הרבה יותר קל
לתקוף נושא אחד, ספציפי, מאשר משטח ענק שגבולותיו אינם ידועים. במילים אחרות... אפשר "ללמוד" להזיז רגישות באופן רגעי, בסגנון קעקוע זמני, כי מדובר בנקודה מדויקת וזמנית בחייך. אני אישית טרם חוויתי גירושים, אבל מכירה מקרוב מספיק והספקתי גם לשמוע סיפורים. אשאיר את הסיופרים למספרים האמיתיים, אני אישית מכירה סיופר אחד שיתרום לך רבות בנושא. איך מדחיקים רגישות ומגבירים את הנחישות. תחשבי על חץ וקשת, משחק darts רגיל בפאב אפרורי. רעש מחריש אוזניים, אנשים עוברים ושבים, מלצריות עם מגשים עוברות מול עיניך או מאחוריך, כל דקה מישהו אחר מזיז אותך... תנאים קשים, לא קלים, אבל לא בלתי אפשריים. איך בכל זאת מצליחים? פוקוס, ריכוז, מיקוד. לוקח זמן אבל בסוף עושים זאת. תשאלי כל אחד ששיחק בפאב, אולי אפילו שיחקת את... כל החושים ממוקדים על דבר אחד בלבד: החצים הקטנים והמטרה מול העיניים (למעשה שני דברים). לאט, לאט, הכל מתפוגג מסביב... ורק זה קיים. נשמע מגוחך לקחת משחק darts ולהשוות לקרבות עם אנשים... או עם עצמך, אבל זה עובד. בהלוויה של אבי קראתי דברי הספד. קמתי בבוקר וכתבתי את המילים. מהרגע שסיימתי לכתוב, עד רגע השבירה שבא שעות אחרי ההלוויה, לא הזלתי דמעה. דבר אחד היה למול עיניי כל הזמן: לקרוא את המילים לאבי, בצורה שתכבד אותו ואת המילים. רק על זה חשבתי. היית צריכה לשמוע אותי... מעולם לא הקראתי דבר מושלם כמו ברגעים ההם, הנוראיים כל כך. אחיי, אמי, חברים.. כל מי שהקריא התפרק לחלוטין במשפט השני. אני לא הזלתי דמעה עד השבירה שבאה הרבה אחרי. למה? כי זה הדבר היחידי שראיתי מול עיניי... להקריא לו בלי דמעות. זה נשמע אולי מגוחך, אבל תחשבי על זה, תנסי אולי לשחק... ותאמיני לי זה מצליח. שרטטי לעצמך מטרות ויזואליות, הביטי בהן ורק בהן.... ייקח זמן להתרגל, אבל תצלילחי לבודד את כל רעשי הרקע בסוף. את יתר סודות ההפרדה אני לא אלמד אותך... לא רוצה לקחת חלק במשהו שעשה לי כל כך רע