אפשר להתייעץ?
שלום לכולם זה בטח יהיה קצת ארוך, אז בבקשה תקדישו 2-3 דקות... אז ככה: אחד הדברים החשובים לי ביותר הוא החברים הטובים באמת שלי. אני מוכנה לתת בשבילם הכל ולהקריב הכל, רק בשביל שיהיו מאושרים. אבל יש לי חברה מאוד טובה (יותר נכון היתה לי), שיש לה הרבה בעיות אישיות. בשנה האחרונה הייתי על תקן הפסיכולוגית/מייעצת שלה, הייתי רצה אליה כל יומיים לנחם ולעודד אותה בגלל הבעיות שהיו לה עם החבר שלה ועם הוריה. פשוט הפכתי מחברה למשענת- כל פעם שהיה לה לא טוב, הייתי יושבת איתה והיא היתה מדברת ומספרת ואני הייתי מקשיבה ולעיתים מייעצת. אני יודעת שאני לא יכולה לצפות מאף אחד שיהיה כמוני וייתן את כל כולו למען החברים שלו, אבל היא פשוט דרשה ממני כל כך הרבה (כן, דרשה) ולא נתנה כ-ל-ו-ם בחזרה. לא יכולתי להשחיל מילה על מה שעובר עליי בין אם זה טוב או רע, ואם הייתי מספרת על בעיה או דאגה שיש לי הייתי תמיד נענית ב"יהיה בסדר", וחוזרים ישר לדבר עליה. אז אני מבינה שיש אנשים כאלה אבל זה לא מסתדר לי שהיא כל כך רגישה לעצמה אבל בכלל לא רגישה לסביבה שלה. גם לדבר איתה על זה לא כל כך הצלחתי כי היא אדם מאוד מאוד קשה ובלתי אפשרי לדבר איתה או למתוח עליה ביקורת כי היא פשוט מתפוצצת. בזמן האחרון נהיה בינינו נתק- זה בא בעיקר מצדה, ואני החלטתי שאני לא מציקה לה ותופסת קצת מרחק, במקום להתקרצץ. אז התקשרתי פחות, ומכיון שהיא לא ניסתה בכלל לשמור על קשר, יצא שהתנתקנו קצת. ואז שוחחנו על כך וניסיתי להסביר את הצד שלי (למרות שלא אמרתי אפילו חצי מכל מה שיש לי להגיד לה) והדברים באו על מקומם והשלמנו. אחרי זמן ממש קצר שוב הרגשתי שהיא בכלל לא רוצה שנהיה בקשר, והרגשתי זאת גם כשנפגשנו בפורומים גדולים יותר שהיא פשוט מתעלמת ממני. אז באמת תפסתי מרחק, והחלטתי שזה הכי טוב כי כל העסק כבר באמת נהיה כבד עליי. ואז קרה הפיצוץ: ידעתי שהיא אמורה לעבור הליך רפואי כלשהו, ובמקרה פגשתי אותה יום לפני ואיחלתי לה בהצלחה, היא כמעט והתעלמה ממני לחלוטין. לא התקשרתי אליה ביום הניתוח כי לא חשבתי שהיא תוכל לדבר, ורציתי להתקשר בערב שלאחר מכן- אך היא הקדימה אותי והביעה באופן ברור עד כמה היא רותחת מכעס עליי שלא התקשרתי ולא הסכימה לדבר איתי יותר. לא היה לי אפילו צ'אנס להסביר. התקשרתי והשארתי הודעת התנצלות (באמת לא ידעתי שיש חוק שאומר שחובה להתקשר בדיוק ביום הניתוח ולא יום אחריו) וכמובן שהיא לא תחזיר טלפון ולא תדבר איתי יותר. אין לי בעיה עם זה שלא נהיה חברות יותר, באמת שזה כבד עליי ותואר בפסיכולוגיה אין לי. אבל אני לא רוצה להיות ברוגז, בעיקר בגלל שאנחנו עוד נתראה בפורומים גדולים יותר. וגרוע מכך- למרות שאני יודעת שהייתי בסדר גמור (וגם אם לא- מותר לבן אדם לטעות זה לא חיים ומוות), זה עדיין עושה לי רע ואני מרגישה ממש לא טוב עם כל העניין. למישהו יש עצה בעניין? בעיקר בנוגע לאיך נפטרים מהרגשת המועקה? אני מצטערת שיצא לי ארוך אבל אני באמת לא יודעת מה לעשות...
