אצילו

[ניריתה מהרצליה]

אצילו

*נכתב למישהו* והוחלט לפרסם גם כאן.. ממני נירית אני מרגישה ואני יודעת שאני מבזבזת את הילדות שלי.. ובעצם כבר ביזבזתי. אני הספר בקצרה, כי הגעתי לאתר שלך והתחלתי לקרוא את מלוא מאמרי הפורום בנושאיי הפסיכולוגיה.. אני בת 18 וחצי, בצבא כרגע - רחוק מהבית לצערי.. בקרוב יהיה קרוב, כי ביקשתי הפיינה לפסיכולוג.. יש לי הרבה הרבה בעיות. שאני כבר לא יודעת איפה לכבור את עצמי. נתחיל בזה שאני לקוית למידה (שזאת הבעיה הכי קלה כרגע), או שנתחיל מזה שאני חיילת כרגע, שלא יודעת אנגלית ושלא עשתה בגרויות, כי למה? כי היו לי הפרעות אכילה, ועכשיו כבר אין לי, אבל אני כן מתעסקת המון בנושאי ספירת הקלוריות ובכמויות זה מטריד אותי יום-ויום ועוד יותר מטריד אותי בגלל שאני בבסיס רחוק מהבית, וכל הזמן אני יורדת לסופר לקנות.. ואני מחשבת כל הזמן, יש מי שמטפל בי בזה בפרטי רק לפני שבוע התחלתי אז אני כבר פחות דואגת עוד שבועיים יהיה לי תפריט כמו שצריך. או שנתחיל בזה? שאני בחיל המודיעין בתפקיד ממש טיפשי לחיל. שזה לא משנה איזה תפקיד אבל אף אחד שם לא יודע שיש לי הפרעות אכילה או שהיו לי, ואני בקרוב הולכת לפסיכולוג של הצבא, כדי לספר לו, למה אני צריכה שיעיבר אותי קרוב לבית.. ואני מקווה שהוא לא יוצא אותי מהחייל.. הוא יוריד לי נפשי, אין מצב נכון?. או שרגע!! אני יודעת נתחיל בזה, שהיום יום חמישי השעה 23:00 כולם הלכו לרקוד במסיבה סיום קורס של אחותי התאומה, ואני נשארתי בבית כי טיפה כואב לי הרגל, וכי מחר אני צריכה לקום בבוקר מוקדם בשביל הספינינג? וביינתים עובר לי בראש: "העם יעבירו אותי בסיס או לא" העם הפסיכולוג יוצא אותי מהחייל - למרות שאני לא רוצה, אני כן רוצה להיות פקידה באותו חייל ולעשות כמה שאני יכולה על מנת לתרום לצבא. "העם אני יצליח לישון בלילה? משום מה תמיד בלילה הלב שלי פועם בבומים לא יודעת למה, ולוקח לי זמן להירדם. עוד חודש אני תורנית במבטח בבסיס, מה אני יעשה כדי לצאת מזה?): עוד מחשבות שעובורת לי בראש *אני לא יכולה להתקשר עכשיו למור, עכשיו אני צריכה להתאמו על שפגטים, כי עם אני יבוא לקיקבוקסינג ויראו שאני כבר פחות עושה שפגטים טוב, לא יאוהבו אותי ולא יחמיאו לי! אבל מצד שני.. אני כל הזמן קוראת ספרי פסיכולוגיה, ועושה לי טבלאות וספרים של ד"ר ברנס ואני מבינה שאני לא בסדר, ואני אומרת שמהיום לא משנה באיזה שעה מעכשיו אני התחיל לממש, ולא זה לא מצליח משום מה. אני נהיית אובססיבית מהר מאוד לדברים. אני נורא איטית ואדישה בעבודה, אני הכי רוצה בעולם, לשרת בשירות צבאי קרוב לבית. באותו חייל, עם זה אפשרי, להיות פקידה לא לעשות תורניות, אבל לעבור כמו שצריך ושאני יחזור הביתה אני אוכל ללמוד אנגלית, כי עם לא לטפל בזה עכשיו אז מתי? אחרי הצבא.. זה כבר יהיה מאוחר מידי, איך אני פותחת את העיינים עכשיו? ונהנת מהחיים? יש ימים שאני נהנת וכל שהאר הימים לא משהו.. אני יודעת שהצבא זה בית ספר לחיים, אבל אני לא מפיקה כלום ואני בקושי ישנה בין שבת לראשון(היום בו חוזרים לבסיס) מה אני עושה ומה אני צריכה להגיד לאותו פסיכולוג שאני הולכת עילו של הצבא, כדי שיעיבר אותי קרוב לבית? ויבין למה אני צריכה. בעצם מה אני עושה עם עצמי עכשיו? ממש בלי מסיבה.. והם כבר הלכו אבל אני צריכה ללכת לישון כי מחר צריכים לקום ב 8 לאכול כי ב 9 וחצי צריכים לצאת לספינינג, ואחרי זה צריכים ללכת לעשות תכשיט בחרוז כזה.. אין לי כוחות יותר! פשוט אין לי! אני רוצה עזרה , ורוצה לשמוע מה אתה חושב תודה.

