אני ועצמי3
New member
אפשר להתפרק?
חייב לציין שההודעה שלי גם נכתבה בפורום אחר, חשוב לי לקבל דעות גם ממקומות אחרים.
בשביל הפרטיות אעדיף לא לחשוף את השם. אני בן 23 וגר במרכז. עד לפני שנה הייתי עם בנות והייתה לי מערכת זוגיות ארוכה. בשנה האחרונה התחלתי להתעניין בגברים ומאז יוצא לי לעשות סטוצים פה ושם.. בעיקר עושה מה שעושה לי טוב מבלי לחשוב מה חושבים אחרים.
לפני חמישה חודשים במקרה נפגשתי עם גבר בשביל סטוץ.. כי כולנו בני אדם.. ומהסטוץ הזה יצאה אהבה.. לא תיארתי שאכנס בצורה כזאת דרסטית לאהבה ועוד עם גבר אבל ברגשות כמו ברגשות -אי אפשר לשלוט. בסופו של דבר כולנו מתאהבים בנשמה ולא במין.. ככה אני חושב בכל מקרה.
באותה תקופה שהכרתי אותו הוא היה גר במרכז, ממש 20 דקות ממני.. באותו לילה שהכרנו הוא סיפר לי שהוא כבר חי פה בשכירות שנה ושלושה חודשים ואחרי תקופה ארוכה של בדידות ולבד הוא החליט שזה לא בשבילו והוא חוזר לבית של ההורים באילת.
למרות המרחק ולמרות כל מה שנלווה החלטנו שלא נוותר על זה ונתן צ'אנס. ונכון, הכרתי אותו בדיוק חודש לפני שהוא עזב ואני יכול להגיד שזה היה החודש בין המאושרים שזכיתי לקבל בחיי. היינו כל כך הרבה ביחד וגם ידענו לתת את החופש אחד לשני.
ההתאהבות הייתה מהירה ותמיד דאגנו לשמור על זה בשליטה ולא לתת לזה להסחף או לאבד את זה מהר כמו שזה הגיע מהר.
אחרי חודש מושלם הוא חזר בחזרה לבית של ההורים שלו. העזיבה הייתה קשה לשנינו אבל עדיין האמנו שאפשר לשמר את זה ולעשות את זה בצורה טובה, גם אם זה מרחוק.
עברו מאז ארבעה חודשים.. בחודשיים הראשונים היה טוב.. הוא בא לת"א פעם וביקר פה.. אני ירדתי לאילת כמה פעמים.. היה נחמד והצלחנו עוד לשמור על זה.
בחודשיים האחרונים המרחק קצת תפס מקום בקשר ואפשר לומר שהתרחקנו.. הקשר בינינו הפך להיות פחות כמו אז.. אם אז היינו מדברים כל יום בהודעות וטלפונים אז היום אנחנו מדברים כמה פעמים בהודעות ואולי בשיחת טלפון..
לא פעם ולא פעמיים דיברנו על זה שהמרחק קשה ולפעמים יש הרגשה שאנחנו לא זוג אלא חברים טובים וזה לא אמור להיות ככה. בגלל המרחק הענק אנחנו רבים הרבה, יש הרבה ויכוחים.. באיזה מקום גם יש שאלות של אמון.. אבל עדיין מנסים להחזיק את זה בין הידיים. המחשבה שאני צריך אותו, או שהוא אותי ואין לנו אחד את השני.. קורעת.. אין לנו מושג מתי נפגש שוב ואין לנו מושג מה יהיה בהמשך.. מה שאנחנו יודעים זה שיש אהבה.. אבל, גם אהבה לא תמיד מספיקה.
לפני שבוע אחרי ויכוחים ענקיים ואין ספור ריבים.. הוא ביקש פרידה.. והוא הסביר שהוא לא הפסיק לאהוב אותי ושהוא עדיין אוהב אותי אבל הוא עושה את הדבר הנכון לשנינו בשביל שנפסיק לכאוב. בהתחלה היה קשה לי להבין אותו, הרי יש אהבה.. אז אתה מוותר עליי? אחרי מחשבה של כמה שעות הבנתי שבאיזה מקום הוא צודק.. וגם אהבה, לא תמיד מספיקה.. בסופו של דבר אנחנו צריכים אחד את השני קרוב..
