוד 19 שנים. למרות שהוא היה ככה ככה.
20. אוצרות המוות, שניהם. אבל אם מבין שניהם אז הראשון.
21. לא יודעת.
22. טום פלטון !!!
23. סנייפ. כי זה הליהוק המושלם ביותר EVER
24. לרוב לא אהבתי את השינויים מהספרים... אז...
25. כל הסאונדטרק, אבל בעיקר הסאונדטרק של LILY באוצרות המוות
26. הרמיוני ובלטריקס באחוזה. והקרב ברביעי.
27. טום פלטון!!

28. וולדי מחבק.
29. אמממ... וואו. הלוואי שהייתי קצת הרמיונISH...
30. חובה!
 

יעלי1232

New member
אוי יצאתי ממש
ורק אחר כך קראתי את

הכותרת!!
30 יום.

לאחרונה זה קורה לי יותר מדי הפאדיחות האלו
זה אומר משהו?

|חוזרת לבאפי| ביי.
 

OKDeSign

New member
חחחחחחחח

עקרונית אמור להיות שאלה כל יום במשך 30 יום, פשוט תשאירי את זה ככה, וכל פעם בשרשור תפרטי גם למה זה הבחירה שלך
 

siriusgirl

New member
עכשיו אני יכולה להגיב

לאור לגבי להריץ את הפרויקט, חיכיתי שתראי

קורה. ואם זה אומר משהו, זה רק אובר-פוטריזם וזה תסמין נהדר.
 

siriusgirl

New member
עונה לעצמי: הספר האהוב ביותר -

האמת שאפעם לא חשבתי על זה ברצינות. הרגיש קצת כמו לומר לאמא לבחור ילד אהוב. אבל -
נראה לי שהחמישי.

כשקראתי אותם לראשונה, את שלושת הראשונים בתור ילדה, כל ספר היה מושלם בעיניי. משעשע במידה, עלילתי, עם כמות ה"רוע" הנדרשת. הכייף היה שהתבגרתי עם הספרים, ולכן הרביעי בא לי במכה פתאום. כבר לא היו בו התום והרוך והנאיביות שאפפה את שלושת הראשונים. זה לא רק עובי הספר (שעשה אותי מאושרת כמובן
), זו העלילה שתפסה תאוצה. משלושה חבר'ה שהסיפור דש בחייהם, פה פתאום אדון האופל ~באמת~ נכנס לתמונה. הספר הסתיים מבחינתי בהבטחה אדירה לעוד, לשינוי, לעידן חדש.

והחמישי ענה על ההבטחה הזו.

החל מזה שהארי סופסוף התחיל להתנהג כנער מתבגר, כאדם *אמיתי* עם התקפי מצברוח והתנהגות טיפוסית של מתבגר. עבור לסיריוס! שהופיע בעלילה ולא רק כמכתב פה ושם אלא כדמות מהותית, עם הבית והמסדר, ו...נו, הסוף. ובכלל, המסדר. פתאום הלחימה באדון האופל יצאה מטווח הפעולה של הטריו לבדם (למרות שדמבי תמיד בחש בקדרה מאחורי הקלעים) ונוצר פה אופן פעולה רציני, מבוגר: יש מסדר ויש סודות שהארי לא מודע אליהם וכבר לא מדובר רק בחבילה מסתורית במסדרונות הוגוורטס. משהו בספר החמישי עלה שלב באופל שבו, ברוע, באכזריות. ובעיקר, באובדן הביטחון הזה שהטריו לא יפגעו לעולם. כי אם דמות כמו סיריוס מתה אז אפחד לא נותר בטוח מבחינתי. אני חושבת שפה עולם הרגש שלי נסדק, והתמכרתי.

אני חפרתי, עכשיו אתם
 

OKDeSign

New member
הספר האהוב: גביע האש.

אני כל פעם מחדש מוצאת את עצמי חופרת על הספר הזה, אבל הוא השילוב המושלם בסדרה בין סיום תקופת הילדות שלהם לתחילת האופל והסיפור הגדול.
הפרק הראשון היה מפחיד בצורה אחרת, אנחנו סופסוף לומדים על וולדמורט קצת יותר ועל אוכלי המות והארי עושה סופסוף משהו מעבר לסתם להיות מזליסט.
זה הספר שבו יש גם סיריוס וגם לופין :'(
וסיריוס משמש באמת כסנדק, יש התפחות של הדמויות, יש קומסים מארצות אחרות והרחבת העולם, יש צ'ארלי וביל וויזלי ודרקונים!!
יש את פאקינג אליפות העולם בקווידיץ, הדבר הכי מגניב מכל שבעת הספרים האלה


בקיצור, לדעתי זה שילוב של כל הדברי םהטובים בהארי פוטר עם סיפור מוצלח ואפל וגם יש את מודי, וברטי קראוץ, וכאילו, מלא מלא דברים ממש טובים!!
 
