אפשר להתבכיין קצת?

[השם שלי חסוי1]

אפשר להתבכיין קצת?

אני ובעלי בני 32 ו 33. והתחתנו לפני 8 חודשים. הכרנו לפני המון שנים, ואנחנו בזוגיות כמעט 6 שנים.
חוץ מאהבה גדולה שיש לנו, השיקול שבגללו החלטנו סוף סוף להתחתן הוא כי אנחנו רוצים ילד.
בשנתיים האחרונות אני מתקשה למצוא עבודה מסודרת, ויש גם המון חודשים שבכלל לא עבדתי (כמו עכשיו למשל). אבל ברוך השם הספקנו אפילו לקנות בית ואנחנו מסתדרים עם משכורת אחת. .

אבל לצערי הרב, אחרי המון שיחות והתלבטויות מצידו, בעלי מתנגד מאוד להריון כרגע. בגלל שאני לא עובדת. בגלל הפחד שלו שלא נסתדר.
ואני לא יכולה לתאר לכם מה אני מרגישה עם זה. הוא לא מוכן לשמוע על זה בכלל.

יש לנו גם משפחות מאוד תומכות שרוצות גם לעזור כספית וכבר הסבירו לשנינו שכולם מקבלים עזרה מהמשפחה ואיזה מזל שיש לנו אותם. הרי לא כולם בורכו ברצון ויכולת.
אבל בכל זאת בעלי דוגל בעצמאיות ונורא מתעקש על זה.

אני יודעת שהוא מאוד רוצה ילד, אבל אין עם מי לדבר. הסברתי לו שגם ככה הריון הוא לא יומיים ועד שהילד יוולד הכל יכול להשתנות, ואנחנו לא צעירים.הוא עקשן.
אני רואה חברים שלנו שמיד אחרי החתונה מביאים ילד וזה גומר אותי לחלוטין
אני פשוט הרוסה מזה.אפשר להגיד שזה אפילו דיכא אותי.עד כדי כך.עצוב לי ממש ממש

 

[Cafe Latte]

אז לא הגיוני

להתחיל לעבוד, ואז להכנס להריון?

 

[© RoNa]

מאוד מבינה אותו

אם אני הייתי במצב הזה, מניחה שזו היתה דעתי.
ברגע שתכנסי להריון, יהיה לך קשה יותר למצוא עבודה (למרות שזה לא חוקי). מועסקים בטח יתרצו את זה בזה שהיו מועמדים טובים יותר לתפקיד.
מעבר לזה שאין מה לעשות, ילד הוא הוצאה גדולה ורצוי מאוד שתהייה עבודה עם הכנסה קבועה.

 

[Noich80]

כמה דברים,

ראשית, לפעמים אנחנו מתבכיינים רק בשביל ההתבכיינות- אז חיבוק גדול. לפעמים שבא לי לקטר אני רק רוצה לפרוק ולר תמיד רוצה עצות.
אם את רוצה גם תובנות- את מוזמנת להמשיך לקרוא:
ראשית, ילד צריך לבוא מרצון משותף של שני הצדדים , לא מלחץ או שכנוע. ילד טורף את הזוגיות, הכל משתנה וצריך להבנות מחדש, וזה לא פשוט. הבסיס צריך להיות מאוד איתם. רק התחתנתם וכבר נכנסתם לויכוח כל כך עקרוני- לא רק על עצם הבאת הילד אלא גם על ההתנהלות הכלכלית... את לא מתחילה לדמיין אילו חיכוכים יש כשיש ילד. איך תפתרו אותם?
שנית, זה שוק עבודה לא קל בחוץ. אשה נשואה טריה בת 32 מבחינת המעסיקים אומר- אוטוטו הריון. זה קשה לכתוב אבל זה כבר שם אותם בעמדה מסויימת בקבלה לעבודה. קל וחומר להתקבל לעבודה כשאת כבר בהריון. זה לא פשוט. יש מקומות שהם יותר ידידותיים ויש מקומות שפחות. יצא לי לקרוא די הרבה שאלות מאוד חטטניות של מעסיקים פוטנציאליים בראיונות עבודה.
אומרים וזה נכון- שאף פעם אין זמן "נכון" להביא ילד. תמיד יש משהו וצריך לקב החלטה. עם זאת, אני כן חושבת שביטחון כלכלי מסויים צריך להיות נקודת עוגן שלא זזים ממנה. אי אפשר לסמוך רק על תמיכה של אחרים.