שלום לכולם זה בטח יהיה קצת ארוך, אז בבקשה תקדישו 2-3 דקות... אז ככה: אחד הדברים החשובים לי ביותר הוא החברים הטובים באמת שלי. אני מוכנה לתת בשבילם הכל ולהקריב הכל, רק בשביל שיהיו מאושרים. אבל יש לי חברה מאוד טובה (יותר נכון היתה לי), שיש לה הרבה בעיות אישיות. בשנה האחרונה הייתי על תקן הפסיכולוגית/מייעצת שלה, הייתי רצה אליה כל יומיים לנחם ולעודד אותה בגלל הבעיות שהיו לה עם החבר שלה ועם הוריה. פשוט הפכתי מחברה למשענת- כל פעם שהיה לה לא טוב, הייתי יושבת איתה והיא היתה מדברת ומספרת ואני הייתי מקשיבה ולעיתים מייעצת. אני יודעת שאני לא יכולה לצפות מאף אחד שיהיה כמוני וייתן את כל כולו למען החברים שלו, אבל היא פשוט דרשה ממני כל כך הרבה (כן, דרשה) ולא נתנה כ-ל-ו-ם בחזרה. לא יכולתי להשחיל מילה על מה שעובר עליי בין אם זה טוב או רע, ואם הייתי מספרת על בעיה או דאגה שיש לי הייתי תמיד נענית ב"יהיה בסדר", וחוזרים ישר לדבר עליה. אז אני מבינה שיש אנשים כאלה אבל זה לא מסתדר לי שהיא כל כך רגישה לעצמה אבל בכלל לא רגישה לסביבה שלה. גם לדבר איתה על זה לא כל כך הצלחתי כי היא אדם מאוד מאוד קשה ובלתי אפשרי לדבר איתה או למתוח עליה ביקורת כי היא פשוט מתפוצצת. בזמן האחרון נהיה בינינו נתק- זה בא בעיקר מצדה, ואני החלטתי שאני לא מציקה לה ותופסת קצת מרחק, במקום להתקרצץ. אז התקשרתי פחות, ומכיון שהיא לא ניסתה בכלל לשמור על קשר, יצא שהתנתקנו קצת. ואז שוחחנו על כך וניסיתי להסביר את הצד שלי (למרות שלא אמרתי אפילו חצי מכל מה שיש לי להגיד לה) והדברים באו על מקומם והשלמנו. אחרי זמן ממש קצר שוב הרגשתי שהיא בכלל לא רוצה שנהיה בקשר, והרגשתי זאת גם כשנפגשנו בפורומים גדולים יותר שהיא פשוט מתעלמת ממני. אז באמת תפסתי מרחק, והחלטתי שזה הכי טוב כי כל העסק כבר באמת נהיה כבד עליי. ואז קרה הפיצוץ: ידעתי שהיא אמורה לעבור הליך רפואי כלשהו, ובמקרה פגשתי אותה יום לפני ואיחלתי לה בהצלחה, היא כמעט והתעלמה ממני לחלוטין. לא התקשרתי אליה ביום הניתוח כי לא חשבתי שהיא תוכל לדבר, ורציתי להתקשר בערב שלאחר מכן- אך היא הקדימה אותי והביעה באופן ברור עד כמה היא רותחת מכעס עליי שלא התקשרתי ולא הסכימה לדבר איתי יותר. לא היה לי אפילו צ'אנס להסביר. התקשרתי והשארתי הודעת התנצלות (באמת לא ידעתי שיש חוק שאומר שחובה להתקשר בדיוק ביום הניתוח ולא יום אחריו) וכמובן שהיא לא תחזיר טלפון ולא תדבר איתי יותר. אין לי בעיה עם זה שלא נהיה חברות יותר, באמת שזה כבד עליי ותואר בפסיכולוגיה אין לי. אבל אני לא רוצה להיות ברוגז, בעיקר בגלל שאנחנו עוד נתראה בפורומים גדולים יותר. וגרוע מכך- למרות שאני יודעת שהייתי בסדר גמור (וגם אם לא- מותר לבן אדם לטעות זה לא חיים ומוות), זה עדיין עושה לי רע ואני מרגישה ממש לא טוב עם כל העניין. למישהו יש עצה בעניין? בעיקר בנוגע לאיך נפטרים מהרגשת המועקה? אני מצטערת שיצא לי ארוך אבל אני באמת לא יודעת מה לעשות...