dance of life
New member
אשליות...?
אתה לא קורא, אבל מה זה משנה.... נדמה לי שהפעם באמת נפלתי בפח במלוא העוצמה. לא פיקפקתי, לא חשדתי לרגע שככה זה יהיה. באמת האמנתי שסבלתי מספיק, והנה, באה הישואה, המנוחה, הנחלה... האהבה, הסוף לכאב, הסוף לבכי שלי, הסוף לסוף שלי. והנה, כמו מטומטמת, שוב נופלת, ושוב לא מבינה מאיפה זה מגיע. כולם אומרים לי להפסיק לחשוד, להפסיק לדאוג ולהפסיק לא לבטוח באנשים. והנה, בטחתי באחד, נראה כל כך אמיתי, כל כך חבר, כל כך שלי. וכל כך טעיתי שזה מר בלב וזה מר בנשמה וזה רע לדמעות שלי ששוב פורצות, ושוב, שוב אני לבד כמו אתמול, כמו היום שלפניו, כמו החודש, השנה שלפניהם... וכאילו מקסם, הכל שוב מתבלגן, ואמא שוב חולה ואני שוב אובדת ביני לבין עצמי... והמחלה שוב צועקת "קחו אותי" וה"חברים" שוב לא יודעים די בחוסר רגש... והכשלון חונק למוות את טיפות החיים המעטות שנותרו בי... הפעם אני כבר לא כל כך נשברת, אולי כי הבטחתי לך שאני לא נפגעת מהר (יותר, כי אני כבר מאד חזקה אחרי הכל...) ואני גם לא אהיה כנה - לא אגיד לך, אני נשבעת שאעשה את עצמי אוהבת ומחבבת וסומכת, כאילו הכל טוב, כאילו הכל אמיתי. והרי שנינו יודעים(או שבעצם אתה לא..?) שזה לא כך. שמישהו בעולם הזה יזכיר לי - מי המציא את המילה "חבר"? מי הגדיר אותה במילון? או שהגדרת המילה תשונה, או שהיא תוצא מהמילון לאלתר, כי אין דבר כזה. פשוט אין. אין בעולם הזה, אף לא אדם אחד שיודע להבטיח וגם לקיים. שיודע להעיד על עצמו דברים נכונים ולא להרעיף מחמאות על עצמו, שאין להן כל בסיס. ובעתות מצוקה שכאלה אני כותבת לך, או בעצם לכל אחד. לכולם. מה אעשה..? שוב נפלתי שוב אקום אני כבר חזקה, או לפחות עושה את עצמי. והפעם אמשיך הלאה כאילו מעולם לא היה, אפילו לא אתן לך להותיר חותם בנפשי, כבר אין שם מקום, די צפוף.. וכשתבין, ואינני חושבת שזה יקרה אף פעם, כשתבין, אולי תוכל להוכיח לי שאני לא צודקת... ובינתיים אלך לשתות מכוס דמעות, להטעין את המלאי, לזה שיבוא אחריך. ואמות לי שוב בשקט, כמו בימים שאתה אומר שאתה לצידי ואתה כל כך לא. ושוב אדמיין איך אני מספרת לך מה עובר עלי ואיך אתה מחבק ואומר "יהיה בסדר" ושוב מדמיינת, שאתה, יותר מכולם, באמת מבין. וכמו שכתבתי... מדמיינת. לא יותר, לא יותר. רק מדמיינת. אשכח את שאהבתי עוד לפני שזה קרה. אקדים את המאוחר לבוא..
אתה לא קורא, אבל מה זה משנה.... נדמה לי שהפעם באמת נפלתי בפח במלוא העוצמה. לא פיקפקתי, לא חשדתי לרגע שככה זה יהיה. באמת האמנתי שסבלתי מספיק, והנה, באה הישואה, המנוחה, הנחלה... האהבה, הסוף לכאב, הסוף לבכי שלי, הסוף לסוף שלי. והנה, כמו מטומטמת, שוב נופלת, ושוב לא מבינה מאיפה זה מגיע. כולם אומרים לי להפסיק לחשוד, להפסיק לדאוג ולהפסיק לא לבטוח באנשים. והנה, בטחתי באחד, נראה כל כך אמיתי, כל כך חבר, כל כך שלי. וכל כך טעיתי שזה מר בלב וזה מר בנשמה וזה רע לדמעות שלי ששוב פורצות, ושוב, שוב אני לבד כמו אתמול, כמו היום שלפניו, כמו החודש, השנה שלפניהם... וכאילו מקסם, הכל שוב מתבלגן, ואמא שוב חולה ואני שוב אובדת ביני לבין עצמי... והמחלה שוב צועקת "קחו אותי" וה"חברים" שוב לא יודעים די בחוסר רגש... והכשלון חונק למוות את טיפות החיים המעטות שנותרו בי... הפעם אני כבר לא כל כך נשברת, אולי כי הבטחתי לך שאני לא נפגעת מהר (יותר, כי אני כבר מאד חזקה אחרי הכל...) ואני גם לא אהיה כנה - לא אגיד לך, אני נשבעת שאעשה את עצמי אוהבת ומחבבת וסומכת, כאילו הכל טוב, כאילו הכל אמיתי. והרי שנינו יודעים(או שבעצם אתה לא..?) שזה לא כך. שמישהו בעולם הזה יזכיר לי - מי המציא את המילה "חבר"? מי הגדיר אותה במילון? או שהגדרת המילה תשונה, או שהיא תוצא מהמילון לאלתר, כי אין דבר כזה. פשוט אין. אין בעולם הזה, אף לא אדם אחד שיודע להבטיח וגם לקיים. שיודע להעיד על עצמו דברים נכונים ולא להרעיף מחמאות על עצמו, שאין להן כל בסיס. ובעתות מצוקה שכאלה אני כותבת לך, או בעצם לכל אחד. לכולם. מה אעשה..? שוב נפלתי שוב אקום אני כבר חזקה, או לפחות עושה את עצמי. והפעם אמשיך הלאה כאילו מעולם לא היה, אפילו לא אתן לך להותיר חותם בנפשי, כבר אין שם מקום, די צפוף.. וכשתבין, ואינני חושבת שזה יקרה אף פעם, כשתבין, אולי תוכל להוכיח לי שאני לא צודקת... ובינתיים אלך לשתות מכוס דמעות, להטעין את המלאי, לזה שיבוא אחריך. ואמות לי שוב בשקט, כמו בימים שאתה אומר שאתה לצידי ואתה כל כך לא. ושוב אדמיין איך אני מספרת לך מה עובר עלי ואיך אתה מחבק ואומר "יהיה בסדר" ושוב מדמיינת, שאתה, יותר מכולם, באמת מבין. וכמו שכתבתי... מדמיינת. לא יותר, לא יותר. רק מדמיינת. אשכח את שאהבתי עוד לפני שזה קרה. אקדים את המאוחר לבוא..