את בחורה צעירה ובריאה בת 32. לכי לעבוד! ההורים רוצים לעזור כספית? יבורכו. תשתמשו בזה לשמנת ולא ללחם והחמאה.

 

[Noich80]

איזה ניסוי עילג...

פעמיים ראשית

.
הבנת את הרעיון

 

[פלגיה]

רק בנוגע ל"צעירה"

נכון שבגיל 32 זה הכי הרגשה צעירה שיש. אני יכולה לספר לך שגם בגיל 40 עדיין מרגישים צעירים. איכשהו שכחו לספר את זה לגוף שלנו. אז נכון שהפער בין 32 ל-33 לא כזה גדול, אבל לא הייתי ממליצה באופן גורף לנשים לחכות "עד שמסתדרים" כי ככל שהשנים עוברות, הכניסה להריון (סטטיסטית) הולכת ונעשית קשה יותר.
אז נכון שהתבססות כלכלית היא חשובה, ויש יתרון במציאת מקום עבודה קבוע לפני הריון, אבל לא הכל כזה חד וחלק, וברור ומובן שכדאי לחכות.

 

[Noich80]

הצעירה התייחס ליכולת לעבוד, לא להריון

אבל מסכימה איתך.

 

[הדרך חזרה]

מה אני אגיד לך,

אני חושבת שאת צודקת. אני זוכרת את עצמי חצי מסוחררת מהכמיהה לילד, ומתוסכלת שאני נאלצת להסביר בכלים רציונלים כאב ורצון שהוא בכלל לא רציונלי.

אני מציעה לך להעביר את "חובת ההסבר וההוכחה" אליו.
לדבר איתו, ולשאול אותו מה בעצם צריך לקרות בשביל שהוא יהיה מוכן לילד. מה זה מבחינתו "להסתדר". כמה כסף צריך בחשבון? כמה את צריכה להרוויח כדי שזה יהיה מספיק מבחינתו לקחת אחריות על ילד?
כי "להסתדר" זו אמירה ערטילאית שכל אחד מפרש אחרת.
מעבר לזה, את צריכה להבין מה קורה אם לא "מסתדרים"? מה יקרה אם לא תמצאי עבודה בסכום שהוא מתכנן בשלוש שנים הקרובות? אם לא תקנו דירת 5 חדרים במודיעין הירוקה?

אחרי סידרה של שיחות כאלו, אחד משלושה דברים יקרו:
1. או שתביני שה"להסתדר" זה תירוץ ל "לא רוצה" שמחביא מאחוריו סיבה אחרת, חמורה יותר.
2. או שתהיה לך תוכנית אופרטיבית ומשימה שתוכלי לפעול לפיה, וזה ימקד את האנרגיות ויקל על הקושי, ויהיה גם דד-ליין ברור.
3. או שהוא יבין שאתם מספיק מסודרים עכשיו.

בהצלחה

 

[Noich80]

מאוד אהבתי את מה שכתבת

אני עדיין עומדת מאחורי מה שעמדתי, אבל כתבת נפלא

 

[AlicePJ]

