ארוחת בוקר בנולה
בוקר ששי חם בתל אביב. חם מדי מכדי להיות בחוץ, אבל איכשהו מצאנו את עצמנו גומעים מרחקים לא קטנים על רחוב בן יהודה ורחוב דיזנגוף, כולל נסיעה הזויה במיוחד באוטובוס. אחרי כמה סידורים החלטנו שהגיע הזמן לאכול ונזכרתי שנולה אמורה להיות יחסית קרובה, אז נפל הפור והגענו לשם. עוד מרחוק קלטתי שהולכת להיות המתנה קצרה לשולחן, אבל המקום סקרן אותי והחלטנו לחרוג ממנהגינו ולהמתין לשולחן שיתפנה.
נרשמנו אצל המארחת וביקשנו לשבת בפנים (החוץ התל אביבי המיוזע הספיק לנו). לשאלתנו האם יש הערכה של זמן עד שיתפנה מקום נענינו בתשובה שאין לה מושג. ניחא. התיישבנו על ספסל בחוץ, השתעשענו במחשבות על נסיעות קרובות לחו"ל והזמן עבר. מדי פעם הגיעה המארחת והציעה לנו לשבת בשולחנות בחוץ או במרפסת הפנימית, אבל הרעב עוד לא היה כזה גדול, החום היה יותר מדי כבד, והחלטנו בכל זאת להמתין. אחרי כ-40 דקות של המתנה כבר התחלנו להתייאש ובדיוק התפנה שולחן בחוץ, אז התיישבנו שם, תוך בקשה לעבור פנימה ברגע שיתאפשר.
חמש דקות לאחר מכן מתפנה שולחן בפנים והפלא ופלא – התיישבה שם מישהי שהגיעה כ-5 דקות לפני שהתיישבנו בחוץ. למרות שביקשנו באופן מפורש ושאלנו מדוע לא העבירו אותנו לשולחן הזה נענינו שהיא הייתה שם הרבה לפנינו (שקר מוחלט), אבל בעוד כמה רגעים יתפנה שולחן-בר גבוה בפנים ונוכל לעבור אליו. אז המתנו.
בעודנו יושבים על שולחן מאוד לא נוח בחוץ, עם כיסאות הרבה-יותר-מדי-נמוכים לפרופורציות שלו, ניגשה מלצרית ולקחה מאיתנו הזמנה. הזמנו, ובינתיים שולחן הבר שבפנים התפנה. כשהמארחת ניגשה להעביר אותנו הערנו לה שהשולחנות בחוץ מאוד לא נוחים והיא בתגובה אמרה "אני יודעת, יש שניים שאכן הרבה פחות מוצלחים מהשאר". ואני תוהה – למה להושיב אנשים בשולחנות שאתם מודעים לכך שהם ממש לא נוחים ובטח שלא נעים לשבת ולאכול עליהם.
עברנו פנימה והמנות הגיעו יחסית מהר, יחד עם המשקאות שהזמנו. אני אכלתי "אומלט" פטריות, תרד ובצל, שהגיע עם האש בראון, 2 משולשי טוסטים מלחם קסטן, סלט ירוק וגבינת שמנת. האומלט התגלה כחביתה רגילה לחלוטין. אמנם טעימה, אבל עדיין – חביתה. לקרוא לזה אומלט זה יומרני וסתם מיותר. את ההאש בראון ממש לא אהבתי, לא מבחינת מרקם ולא מבחינת טעם ותיבול. הסלט היה לא רע, אבל קצת ספוג ביותר מדי רוטב והטוסטים היו טוסטים.
נ' הזמין מנה של ביצת עין עם האש בראון ועליו פטריות וגבינה מותכת, שהגיעה גם היא עם סלט ירוק, גבינת שמנת וטוסטים. הביצים היו לא רעות, הוא דווקא יחסית אהב את ההאש בראון אבל הסכים איתי שבארה"ב היה לנו הרבה יותר טעים, ובסך הכל האוכל עצמו היה לא רע, אבל גם די סתמי ומשעמם.
המלצרית הגיעה לפנות לנו את הצלחות וזו גם הייתה הפעם האחרונה שהיא ניגשה לשולחן שלנו. ישבנו במשך 10-15 דקות על שולחן חצי-מפונה, עם רצון לסגור את הארוחה בקפה ואיזשהו קינוח מתוק לסיום. כל ניסיון להשיג מלצרית עלה בתוהו, למרות שה-3 שהיו שם עברו ליד השולחן שלנו המון פעמים, תמיד עם אותו מבט מזוגג שכמו-אומר "אל תפנו אלי, אל תפנו אלי". אז לא פנינו.
אחרי כמה דקות טובות של המתנה החלטנו שמספיק ודי עם הבדיחה הזאת, ולמרות שעד אותו רגע השתעשענו והתייחסנו לכל העסק בצורה מבודחת, התחלנו להתעצבן. כמובן שכל החשק ירד והחלטנו להזמין חשבון, שגם לו – אגב – לקח המון זמן להגיע, עד שהוטח בחוסר סבלנות על השולחן שלנו. שילמנו באשראי והתלבטנו בנוגע לטיפ. בסופו של דבר החלטנו באופן נדיר שאין שום סיכוי שאנחנו משאירים אפילו שקל אחד על חוסר-השירות שקיבלנו שם. אחרי הכל, גם לשולחנות "מעצבנים" כמונו יש גבולות.
