נתתם לי הרבה חומר למחשבה, והמון תודה על תשומת
ליבכם.
אני גם שמחה לקרוא שהרבה ממכם לא רואים את המצב כקיצוני, כתבתי הודעה בעבר בפורום נפגעות תקיפה מינית, ושם התגובות היו מאוד קיצוניות לצד השני.
אז נכון שלא כתבתי בבירור שיש לי עבר עם תקיפה מינית, אבל זה כי בעיני גם קשרים פוגעניים ללא אונס ברוטאלי ברחוב יכול להיות מאוד מצלק וטראומטי, וכי נשים באופן כללי נוטות לבלוע את הצרכים שלהן ולפנות מקום לצד השני על חשבונן ולהפגע מכך גם בלי שיאיימו עליהן.
גם לא באתי להיות צודקת או להאשים אותו, אני מודעת לפערים בינינו, ומנסה להבין אם שווה לי להלחם על הקשר הזה למרות שהוא קשה לי, או שאני פוגעת בעצמי וצריכה להפרד ממנו.
הדוגמא שתארתי כאן בהודעה היא לא כל כך קיצונית, אבל זו תוצאה של המון עבודה משותפת בטיפול, והסיבה שנפרדנו בעבר היא הבעיות היו יותר קשות, האטימות שלו הייתה יותר גדולה. הוא כן היה לוחץ עליי לעשות דברים שלא הייתי רוצה כי לו היה מתחשק, למשל. הייתי מבקשת בצורה מאוד ברורה שלא יעשה איזה משהו מאוד ספציפי (ואפילו לא בסקס) תנועה מסויימת שהייתה לי טריגרית ולא נעימה, והוא לא היה מצליח להפנים את זה, גם לא כשסיפרתי לו ממש בבכי את הזכרון שזה מעלה. לקח לו בערך שנה להצליח לזכור להפסיק לעשות את זה, וזה אחרי שהוא הבין בצורה מאוד ברורה (ברורה כמו פסנתר שיפול לך על הראש) מה לא לעשות.
אז אני סוחבת זכרונות לא נעימים גם מהקשר שלנו. ולקח לי הרבה זמן להבין ולהאמין שהוא באמת מאוד אטום כי האופציה השניה הייתה לחשוב שהוא בנאדם אכזרי, שלא אכפת לו ממני ולא אוהב אותי אפילו קצת. רק בגלל שהוא באמת מאוד נלחם על לנסות לתקן, ורק בגלל שידעתי שזה יעזור לי לנסות לטפל בעצמי מהבחינה הזו, הסכמתי בכלל לנסות לחזור אליו.
טיפול לנפגעות פגיעה מינית אפשר לעשות בנפרד, אבל רק בתוך זוגיות אפשר באמת לטפל, כי כל עוד אין פרטנר לסקס מן הסתם מאוד קל ואין בעיות.
אבל בכל מקרה, למרות שזה אולי נראה שאני מנסה להתגונן, באמת מאוד מאוד שימח אותי הפרגון שאתם מפרגנים לו לפי מה שכתבתי..