אני יודע שהוא סבל פה ושהיה לו חרא וקשה ולפני שלושה שבועות דיברתי איתו ושאלתי אותו אם הוא מוכן לחזור בחזרה לפה ואני והוא נגור ביחד.. אמרתי לו שזה בסדר שהוא לומד והוא יכול להמשיך ללמוד מבלי לדאוג, אני אדאג לשכר דירה ולכל מה שנלווה עד שהוא יתייצב וירגיש בטחון.. שאין לו ממה לחשוש.. שעכשיו יש לו פה אנשים והוא בטוח.. -הוא לא ממש שיתף פעולה ואמר שזה לא קל ושההורים שלו לא יקבלו את זה שהוא רוצה לחזור אחרי שהם הבינו שקשה לו כ"כ ושזה לא הולך ככה.. באיזה מקום התאכזבתי אבל הבנתי אותו.
הוא הציע לי לעבור לאילת לתקופה. למצוא דירה, להשכיר אותה ולעבוד בעבודה רגילה. בהתחלה זה נשמע סבבה.. קצת צרב לי שהוא הציע לי לעבור לשם ולא אמר שהוא מוכן לעבור לגור איתי ולשתף פעולה אבל אני מקבל את זה ששנינו בארון והוא קצת יותר נעול על החיים שלו מאשר איתי, שאני יותר פתוח וחי את החיים בדרך שלי.
יש לי ידידה באילת שרוצה לעבוד ולהשכיר איתי דירה וזה לא בעייתי. אני יוכל למצוא גם עבודה ולעבוד שם.. אבל שבוע שלם אני כבר בדילמות ומחשבות עם עצמי ולא יודע מה לעשות. אני אוכל את עצמי יום יום והראש שלי נשרף.
מצד אחד זה לעזוב את הבית שלי. לנסוע למקום שאני לא מכיר. להיות שם שנה בערך.. או כמה שאצליח.. להתנתק מהחברים, מכל מה שיש לי פה.. לעצור את החיים שלי באיזה מובן.. לנסוע בשביל לעבוד, להחזיק דירה מבלי לממש את מה שאני באמת רוצה.. שזה לימודים, עניינים וכל זה..
מצד שני
שנינו יודעים שאם אני לא אעשה את הצעד הזה תהיה הפרידה ונפסיד אחד את השני.
חברים שלי, שיודעים עליי לא תומכים בי ואומרים שאין לי מה לחפש שם ואני לא צריך לעזוב את החיים שלי פה בשביל בן אדם.
אני כל כך אובד עצות ולא יודע מה לעשות, כאילו הכל מונח עליי. זה פשוט קורע אותי.
אפשר קצת עזרה? בבקשה?
חייב לציין שההודעה שלי גם נכתבה בפורום אחר, חשוב לי לקבל דעות גם ממקומות אחרים.
בשביל הפרטיות אעדיף לא לחשוף את השם. אני בן 23 וגר במרכז. עד לפני שנה הייתי עם בנות והייתה לי מערכת זוגיות ארוכה. בשנה האחרונה התחלתי להתעניין בגברים ומאז יוצא לי לעשות סטוצים פה ושם.. בעיקר עושה מה שעושה לי טוב מבלי לחשוב מה חושבים אחרים.
לפני חמישה חודשים במקרה נפגשתי עם גבר בשביל סטוץ.. כי כולנו בני אדם.. ומהסטוץ הזה יצאה אהבה.. לא תיארתי שאכנס בצורה כזאת דרסטית לאהבה ועוד עם גבר אבל ברגשות כמו ברגשות -אי אפשר לשלוט. בסופו של דבר כולנו מתאהבים בנשמה ולא במין.. ככה אני חושב בכל מקרה.
באותה תקופה שהכרתי אותו הוא היה גר במרכז, ממש 20 דקות ממני.. באותו לילה שהכרנו הוא סיפר לי שהוא כבר חי פה בשכירות שנה ושלושה חודשים ואחרי תקופה ארוכה של בדידות ולבד הוא החליט שזה לא בשבילו והוא חוזר לבית של ההורים באילת.
למרות המרחק ולמרות כל מה שנלווה החלטנו שלא נוותר על זה ונתן צ'אנס. ונכון, הכרתי אותו בדיוק חודש לפני שהוא עזב ואני יכול להגיד שזה היה החודש בין המאושרים שזכיתי לקבל בחיי. היינו כל כך הרבה ביחד וגם ידענו לתת את החופש אחד לשני.
ההתאהבות הייתה מהירה ותמיד דאגנו לשמור על זה בשליטה ולא לתת לזה להסחף או לאבד את זה מהר כמו שזה הגיע מהר.
אחרי חודש מושלם הוא חזר בחזרה לבית של ההורים שלו. העזיבה הייתה קשה לשנינו אבל עדיין האמנו שאפשר לשמר את זה ולעשות את זה בצורה טובה, גם אם זה מרחוק.