שאלה קטנונית

איפה את מוצאת את לופין בגביע האש - מופיע כמובן ולא מוזכר כי אם התכוונת למוזכר את הוא מוזכר המון
 

OKDeSign

New member
מוזכר

והרעיון הוא יותר ששניהם בחיים XD
כאילו בשלישי יש לופין המון וזה ה-ספר שלו אבל סיריוס הוא הרע רוב הזמן / לא מוזכר
ברביעי יש את שניהם לופין מוזכר וסיריוס יועץ,
בחמישי אומנם שניהם קיימים אבל החמישי זה לא דוגמא טובה :(
 
הספר האהוב עלי - האסיר מאזקבן

מצד אחד הוא עדיין ספר ילדים עם מינונים סבירים של מתח ופחד אבל עם המון הומור וחמלה.
מצד שני רולינג מצליחה לבגר קצת את הילדים בצורה די אמינה. רון עם התקפי מצברוח של תחילת גיל ההתבגרות. הרמיוני מפסיקה להיות רק חנונית וילדה טובה ומתחילה לגלות אופי. והארי עם הגישה של "מה יגידו" הוא מנסה בכוח לא להחשב לחלש בעיני אחרים. לא רק בעיני מאלפוי המציקן אלא גם בעיני המבוגרים ובראשם לופין.

טוב והדבר הכי טוב בספר - לופין.
זו דמות שמצליחים להתחבר אליה מהשניה הראשונה.
בניגוד לקווירל המגמגם המריח משום שמנסה להתחנף להארי בספר הראשון. וללוקהרט הנפוח שמביך את הארי עד העצם בפעם הראשונה שפוגש אותו.
בפגישה הראשונה עם לופין יש ישר סימפטיה כלפי האיש הצעיר המרופט שנרדם ברכבת. ביחוד כשהוא "פולט נחרה וחוזר לישון" בכל פעם שהענינים מתחממים.
וכמובן סצינת השיא עוד לפני ששנת הלימודים התחילה. עם הסוהרסן ברכבת והשוקולד "הוא לא מורעל אתם יודעים".

ויש גם את סיפור המתח של סיריוס. ואת מפת הקונדסאים - אחת ההמצאות המבריקות של רולינג.

בעקרון יש כאן המון בניה של רקע לספרים הבאים ורק וולדי נשאר ברקע ולא מככב הפעם. מה שעושה את הסיפור עוד יותר מעניין.
 

siriusgirl

New member
זה אמנם לא הספר האהוב עלי אבל,

השוקולד

והמפה. כל כך הרבה הייתי ממלמלת לעצמי את "אני נשבע בזאת חגיגית שאני מחפשת צרות", והקטע שהמפה יורדת על סנייפ

