אשמח לביקורות
שלום לכולם, זאת הפעם הראשונה שאני מראה את הכתיבה שלי למקום שעוסק בכתיבה. אשמח לביקורות
תודה רבה... ביקור בכלא\ ואת לא שמעת באת לביקור בכלא היום. ארזתי את חפצי לכבודך. לבשתי את מיטב בגדי שיסתירו אותי. חפפתי שיער. עשיתי מקלחת. קרצפתי את כל שאריות ליל אמש. שטפתי את כל שרידי יום האתמול, את כל שרידי נפשי הדואבת. פיזרתי ריחות נקיים על גופי. עטפתי אותי בבגדים של חן. לבשתי חיוך וזוג לחיים סמוקות. סירקתי תלתל תלתל שינוחו בעדנה על כתפי וגבי. ברק נוצץ יעטוף אותם כשהשמש תפגוש בהם והם יצלמו לך את בריאותי המזוייפת. התיישבתי על מיטתי, מחכה לך שתבואי. הנחתי את תיקי לצידי ואת רגלי צלבתי. את כפות ידי תחבתי בין רגלי הימנית לשמאלית ונשענתי לאחור בדממה וחיוך שהבאתי. מביאה אליך את הכלא שלי. את מתיישבת מולי בכיסא מנהלים שחור וגבה משענת. אני נמוכה ממך מעט ואת, במבטך הרך, מביטה בי כאמא על ביתה הקטנה. אני מרקינה את ראשי במבוכה. מפחדת להסגיר בפניך את הכלא שאני בתוכו. את מחכה לשמוע את קולי וכשהוא יוצא הוא יוצא מובך ומפוחד. רועד וחלש. את שואלת שאלות על מצב נושא האוכל. אני מתביישת בעצמי. רוצה להעלם. השיחה מתגלגלת, את מבינה שהרווחים מהאישיו עם האוכל הם גדולים עכשיו. את מדברת במילים של ויתור על ההתמכרות הזאת. את מדברת על זה שאני לא רוצה לוותר כרגע על ההתמכרות הזאת. את מביטה בי והמבט שלך נראה פתאום רחוק. אני יושבת שם מולך ורואה איך את ואני הולכות ומתרחקות. הראש שלי מורקן למטה. מנסה להיבלע. את אומרת לי משפטים שאני לא יכולה לשמוע. הלב שלי לא מסוגלת לראות ולהכיל את הויתור שלך עלי. בראש רצות לי תמונות של איך יראה השבוע הקרוב. ריצות לשירותים. פציעה. ויתור מוחלט שלי על עצמי. אני מביטה בך בעיניים מפוחדות. בעיניים מבקשות שתראי מבעד למילים שפי מסרב להוציא. עיניים שזועקות לך לראות. אותי. אבל את לא רואה. הראש שלי נקבר בצוואר. אני דוחקת עוד ועוד את הסנטר פנימה. מבקשת ממנו להעלים את הפנים שלי מכאן. שלא אראה ולא אשמע. שלא אראה. אני בתוך סרט שמוקרן לי מול העיניים. מתנתקת מהמילים שלך. אני לא יכולה להכיל את הויתור שלך עלי. אני לא יכולה להכיל את המשפטים שלך. את מדברת על רצון שאת לא יכולה להזריק לתוכי. את באמת לא יכולה אבל האזניים שלי שומעות ויתור. הלב שלי שומע את הויתור שלך. את הרמת הידיים. אני מבליעה את הראש שלי יותר ויותר מטה, פנימה אל הגוף. מנסה כמה שפחות לראות ולהראות. בא לי שעולם שלם יכנס פתאום לחדר, יעלים אותי. בא לי להעלם בתוך המון של אנשים. רק שלא תראי אותי. רציתי להגיד לך הרבה מילים אבל הלסת שלי נעלה אותן. הלב שלי נשבר שם לאלפי רסיסים על הריצפה הקרה שלך. אני מתחילה לדהות. באת לבקר אותי בכלא של עצמי. התלבשתי לכבודך. נעלתי זוג נעליים אדומות. לבשתי חולצה שחורה. חפפתי. הטזתי על עצמי בושם. הכנתי אותי לכבודך. ואת ישבת שם, מעבר לסורגים של ליבי. התבוננת. והלב שלי זעק לך שתוציאי אותי מכאן. תוציאי אותי מכאן. אבל את לא שמעת. את ישבת על כיסא. מחוץ לסורגים שלי. עם זוג רגליים משועממות. התבוננת כשהלב שלי צרח לך. לא ראית את הלב שלי משתולל. לא שמעת את הזעקות מחרישות האזניים. לא ראית את העיניים שביקשו אותך להצלה. רק ישבת שם. מעבר לסורגים שלי. ופתאום הרגיש לי שאנחנו מתרחקות. אני דוהה. האוזניים שלי כבר לא שמעו אותך. היית רחוקה מידי מכדי שאצליח לשמוע. הלב שלי התנתק. וכל מה שהעיניים שלי הצליחו לראות זה איך השבוע הזה יראה. ודהיתי.