 

[להבה ירוקה]

ברוכה הבאה ../images/Emo20.gif

את מתארת מצוקה גדולה, אבל גם את הרצון שלך לצאת ממנה. התחלת טיפול - זה נפלא

. את בתחילתה של דרך חדשה שתוביל אותך החוצה מן האובססיות, ומ"המקום" הצר שאת נותנת לעצמך לחיות בו. אני מכירה את זה מקרוב. ויתרתי על המון אירועים חברתיים בחיי, כדי ללכת לספינינג למחרת. ויתרתי, עד שכל חיי סבבו סביב שיגרה מאד בסיסית ומאד צרה - והחיים נעלמו. אני מאמינה שאם תסבירי את הבעיה לפסיכולוג הצבאי בכנות, הוא יעביר אותך להיות קל"ב. אולי תביאי לו מכתב מהפסיכולוג הפרטי שאת נמצאת אצלו. זה יכול לעזור. אני שמחה שהצטרפת אלינו ואת מוזמנת להמשיך ולשתף, ולהשתתף

אני שולחת לך קישור לפורום הפרעות אכילה כאן בתפוז.

 

[ניריתה מהרצליה]

תודה רבה../images/Emo20.gif

אין לי פסיכולוג ולא היה לי, ולכןלא יצאתי מזה עד עכשיו,, בגלל ההורים \-: הם נגד. לא משנה כמה דיברו איתם - גם הרופא. עכשיו שאני בצבא אני יכולה ללכת.. אני צריכה עזרה בניסוח מכתב לפסיכולוג. נירית אני הייה פה מאוחר יותר - היום למשל אני לא הולכת לספינניג כי כואבת לי הרגל טיפה, ואני לא מפסיקה לחשוב על זה .

 

[להבה ירוקה]

איי, הורים...

הם לא מבינים לפעמים את חומרת המחלה הזו. חושבים שזה כמה ג'וקים בראש שייעלמו. זה טוב שאת מבינה שזה יותר מזה, ושזה משפיע לך על כל אורח החיים. מה זאת אומרת מכתב לפסיכולוג? את לא מסבירה לו את זה פנים מול פנים? בכל מקרה, את מוזמנת לכתוב כאן את המכתב, ולקבל עזרה בניסוח. לגבי הספינינג- כואבת הרגל, אז לא הולכים. זה בסדר גמור, ולא קורה כלום כלום כלום אם מפספסים פעם אחת. במקום זה, אולי תלכי לאיזה מקום נחמד, או כיפי, כתחליף?