עברו מאז ארבעה חודשים.. בחודשיים הראשונים היה טוב.. הוא בא לת"א פעם וביקר פה.. אני ירדתי לאילת כמה פעמים.. היה נחמד והצלחנו עוד לשמור על זה.
בחודשיים האחרונים המרחק קצת תפס מקום בקשר ואפשר לומר שהתרחקנו.. הקשר בינינו הפך להיות פחות כמו אז.. אם אז היינו מדברים כל יום בהודעות וטלפונים אז היום אנחנו מדברים כמה פעמים בהודעות ואולי בשיחת טלפון..
לא פעם ולא פעמיים דיברנו על זה שהמרחק קשה ולפעמים יש הרגשה שאנחנו לא זוג אלא חברים טובים וזה לא אמור להיות ככה. בגלל המרחק הענק אנחנו רבים הרבה, יש הרבה ויכוחים.. באיזה מקום גם יש שאלות של אמון.. אבל עדיין מנסים להחזיק את זה בין הידיים. המחשבה שאני צריך אותו, או שהוא אותי ואין לנו אחד את השני.. קורעת.. אין לנו מושג מתי נפגש שוב ואין לנו מושג מה יהיה בהמשך.. מה שאנחנו יודעים זה שיש אהבה.. אבל, גם אהבה לא תמיד מספיקה.
לפני שבוע אחרי ויכוחים ענקיים ואין ספור ריבים.. הוא ביקש פרידה.. והוא הסביר שהוא לא הפסיק לאהוב אותי ושהוא עדיין אוהב אותי אבל הוא עושה את הדבר הנכון לשנינו בשביל שנפסיק לכאוב. בהתחלה היה קשה לי להבין אותו, הרי יש אהבה.. אז אתה מוותר עליי? אחרי מחשבה של כמה שעות הבנתי שבאיזה מקום הוא צודק.. וגם אהבה, לא תמיד מספיקה.. בסופו של דבר אנחנו צריכים אחד את השני קרוב..
אני יודע שהוא סבל פה ושהיה לו חרא וקשה ולפני שלושה שבועות דיברתי איתו ושאלתי אותו אם הוא מוכן לחזור בחזרה לפה ואני והוא נגור ביחד.. אמרתי לו שזה בסדר שהוא לומד והוא יכול להמשיך ללמוד מבלי לדאוג, אני אדאג לשכר דירה ולכל מה שנלווה עד שהוא יתייצב וירגיש בטחון.. שאין לו ממה לחשוש.. שעכשיו יש לו פה אנשים והוא בטוח.. -הוא לא ממש שיתף פעולה ואמר שזה לא קל ושההורים שלו לא יקבלו את זה שהוא רוצה לחזור אחרי שהם הבינו שקשה לו כ"כ ושזה לא הולך ככה.. באיזה מקום התאכזבתי אבל הבנתי אותו.
הוא הציע לי לעבור לאילת לתקופה. למצוא דירה, להשכיר אותה ולעבוד בעבודה רגילה. בהתחלה זה נשמע סבבה.. קצת צרב לי שהוא הציע לי לעבור לשם ולא אמר שהוא מוכן לעבור לגור איתי ולשתף פעולה אבל אני מקבל את זה ששנינו בארון והוא קצת יותר נעול על החיים שלו מאשר איתי, שאני יותר פתוח וחי את החיים בדרך שלי.
יש לי ידידה באילת שרוצה לעבוד ולהשכיר איתי דירה וזה לא בעייתי. אני יוכל למצוא גם עבודה ולעבוד שם.. אבל שבוע שלם אני כבר בדילמות ומחשבות עם עצמי ולא יודע מה לעשות. אני אוכל את עצמי יום יום והראש שלי נשרף.
מצד אחד זה לעזוב את הבית שלי. לנסוע למקום שאני לא מכיר. להיות שם שנה בערך.. או כמה שאצליח.. להתנתק מהחברים, מכל מה שיש לי פה.. לעצור את החיים שלי באיזה מובן.. לנסוע בשביל לעבוד, להחזיק דירה מבלי לממש את מה שאני באמת רוצה.. שזה לימודים, עניינים וכל זה..
מצד שני
שנינו יודעים שאם אני לא אעשה את הצעד הזה תהיה הפרידה ונפסיד אחד את השני.
חברים שלי, שיודעים עליי לא תומכים בי ואומרים שאין לי מה לחפש שם ואני לא צריך לעזוב את החיים שלי פה בשביל בן אדם.
אני כל כך אובד עצות ולא יודע מה לעשות, כאילו הכל מונח עליי. זה פשוט קורע אותי.
אפשר קצת עזרה? בבקשה?
