אשליית השפע: איך עשור של כסף זול התפוצץ לנו בכיס
משבר הסאב-פריים של 2008 סימן נקודת מפנה היסטורית בכלכלה העולמית. כדי למנוע קריסה מערכתית, הבנקים המרכזיים ברחבי העולם בחרו בצעד חסר תקדים: הורדת הריבית לרמה אפסית והזרמת טריליוני דולרים לשווקים ("הרחבה כמותית"). המטרה הייתה להניע את גלגלי הכלכלה, אך בפועל נוצר תופעת לוואי מסוכנת – אפקט עושר מזויף.
כשהכסף זול והלוואות ניתנות כמעט בחינם, הציבור והחברות מתפתים לצרוך מעבר ליכולתם האמיתית. הכסף הזול לא הלך בהכרח לייצור אמיתי או להגדלת הפריון, אלא ניפח בועות בשוקי המניות והנדל"ן. אזרחים ראו את ערך הדירות שלהם מזנק על הנייר, לקחו אשראי זול למימון רכבים חדשים וחופשות בחו"ל, וחיו בתחושה של שגשוג. אלא שהשגשוג הזה לא נשען על צמיחה בריאה, אלא על הר של חוב.
הטרמפ הפוליטי על הגל העולמי
בישראל, מי שידע למנף את התקופה הזו להון פוליטי יותר מכל אחד אחר היה בנימין נתניהו. לאורך יותר מעשור, התגאה נתניהו ב"נס הכלכלי" שהוביל: אבטלה נמוכה, הייטק פורח, ותחושת רווחה צרכנית. אלא שבמבט מפוכח, מתברר שהממשלות בראשותו לא ייצרו יש מאין, אלא פשוט רכבו על גל הנזילות העולמי.
הכסף הזר שחיפש תשואה זרם להייטק הישראלי בגלל הריבית האפסית בעולם, והצמיחה המקומית תודלקה באשראי צרכני זול ובמחירי נדל"ן מזנקים. במקום לנצל את "שנות השבע" הללו לביצוע רפורמות עומק כואבות – פירוק מונופולים, השקעה מאסיבית בתשתיות תחבורה, שדרוג מערכת החינוך והגדלת היצע הדיור – הדרג הפוליטי העדיף ליהנות מהרוח הגבית העולמית ולקחת עליה קרדיט, תוך הזנחת מנועי הצמיחה האמיתיים של המשק.
החשבון מוגש לציבור
כחוק טבע כלכלי, אין ארוחות חינם. הצפת השווקים בכסף לאורך שנים גבתה לבסוף את מחירה בדמות אינפלציה עולמית, שאילצה את הבנקים המרכזיים להעלות את הריבית בחדות. ברגע שהכסף חזר להיות יקר, האשליה התנפצה.
כיום, הציבור הישראלי משלם את המחיר הכפול של אותה תקופה:
- שחיקת השכר הריאלי: האינפלציה הקטינה דרמטית את כוח הקנייה של השקל. אותה משכורת קונה היום הרבה פחות בסופרמרקט.
- זינוק ביוקר המחיה ובהחזרי החובות: מי שהתרגל לחיות על אשראי ומשכנתאות זולות מגלה שהחזרי החוב נוגסים בחלק הולך וגדל מההכנסה הפנויה.
- חשיפת הכשלים המבניים: כשהגאות העולמית שככה, נחשפו כל הבעיות שטואטאו מתחת לשטיח – שוק מזון ריכוזי ויקר, מחסור בתשתיות, ובירוקרטיה שמכבידה על העסקים הקטנים.
השגשוג של העשור הקודם היה במידה רבה הלוואה שלקחנו מהעתיד. כעת, כשהעתיד הגיע, האפקט המדומה התפוגג – והציבור נשאר עם החשבון.