The Wraith
New member
ארץ המוות
אני קם בכל בוקר כדי לשמוע על פיגוע נוסף שקרה. אחיו של ידיד שלי נהרג, בנה של עמיתה-לעבודה-לשעבר של סבי נהרג ואני חושש אם יהיה זה האדם הבא שיהרג קרוב אליי, כל עוד אין לי מושג מי אחראי לפיגועים אני יכול רק לצבור את הזעם ולחכות שיהיה לי שם ואז לקיים טקס. בזמן האחרון כשאני שומע על פיגוע ישר עולה לי לראש "אז מה רוצים ממני?!?!" אחרי הכל אני לא יכול לעשות כלום. אני חושב שאין כבר טעם למשא ומתן, אנחנו נמצאים במלחמה, החזית היא לא בלבנון והיא לא בסוריה - היא פה, בכל מקום, כל פינה יכולה להיות שדה הקרב הבא ואין לי מושג מי האויב שלי, כל מה שאני יודע זה שזה מחבל מצד הפלסטינאים... אני לא רואה את ארץ ישראל, ארץ "חלב ודבש", אלא את ארץ ישראל, ארץ דם ופצע. איפה החלב והדבש המובטחים? אני לא רואה אותם וגם לא הילדה מכפר סבא וגם לא התינוקת בת השנתיים וגם לא האנשים שישבו בבית קפה ובמסעדה. שקעתי בדיכאון, כי אני חי בשדה קרב. אני לא מוכן בשום אופן להיות קורבן, כישוף יכול לדאוג לכך, אז אמרנו שננסה כולנו מחר לקיים טקס לשלום - נקווה וזה יעבוד, כי אם לא - מה אז? אנטון לה-ויי לא היה רואה את ההתבכיינות הזו בעין יפה ובוודאי היה מזכיר לי מה נכתב בספר השטן, בתנ"ך השטני לגבי הגנה על מעגל יקיריך הסגור. אבל מה אני יכול לעשות עכשיו? "את סטיגמת הקורבן אין לראות כתג של כבוד - אלא ככתם של בושה" - מאגיסטר מייקל רוז, כנסיית השטן.
אני קם בכל בוקר כדי לשמוע על פיגוע נוסף שקרה. אחיו של ידיד שלי נהרג, בנה של עמיתה-לעבודה-לשעבר של סבי נהרג ואני חושש אם יהיה זה האדם הבא שיהרג קרוב אליי, כל עוד אין לי מושג מי אחראי לפיגועים אני יכול רק לצבור את הזעם ולחכות שיהיה לי שם ואז לקיים טקס. בזמן האחרון כשאני שומע על פיגוע ישר עולה לי לראש "אז מה רוצים ממני?!?!" אחרי הכל אני לא יכול לעשות כלום. אני חושב שאין כבר טעם למשא ומתן, אנחנו נמצאים במלחמה, החזית היא לא בלבנון והיא לא בסוריה - היא פה, בכל מקום, כל פינה יכולה להיות שדה הקרב הבא ואין לי מושג מי האויב שלי, כל מה שאני יודע זה שזה מחבל מצד הפלסטינאים... אני לא רואה את ארץ ישראל, ארץ "חלב ודבש", אלא את ארץ ישראל, ארץ דם ופצע. איפה החלב והדבש המובטחים? אני לא רואה אותם וגם לא הילדה מכפר סבא וגם לא התינוקת בת השנתיים וגם לא האנשים שישבו בבית קפה ובמסעדה. שקעתי בדיכאון, כי אני חי בשדה קרב. אני לא מוכן בשום אופן להיות קורבן, כישוף יכול לדאוג לכך, אז אמרנו שננסה כולנו מחר לקיים טקס לשלום - נקווה וזה יעבוד, כי אם לא - מה אז? אנטון לה-ויי לא היה רואה את ההתבכיינות הזו בעין יפה ובוודאי היה מזכיר לי מה נכתב בספר השטן, בתנ"ך השטני לגבי הגנה על מעגל יקיריך הסגור. אבל מה אני יכול לעשות עכשיו? "את סטיגמת הקורבן אין לראות כתג של כבוד - אלא ככתם של בושה" - מאגיסטר מייקל רוז, כנסיית השטן.
אבל עדיין, זה הרצון שלי, והרצון שלכם ושל עוד רבים אחרים. אבל אסור לשכוח שלא משנה עד כמה דברים נראים לנו נוראיים, זה תמיד נורא במושגים אנושיים. ותמיד צריך להתסכל על התמונה הגדולה, כשמאבדים מישהו לא באמת מאבדים אותו. וכשהמצב נורא הוא ככה כי ככה זה צרי להיות והוא חותר אל עבר מטרה כלשהי בין אם טובה או רעה. דברים לא קורים ללא מטרה כלשהי, והרבה פעמים הדברים הטובים ביותר באים מן הגרועים ביותר.. לא שזה עוזר יותר מידי לאלו שחיים את זה, אבל למי שבאמת שלם עם זה הוא פשוט מקבל את הדברים שהחיים זורקים אליו. תנסו להסתכל על התמונה הגדולה.. אולי הפיתרון נמצא בעצם שם. שי.