שלום לכולם, זאת הפעם הראשונה שאני מראה את הכתיבה שלי למקום שעוסק בכתיבה. אשמח לביקורות
תודה רבה... ביקור בכלא\ ואת לא שמעת באת לביקור בכלא היום. ארזתי את חפצי לכבודך. לבשתי את מיטב בגדי שיסתירו אותי. חפפתי שיער. עשיתי מקלחת. קרצפתי את כל שאריות ליל אמש. שטפתי את כל שרידי יום האתמול, את כל שרידי נפשי הדואבת. פיזרתי ריחות נקיים על גופי. עטפתי אותי בבגדים של חן. לבשתי חיוך וזוג לחיים סמוקות. סירקתי תלתל תלתל שינוחו בעדנה על כתפי וגבי. ברק נוצץ יעטוף אותם כשהשמש תפגוש בהם והם יצלמו לך את בריאותי המזוייפת. התיישבתי על מיטתי, מחכה לך שתבואי. הנחתי את תיקי לצידי ואת רגלי צלבתי. את כפות ידי תחבתי בין רגלי הימנית לשמאלית ונשענתי לאחור בדממה וחיוך שהבאתי. מביאה אליך את הכלא שלי. את מתיישבת מולי בכיסא מנהלים שחור וגבה משענת. אני נמוכה ממך מעט ואת, במבטך הרך, מביטה בי כאמא על ביתה הקטנה. אני מרקינה את ראשי במבוכה. מפחדת להסגיר בפניך את הכלא שאני בתוכו. את מחכה לשמוע את קולי וכשהוא יוצא הוא יוצא מובך ומפוחד. רועד וחלש. את שואלת שאלות על מצב נושא האוכל. אני מתביישת בעצמי. רוצה להעלם. השיחה מתגלגלת, את מבינה שהרווחים מהאישיו עם האוכל הם גדולים עכשיו. את מדברת במילים של ויתור על ההתמכרות הזאת. את מדברת על זה שאני לא רוצה לוותר כרגע על ההתמכרות הזאת. את מביטה בי והמבט שלך נראה פתאום רחוק. אני יושבת שם מולך ורואה איך את ואני הולכות ומתרחקות. הראש שלי מורקן למטה. מנסה להיבלע. את אומרת לי משפטים שאני לא יכולה לשמוע. הלב שלי לא מסוגלת לראות ולהכיל את הויתור שלך עלי. בראש רצות לי תמונות של איך יראה השבוע הקרוב. ריצות לשירותים. פציעה. ויתור מוחלט שלי על עצמי. אני מביטה בך בעיניים מפוחדות. בעיניים מבקשות שתראי מבעד למילים שפי מסרב להוציא. עיניים שזועקות לך לראות. אותי. אבל את לא רואה. הראש שלי נקבר בצוואר. אני דוחקת עוד ועוד את הסנטר פנימה. מבקשת ממנו להעלים את הפנים שלי מכאן. שלא אראה ולא אשמע. שלא אראה. אני בתוך סרט שמוקרן לי מול העיניים. מתנתקת מהמילים שלך. אני לא יכולה להכיל את הויתור שלך עלי. אני לא יכולה להכיל את המשפטים שלך. את מדברת על רצון שאת לא יכולה להזריק לתוכי. את באמת לא יכולה אבל האזניים שלי שומעות ויתור. הלב שלי שומע את הויתור שלך. את הרמת הידיים. אני מבליעה את הראש שלי יותר ויותר מטה, פנימה אל הגוף. מנסה כמה שפחות לראות ולהראות. בא לי שעולם שלם יכנס פתאום לחדר, יעלים אותי. בא לי להעלם בתוך המון של אנשים. רק שלא תראי אותי. רציתי להגיד לך הרבה מילים אבל הלסת שלי נעלה אותן. הלב שלי נשבר שם לאלפי רסיסים על הריצפה הקרה שלך. אני מתחילה לדהות. באת לבקר אותי בכלא של עצמי. התלבשתי לכבודך. נעלתי זוג נעליים אדומות. לבשתי חולצה שחורה. חפפתי. הטזתי על עצמי בושם. הכנתי אותי לכבודך. ואת ישבת שם, מעבר לסורגים של ליבי. התבוננת. והלב שלי זעק לך שתוציאי אותי מכאן. תוציאי אותי מכאן. אבל את לא שמעת. את ישבת על כיסא. מחוץ לסורגים שלי. עם זוג רגליים משועממות. התבוננת כשהלב שלי צרח לך. לא ראית את הלב שלי משתולל. לא שמעת את הזעקות מחרישות האזניים. לא ראית את העיניים שביקשו אותך להצלה. רק ישבת שם. מעבר לסורגים שלי. ופתאום הרגיש לי שאנחנו מתרחקות. אני דוהה. האוזניים שלי כבר לא שמעו אותך. היית רחוקה מידי מכדי שאצליח לשמוע. הלב שלי התנתק. וכל מה שהעיניים שלי הצליחו לראות זה איך השבוע הזה יראה. ודהיתי.