 

[ניריתה מהרצליה]

היי להבה

אהבתי את השם שלך. אני כן מסבירה פנים מול פנים, הבעיה שלי שכל פעם אני לא יודעת מה להגיב מרוב שיש כ"כ הרבה בעיות שהכי חשובות, הנה המכתב שכתבתי: ) 1. אני מבזבזת את כל הילדות שלי, פשוט כל הילדות שלי הולכות. נתחיל בזה שאני לקוית למידה. – שהלוואי וזאת הייתה הבעיה שלי כרגע. – פשוט רציתי שתדע. היו לי הפרעות אכילה, שהתחילו לי מכיתה ט' עד אמצע כיתה י', בכיתה י' הכרתי תזונאית מצוינת. שבזכותה עברו לי ההפרעות אכילה. הייתי מאוד גמישה עם עצמי באוכל.. בזכותה הפסקתי להיות אובססית לכפיפות בטן, ולאירובי וכו'. הגעתי עליה שכבר הייתי מאוד רזה, והבטחתי לה שעם היא תכתוב לי תפריט שאני ישמין בו והוא יהיה תפריט טוב, ובעצם כל מה שהיא תגיד לי אני יעשה, כי הבנתי לבד שאני צריכה לעלות במשקל. ההורים שלי נגד טיפול פסיכולוגי והבנתי שאין לי ברירה. ואז התגייסתי, וכאן הפסקתי את הטיפולים שלי איתה. בטירונות ובקורס אכלתי רק שטויות, עכשיו הבעיה היחידה שלי, שאני מתעסקת באוכל כל הזמן, אני אוכלת כמות בסדר של אוכל, כמו שצריך, וכמו שמתאים לי, אבל אני לא מפסיקה לחשב קלוריות, כל יום שישי ושבת שלי נהרסים כדי לחשב כמה יש בזה, ומה להביא לבסיס לכל השבוע.. ואיזה כושר אני יעשה בסוף שבוע? ואיך אני הספיק גם לעשות את זה, וגם להפגש איתה, אני כל הזמן שוקלת את הקורנפלקסים שאני רוצה לאכול, וכל הזמן מודדת בכוס מדידה את החלב כדי לדעת בדיוק כמה אני יכולה לשתות נס היום.. פשוט הבעיה שלי עכשיו – וזאת בעיה שלו הייתה לי לפני שהתגייסתי, שאני ממש מודדת ומחשבת כל דבר – רק לפני שבועיים בערך התחלתי ללכת שוב לתזונאיית.. (ועוד הסבר אני המשיך בדיבור). זה נורא קשה. כי הכסף נגמר לי מאוד מהר, ואני לא אוכלת בחדר אוכל, כי אני לא מסוגלת לאכול שם, וגם לא להיכנס לחדר אוכל. אני לא מסוגלת משום מה להריח את הריח בחדר אוכל, וגם בטירונות לא נכנסתי. והבעיה שאני לא מסוגלת לעשות תורנות מטבח, אני ישר מחליפה עם מישהי ועושה עבודות רס"ר – לא אכפת לי לעשות את זה כל בשבוע, רק לא לעשות מטבח. אני לא מסוגלת להריח את החדר אוכל הצבאי. בטירונות הייתי נכנסת לשם וסותמת את האף, אני בטוחה שזה קשור להפרעות אכילה איכשהוא.. ולהתעסקות שלי באוכל. עם הייתי קרובה לבית, היה לי יותר קל לטפל בהתעסקות הזאת, ולא היה נגמר לי הכסף בבנק. בגלל ההפרעות האכילה שהיו לי בתקופת החטיבה, לא למדתי ואין לי בגרויות, ואני לא יודעת אנגלית (דבר שאני כ"כ מצטערת עילו) והוא כל כך חשוב לי. כל כך חשוב לי לשרת ליד הבית ושיהיו לי יציאות טובות כדי, לטפל בהתעסקות שלי באוכל וללמוד קודם כל לדעת לדבר ולהבין אנגלית. 