למרות שה"אני נשבע בזאת", נשמע טיפה יותר טוב באנגלית
 
אממ אז לא החלטתי

כי על פניו-זה גביע האש. ההתיחסות הכל כך בוגרת ללורד ולדמורט הוא לא עוד מפלצת מכוערת שמפחידה ילדים. הוא בנוי פסיכולוגית נפלא, הבדיחות הסדיסטית. האדישות, הרוגע והתסכול הקצת ילדותי. היחס הזה, המאוד בוגר לגזענות בגביע העולם. התיאור-למען האמת אני לא בטוחה שילדים יכולים להבין את גודל הטירוף שהתמונה הזו מציגה. סדיסטיות לשם הנאה, לשם שעשוע, במסווה של עקרונות-בעיני אחת מסוגי האכזריות הקשים ביותר שיש. (שמעתי את זה לא מזמן-וזה זיעזע אותי לא פחות, אולי אפילו יותר משזה זיעזע אותי בזמנו-הזכיר לי את הסצנה הזו מהפסנתרן (?) כשהנאצים הכריחו זקנים לרקוד בהצלפות שוט) בקיצור- החלחלה..
ושוב ולדמורט-בסוף הספר, נופל לי האסימון למה הוא זה שאין לנקוב בשמו-הכריזמטיות, הרהיטות, הטירוף, המניפולטיביות. כשקראתי את זה רציתי לצרוח עליו-אתה מטורף- אבל מצד שני, יש משהו מאוד מרתק בו. בקיצור-דמות נהדרת. (כמה כישרון צריך כדי לכתוב דמות כל כך טובה...ועוד בלי להיכנס לפרטים גרפיים!)
אז אהבתי את הספר. אבל יש את אבן החכמים-והספר כיפי ונפלא אבל יש בו אימרות שישארו איתי להרבה זמן. שוב אמרות לא לילדים בכלל. ככה בין השורות-ושוב אני חושבת שזו גאונות לשמה-כי כמה שהספר ילדותי המסרים לא. ויש דברים שנחקקים אצלינו. "זה לא טוב לשקוע בחלומות ולשכוח לחיות"-כמה נכון, "מה אילו" אלה מחשבות מטרפות-לא נותנות מנוח ולא מאפשרות לשמוח. "הצרה היא, שאנשים נוטים לבקש להם את הדברים המזיקים ביותר" גם כן, נכון. לפעמים נדמה לנו שכל בעיתנו יתרו אם רק...(נוריד כמה קילו, נהיה יפים, חכמים עשירים) למעשה בעיני זה מנוע ממך לשמוח באמת. כמו שאתה במה שאתה.
ויש את חדר הסודות-לא הרבה מתיחסים לחלק זה, אבל זה משהו שלקחתי איתי לחיים. שהארי פוגש ברידל הוא אומר לו:" ולמי חשבת שהם יאמינו? ליתום עני, אבל מבריק? או להאגריד.." והציטוט פה לא כזה משנה-אלא שכשקראתי את זה-לא יכולתי להגיד לעצמי שרידל טועה, שהוא מטורף. כי זה לצערי נכון-אנחנו מסתמכים על מראה עינייםו וזה יכול להתנקם בנו-בכל מקרה משהו שלקחתי לעצמי לחיים-לראות מעבר ליופי ולכריזמה ולמסכנות, לזכור שאין לי גישה למחשבות של אנשים. (אגב, שוב הערצה לרולינג-סוציופטים מסוגו של ולדי, במציאות? בד"כ הם בדיוק כמו שרולינג מתארת, הם כריזמטים ומנומסים ומקובלים- והיופי, היופי בספרים של רולינג היא שהיא מתייחסת לדברים כמו שהם, כולנו גדלנו לחשוב-שהמכשפה הרעה מכוערת וסנדרלה הטובה יפה וחסודה. (זוכרים שעשו תרגיל עוקץ ותפסו פדופילים? אז כל הזמן התיחסו לזה שהם נראים נורמנטיבים -כי הרי הם היו צריכים להיות עם קרניים).
ויש את השלישי-אזקאבן, וסוהרסנים. אמנתי הגדולה ביתר. הכלא האמיתי של האדם, בראש. וכל שאר הספרים-אני יכולה להמשיך אבל אני ממש עייפה. פשוט בעיקרון ממש קשה לי לסווג את הספרים האלה
 

siriusgirl

New member
אני כל כך אוהבת את התגובה שלך, ברצינות.

ברור שהממד הפסיכולוגי בספרים הוא אדיר, זה מאפיין מהותי בכתיבה הרולינגית, בעיניי לפחות.
אצלי כשאני אוהבת ספר זה קודם כל אינטואטיבי. הדברים שציינת, חלקם מתגלים בקריאה ראשונה, חלקם מבשילים בקריאה ה22 של הספר ולכן כשאני אומרת שאני "אוהבת" ספר זה בד"כ הקראש הראשוני. מה שאת מתארת הוא תהליך שאני מניחה שעוד יחזור ויקרה לי. כי עם הזמן ספרים שאהבתי, שינו מיקום ברשימה, בין השאר כי כמו שאת מתארת, יש בכל ספר כל כך הרבה יותר מסך חלקיו (ואני אהבתי את החמישי תכלס כי אני רדודה וסיריוס ומה לעשות
).
 
אז זהו שגם את הקראש הראשוני

יש לי עם רוב הספרים (אולי למעט השביעי) אבל שוב אני נהנת שספר גורם לי לחשוב. בכל מקרה גם לכתוב ספר כיפי, מרענן ושואב זה לא דבר של מה בכך, אומנם היום בראיה של מבוגר אני פחות מתחברת להארי משהתחברתי בגיל 11 לראשונה-אבל זה לא פוגם בהנאה שלי.
 
השישי

[יאי, אני שמחה שהחלטת להריץ את זה!]

ובכן, למה? כי..
זה ספר מתוק וסוף סוף הארי לא במחזור, ורון והרמיוני אדירים שם, ויש שם קצת ג'יני [אני חסרת תקנה, תתמודדו עם זה] ויש שם את כל הסיפור של וולדמורט שממש אהבתי ודמבלדור מת באחד מהקטעים הכי מטורפים שקראתי אי פעם ו.. דראקו מרטיט לבבות שם ו..
בקיצור- הספר האהוב עליי!
 
למעלה