בוקר ששי חם בתל אביב. חם מדי מכדי להיות בחוץ, אבל איכשהו מצאנו את עצמנו גומעים מרחקים לא קטנים על רחוב בן יהודה ורחוב דיזנגוף, כולל נסיעה הזויה במיוחד באוטובוס. אחרי כמה סידורים החלטנו שהגיע הזמן לאכול ונזכרתי שנולה אמורה להיות יחסית קרובה, אז נפל הפור והגענו לשם. עוד מרחוק קלטתי שהולכת להיות המתנה קצרה לשולחן, אבל המקום סקרן אותי והחלטנו לחרוג ממנהגינו ולהמתין לשולחן שיתפנה.
נרשמנו אצל המארחת וביקשנו לשבת בפנים (החוץ התל אביבי המיוזע הספיק לנו). לשאלתנו האם יש הערכה של זמן עד שיתפנה מקום נענינו בתשובה שאין לה מושג. ניחא. התיישבנו על ספסל בחוץ, השתעשענו במחשבות על נסיעות קרובות לחו"ל והזמן עבר. מדי פעם הגיעה המארחת והציעה לנו לשבת בשולחנות בחוץ או במרפסת הפנימית, אבל הרעב עוד לא היה כזה גדול, החום היה יותר מדי כבד, והחלטנו בכל זאת להמתין. אחרי כ-40 דקות של המתנה כבר התחלנו להתייאש ובדיוק התפנה שולחן בחוץ, אז התיישבנו שם, תוך בקשה לעבור פנימה ברגע שיתאפשר.
חמש דקות לאחר מכן מתפנה שולחן בפנים והפלא ופלא – התיישבה שם מישהי שהגיעה כ-5 דקות לפני שהתיישבנו בחוץ. למרות שביקשנו באופן מפורש ושאלנו מדוע לא העבירו אותנו לשולחן הזה נענינו שהיא הייתה שם הרבה לפנינו (שקר מוחלט), אבל בעוד כמה רגעים יתפנה שולחן-בר גבוה בפנים ונוכל לעבור אליו. אז המתנו.
בעודנו יושבים על שולחן מאוד לא נוח בחוץ, עם כיסאות הרבה-יותר-מדי-נמוכים לפרופורציות שלו, ניגשה מלצרית ולקחה מאיתנו הזמנה. הזמנו, ובינתיים שולחן הבר שבפנים התפנה. כשהמארחת ניגשה להעביר אותנו הערנו לה שהשולחנות בחוץ מאוד לא נוחים והיא בתגובה אמרה "אני יודעת, יש שניים שאכן הרבה פחות מוצלחים מהשאר". ואני תוהה – למה להושיב אנשים בשולחנות שאתם מודעים לכך שהם ממש לא נוחים ובטח שלא נעים לשבת ולאכול עליהם.
עברנו פנימה והמנות הגיעו יחסית מהר, יחד עם המשקאות שהזמנו. אני אכלתי "אומלט" פטריות, תרד ובצל, שהגיע עם האש בראון, 2 משולשי טוסטים מלחם קסטן, סלט ירוק וגבינת שמנת. האומלט התגלה כחביתה רגילה לחלוטין. אמנם טעימה, אבל עדיין – חביתה. לקרוא לזה אומלט זה יומרני וסתם מיותר. את ההאש בראון ממש לא אהבתי, לא מבחינת מרקם ולא מבחינת טעם ותיבול. הסלט היה לא רע, אבל קצת ספוג ביותר מדי רוטב והטוסטים היו טוסטים.
נ' הזמין מנה של ביצת עין עם האש בראון ועליו פטריות וגבינה מותכת, שהגיעה גם היא עם סלט ירוק, גבינת שמנת וטוסטים. הביצים היו לא רעות, הוא דווקא יחסית אהב את ההאש בראון אבל הסכים איתי שבארה"ב היה לנו הרבה יותר טעים, ובסך הכל האוכל עצמו היה לא רע, אבל גם די סתמי ומשעמם.
המלצרית הגיעה לפנות לנו את הצלחות וזו גם הייתה הפעם האחרונה שהיא ניגשה לשולחן שלנו. ישבנו במשך 10-15 דקות על שולחן חצי-מפונה, עם רצון לסגור את הארוחה בקפה ואיזשהו קינוח מתוק לסיום. כל ניסיון להשיג מלצרית עלה בתוהו, למרות שה-3 שהיו שם עברו ליד השולחן שלנו המון פעמים, תמיד עם אותו מבט מזוגג שכמו-אומר "אל תפנו אלי, אל תפנו אלי". אז לא פנינו.
אחרי כמה דקות טובות של המתנה החלטנו שמספיק ודי עם הבדיחה הזאת, ולמרות שעד אותו רגע השתעשענו והתייחסנו לכל העסק בצורה מבודחת, התחלנו להתעצבן. כמובן שכל החשק ירד והחלטנו להזמין חשבון, שגם לו – אגב – לקח המון זמן להגיע, עד שהוטח בחוסר סבלנות על השולחן שלנו. שילמנו באשראי והתלבטנו בנוגע לטיפ. בסופו של דבר החלטנו באופן נדיר שאין שום סיכוי שאנחנו משאירים אפילו שקל אחד על חוסר-השירות שקיבלנו שם. אחרי הכל, גם לשולחנות "מעצבנים" כמונו יש גבולות.