2. הלחץ – אני לא יודעת למה.. ואני לא יודעת עם זה בגלל שאני רחוקה מהבית או לא, אבל לדעתי זה יותר העבודה עצמה. אני כל הזמן מסתכלת בשעון בפלאפון, ואני מפחדת לעבוד כל הזמן נכנסת עבודה מיידית ואני נכנסת ללחץ אני לא ישנה בלילה מרוב לחץ, של מה יהיה מחר, העם אני השתחרר בשעה 17:30? או שהמפקד ידפוק אתי באיזה עבודה שצריכה להיות מוכנה למחר ב 20:00, אני חיה בחוסר ודעות, העבודה בפיקוד נורא מלחיצה אותי, איך שהיא נכנסת פתאום מהר במיידית, וגם עם יש עבודה שוטפת אני לא מרשה לעצמי לנוח לצאת לכמה דקות לשאוף אוויר, כי אני כל הזמן חושבת על העבודה, עד כדי כך שבלילה הלב שלי דופק ממש מהר, ולוקח לי המון המונים של זמן להירדם, ועם אני נרדמת אני כמה עוד כמה פעמים ועוד כמה פעמים, וככה מהרגע שנכנסתי לפיקוד , וחבל לי כי סוף סוף יצא לי להיות במקום עם אנשים איכותיים, ולהכיר אנשים נחמדים, אבל זה לא בשבילי. כל הזמן אני מוצאת את עצמי במרפאה, והרופא אמר לי שזה בגלל שאני כל הזמן בלחץ כל הזמן חושבת כל הזמן מוטרדת לא רגוע לרגע, פשוט מתוחה כמו שרוך. תראה אני לא רוצה שתוריד לי פורפיל נפשי, אני כן רוצה לשרת בצה"ל – אבל בתור משהו שאני כן יכולה לעשות ולתרום – למשל פקידה ותפקידים שאני כן יכולה לתרום, ושבמקביל עליהם אני אוכל לטפל בהתעסקות שלי באוכל ובהחלמה שלי. ועם אתה חושב להוריד לי פרופיל נפשי, נגיד בגלל שאני לא מסוגלת להכנס לתורנות מטבח, אז מצידי תוריד לי רק על זה, כי אני באמת לא מסוגלת ומפחדת, אני לא יודעת מה לעשות בקשר ללחץ, ולא יודעת מה לעשות בקשר להתעסקות לאכול – אני מודעת לזה שאני מתעסקת ושיש לי בעיה, ואני רוצה לטפל בה, ושוב אני אוכל לטפל בה והתחלתי לטפל בה, רק עכשיו עם אני יהיה קרוב לבית ויהיו לי יציאות טובות, אני אוכל גם לעשות יוגה \ ללכת לשחות לעשות דברים שירגיעו אותי, ולא לחשוב כל סופ"ש מה לקחת לבסיס ולהיסחב עם שתי תיקים. כבדים שהורגים לי את הגב, סך הכל אני רוצה להרגיש טוב, ולהפסיק לא להרגיש טוב כל יום, ולישון כמו בן אדם ולאכול כמו בן אדם. 3. הדבר האחרון שהוא קצת פחות מלחיץ אותי זה לשמור, ומזל שבבסיס שלנו אנחנו לא שומרים, כי בטירונות הביאו לי נשק והייתי בסדר, גם במטווחים למרות שלא ממש הצלחתי הייתי בסדר. אבל ברגע שעליתי לעמדת שמירה , התחלתי לפחוד וכל הלילה שבאותו יום, היו לי סיוטים וחלמתי שפוגעים בי, הוא שבאים עליי מחבלים. פשוט סיוטים, ולכן היה לי מזל שאין לבנות בבסיס הזה שמירות, עד שאמרו שעכשיו יתחילו כנראה השמירות גם לבנות, ושוב לא ישנתי כל הלילה מרוב שחשבתי על זה מרוב פחד, מה שעשו איתי בסוף בטירונות נתנו לי לשמור יחד עם עוד שתי בנות, וככה הייתי בסדר. בסופו של דבר אני יגיד, שאני חושבת שיש לי הפרעה הנקראת: או סי די. ואני הגיד שאני לא מתכוונת לצאת מצה"ל אני רוצה לשרת במה שאני יכולה ובמלוא המרץ.

