הפתרון לאשמה היא סליחה.. ../images/Emo23.gif
נכון שהנושא הוא אשמה ולא סליחה אלא שכשאני מתבקשת לחשוב על נושא מסוים שמהווה בעיה – מבחינתי כמובן, ואשמה מבחינתי היא בעיה, מלסות? – אז אני באופן אוטומט ניגשת גם לחיפוש הפתרון, והפיתרון לאשמה מבחינתי היא סליחה, ולא כזו שבאה מהפה לחוץ, אלא סליחה שמגיעה לרמת מחילה, כאשר מבחינתי יש הבדל בין השתיים.
אז כתבה נועה ש"סליחה לא משנה את ההרגשה של העבר היא משנה את ההרגשה של ההווה" ואני שואלת האם לא זה מה שבאמת חשוב? והאם לא על ההווה אנו בונים איזו שהוא עתיד? מבחינתי, הזמן החשוב ביותר הוא ההווה, וכאשר אני מרגישה שלמה בהווה ברור לי שהעתיד ייטיב עימי לא פחות.
אלא שכאשר מתגנבת אשמה אל ההווה, הרי שהיא מרעילה גם את הרגע ועלולה להשליך גם הלאה ולכן – מוטב ללמוד את הלקח, לפתור, וכמה שיותר מהר. פעם כאמור חשבתי שאשמה היא רגש מיותר – חזרתי בי לאחר שהפכתי שוב בשוב והנה היום ברור לי שהיא טריגר עצום, לא פחות מכעס על מנת למצוא את אותו מקום אפל בי שמבקש חיבוק, קבלה ללא תנאי, מבקש להיות.
סליחה היא פעולה נועה, לפחות עבורי היא פעולה ואת יודעת, אולי דווקא משהו מאד קשה לעשייה, שוב, כאשר מדברים על מחילה, על סליחה עמוקה ואמיתית. כאשר נפגשתי באותם מקומות בעצמי, בהם אני מרגישה תקועה, וכאשר הבנתי שהדברים נובעים מאשמה כבדה שאני נושאת בתוכי, ממש לא היה קל לסלוח, לסלוח לעצמי, נדרשו לכך המון פעולות, מחשבות, עד כדי ניקיון שהניח את דעתי, ועדיין לא במלואו, אני עדיין בדרך.
כאשר מדובר ב"האשמה" כלומר הטלת אשמה על מישהו אחר, שוב אני מפנה את האחריות אל עצמי, כן, זה לא קל, אבל זה הכי נכון עבורי לקחת אחריות לרגשות שלי. אף אחד לא אשם לי, בראש שלי אף אחד לא יכול לדרוש ממני לחשוב כך או אחרת, ולכן המחשבות הן באחריותי הבלעדית, החל בהטלת אשמה וכלה בלקיחת אחריות.
ליום מקסים