 

[להבה ירוקה]

הוספתי ממש מעט - התוספת שלי מודגשת

אני מבזבזת את כל הילדות שלי, פשוט כל הילדות שלי הולכות. נתחיל בזה שאני לקוית למידה. – שהלוואי וזאת הייתה הבעיה שלי כרגע. – פשוט רציתי שתדע. היו לי הפרעות אכילה, שהתחילו לי מכיתה ט' עד אמצע כיתה י', בכיתה י' הכרתי תזונאית מצוינת. שבזכותה עברו לי ההפרעות אכילה. הייתי מאוד גמישה עם עצמי באוכל.. בזכותה הפסקתי להיות אובססית לכפיפות בטן, ולאירובי וכו'. הגעתי עליה שכבר הייתי מאוד רזה, והבטחתי לה שעם היא תכתוב לי תפריט שאני ישמין בו והוא יהיה תפריט טוב, ובעצם כל מה שהיא תגיד לי אני יעשה, כי הבנתי לבד שאני צריכה לעלות במשקל. ההורים שלי נגד טיפול פסיכולוגי והבנתי שאין לי ברירה. ואז התגייסתי, וכאן הפסקתי את הטיפולים שלי איתה. בטירונות ובקורס אכלתי רק שטויות, עכשיו הבעיה היחידה שלי, שאני מתעסקת באוכל כל הזמן באופן אובססיבי, אני אוכלת כמות בסדר במקום: כמות בסדר, כמות סבירה של אוכל, כמו שצריך, וכמו שמתאים לי, אבל אני לא מפסיקה לחשב קלוריות, כל יום שישי ושבת שלי נהרסים כדי לחשב כמה יש בזה, ומה להביא לבסיס לכל השבוע.. ואיזה כושר אני יעשה בסוף שבוע? ואיך אני אספיק גם לעשות את זה, וגם להפגש איתה, אני כל הזמן שוקלת את הקורנפלקסים שאני רוצה לאכול, וכל הזמן מודדת בכוס מדידה את החלב כדי לדעת בדיוק כמה אני יכולה לשתות נס היום.. פשוט הבעיה שלי עכשיו – וזאת בעיה שלא הייתה לי לפני שהתגייסתי, שאני ממש מודדת ומחשבת כל דבר עד שזה מתפרש על כל היום שלי– רק לפני שבועיים בערך התחלתי ללכת שוב לתזונאיית.. (ועוד הסבר אני אמשיך בדיבור)את הסוגריים הייתי מוחקת. זה נורא קשה. כי הכסף נגמר לי מאוד מהר, ואני לא אוכלת בחדר אוכל, כי אני לא מסוגלת לאכול שם, וגם לא להיכנס לחדר אוכל. אני לא מסוגלת משום מה להריח את הריח בחדר אוכל, וגם בטירונות לא נכנסתי. והבעיה שאני לא מסוגלת לעשות תורנות מטבח, אני ישר מחליפה עם מישהי ועושה עבודות רס"ר – לא אכפת לי לעשות את זה כל בשבוע, רק לא לעשות מטבח. אני לא מסוגלת להריח את החדר אוכל הצבאי. בטירונות הייתי נכנסת לשם וסותמת את האף, אני בטוחה שזה קשור להפרעות אכילה איכשהוא.. ולהתעסקות שלי באוכל. אם הייתי קרובה לבית, היה לי יותר קל לטפל בהתעסקות הזאת, ולא היה נגמר לי הכסף בבנק. בגלל ההפרעות האכילה שהיו לי בתקופת החטיבה, לא למדתי ואין לי בגרויות, ואני לא יודעת אנגלית (דבר שאני כ"כ מצטערת עליו) והוא כל כך חשוב לי. חשוב לי מאד ויעזור לי מאדלי לשרת ליד הבית כדי שאוכל לטפל בהתעסקות שלי באוכל שמשתלטת לי על החיים הלחץ – אני לא יודעת למה.. ואני לא יודעת עם זה בגלל שאני רחוקה מהבית או לא, אבל לדעתי זה יותר העבודה עצמה. אני כל הזמן מסתכלת בשעון בפלאפון, ואני מפחדת לעבוד כל הזמן נכנסת עבודה מיידית ואני נכנסת ללחץ אני לא ישנה בלילה מרוב לחץ, של מה יהיה מחר, האם אני אשתחרר בשעה 17:30? או שהמפקד ידפוק אתי באיזה עבודה שצריכה להיות מוכנה למחר ב 20:00, אני חיה בחוסר ודאות, העבודה בפיקוד נורא מלחיצה אותי, איך שהיא נכנסת פתאום מהר במיידית, וגם עם יש עבודה שוטפת אני לא מרשה לעצמי לנוח לצאת לכמה דקות לשאוף אוויר, כי אני כל הזמן חושבת על העבודה, עד כדי כך שבלילה הלב שלי דופק ממש מהר, ולוקח לי המון המונים של זמן להירדם, ואם אני נרדמת אני קמה עוד כמה פעמים ועוד כמה פעמים, וככה מהרגע שנכנסתי לפיקוד יש לי המון חרדות, וחבל לי כי סוף סוף יצא לי להיות במקום עם אנשים איכותיים, ולהכיר אנשים נחמדים, אבל זה לא בשבילי. כל הזמן אני מוצאת את עצמי במרפאה, והרופא אמר לי שזה בגלל שאני כל הזמן בלחץ כל הזמן חושבת כל הזמן מוטרדת לא רגוע לרגע, פשוט מתוחה כמו שרוך. תראה אני לא רוצה שתוריד לי פרופיל נפשי, אני כן רוצה לשרת בצה"ל – אבל בתור משהו שאני כן יכולה לעשות ולתרום – למשל פקידה ותפקידים שאני כן יכולה לתרום, ושבמקביל עליהם אני אוכל לטפל בהתעסקות שלי באוכל ובהחלמה שלי. ואם אתה חושב להוריד לי פרופיל נפשי, נגיד בגלל שאני לא מסוגלת להכנס לתורנות מטבח, אז מצידי תוריד לי רק על זה, כי אני באמת לא מסוגלת ומפחדת, אני לא יודעת מה לעשות בקשר ללחץ, ולא יודעת מה לעשות בקשר להתעסקות לאכול – אני מודעת לזה שאני מתעסקת ושיש לי בעיה, ואני רוצה לטפל בה, ושוב אני אוכל לטפל בה והתחלתי לטפל בה, רק עכשיו עם אני יהיה קרוב לבית ויהיו לי יציאות טובות, אני אוכל גם לעשות יוגה \ ללכת לשחות לעשות דברים שירגיעו אותי, סך הכל אני רוצה להרגיש טוב, ולהפסיק לא להרגיש טוב כל יום, ולישון כמו בן אדם ולאכול כמו בן אדם. 3. הדבר האחרון שהוא קצת פחות מלחיץ אותי זה לשמור, ומזל שבבסיס שלנו אנחנו לא שומרים, כי בטירונות הביאו לי נשק והייתי בסדר, גם במטווחים למרות שלא ממש הצלחתי הייתי בסדר. אבל ברגע שעליתי לעמדת שמירה , התחלתי לפחוד וכל הלילה שבאותו יום, היו לי סיוטים וחלמתי שפוגעים בי, הוא שבאים עליי מחבלים. פשוט סיוטים, ולכן היה לי מזל שאין לבנות בבסיס הזה שמירות, עד שאמרו שעכשיו יתחילו כנראה השמירות גם לבנות, ושוב לא ישנתי כל הלילה מרוב שחשבתי על זה מרוב פחד, מה שעשו איתי בסוף בטירונות נתנו לי לשמור יחד עם עוד שתי בנות, וככה הייתי בסדר. בסופו של דבר אני אגיד, שאני לא מתכוונת לצאת מצה"ל אני רוצה לשרת במה שאני יכולה ובמלוא המרץ. ניריתה יקרה. קראתי הכל - הוספתי במודגש, ותיקנתי כמה שגיאות כתיב, וגם מחקתי משפט או שניים שנראו לי מיותרים. תוכלי להשוות בין שני הניסוחים. בכל אופן, אני חושבת שכתבת נפלא, והסברת בשיא הכנות מה קורה איתך והדגשת את רצונך להמשיך ולשרת. אני חושבת שזה מכתב נהדר וכל הכבוד לך על המאמץ הזה.

 

[להבה ירוקה]

מתפרש--> צריך להיות נפרש

 

[ניריתה מהרצליה]

המון המון תודה

 

[s h i r k u s h]

../images/Emo45.gif