להתבכיין תמיד אפשר

ושולחת חיבוק כי אני יכולה להבין כמה זה מצב לא נעים ומעצבן...
אני מסכימה עם מי שענו לך שיתכן שבעלך צודק. אתם עדיין צעירים, וחבל שתוותרי ככה על שוק העבודה בגיל שלך. את רואה כמה קשה למצוא עבודה, אפילו שאת לא בהריון ואין לכם ילדים, את יכולה לדמיין כמה קשה יהיה אח"כ?
משפחה זה טוב ויפה, אבל אני בעד לקחת אחריות על ההחלטות שלכם ולא לזרוק על אנשים אחרים. אתם רוצים להביא ילדים לעולם? אתם מחליטים את ההחלטה ואתם צריכים לעמוד מאחוריה, כלכלית וכו'. מראש להגיד שאנשים אחרים יפרנסו את הילדים שלכם זה נשמע לי כמו מתכון לצרות.
מעבר לזה, את לא רוצה שהילדים שלך יגדלו לראות אמא עובדת? אמא תורמת לחברה, לכלכלת הבית? לי זה נורא חשוב, שהילד שלי ילמד שנשים הן שוות לגברים. בנוסף, אי אפשר לדעת מה יקרה, חס וחלילה. עכשיו רק התחתנתם והכל טוב ויפה, אבל מי יודע מה יהיה עוד 20 שנה? מה אם חס וחלילה תתקלו במחלה, בתאונה? כמובן שאני מקווה שהכל יהיה טוב עד 120 שנה, אבל צריך לקחת בחשבון שזאת המציאות ואלו דברים שקורים. אם את תהיי תלוייה בבעלך לפרנסה ותתקעי שנים בלי עבודה, מה תעשי אם חלילה וחס את תצטרכי להיות המפרנסת? ואם ההורים כבר יהיו זקנים ויצטרכו את הכסף לטיפולים רפואיים, בתי אבות, או סתם ירצו לנסוע לחופשה ולהנות מהכסף אחרי שעבדו כל החיים שלהם?

 

[Cafe Latte]

זה כל כך נכון בעיני. הדוגמא האישית של אמא

שתורמת לכלכלת הבית, ולא רק עומדת כל היום ומטגנת שניצלים במטבח עם קליפס בשיער...

 

[AlicePJ]

לא הבנתי מה ניסית להגיד, אבל בכל מקרה מדובר

במשפט אחד מתוך פסקה שלמה עם הרבה נקודות והסברים.

 

[miss buttons]

לא נכון בעינייך מה שאליס אמרה או שלא נכון

בעינייך דוגמה של אמא שלא עובדת ונשארת בבית?
כי לי למשל הטיעון הזה ממש הפריע. אם אנחנו נוכל להרשות לעצמינו כלכלית שאני אשאר בבית כדי לגדל את הילדים שלנו, היתרונות של זה עולים בעיניי בהרבה על ה"חסרון" שבזה שהילדים לא "יודעים" שגם אמא יכולה ללכת לעבוד...
כמובן שאצל פותחת השרשור מדובר על מצב שבו כלכלית היא לא יכולה להרשות לעצמה להשאר בבית (כנראה) אך נאלצת להשאר, אבל לדעתי הסיבה הזו של דוגמה לילד לשיוויוניות בין נשים לגברים היא ממש לא טיעון חזק או נכון.

 

[Cafe Latte]

לא נכון בעיני דוגמא של אמא שנשארת בבית.

כבר כתבתי פה מספר פעמים לדעתי שגדלתי על מודל של שני הורים עובדים (עם אמא מהנדסת), וזה משהו מאוד מאוד נכון *בעיני*. עצם העובדה שאני מי שאני היום, זה רק בזכות הדוגמא האישית שההורים שלי נתנו. ואני מתכוונת להעביר את זה הלאה לילדים שלי.
קשה לי נורא להבין איך מלמדים ילדים לצאת לעבוד, כשאחד ההורים יושב בבית מבחירה. בעיני זה פסול, *בעיקר לנשים*, בעיקר כשבפועל לדעתי זה סוג של כלוב זהב ולהוציא את עצמך משוק העבודה יכול להיות הרסני בשלב מתקדם יותר... את אף פעם לא יודעת מתי יסגר הברז, ומה אח"כ?

 

[miss buttons]

גם אני גדלתי בבית עם שני הורים עובדים

אמא שלי נשארה איתי בבית עד גיל שנתיים+ (לא שאני זוכרת משהו מזה) ואז יצאה לעבוד. כשהייתי בת 8 הוריי הקימו עסק שגזל את כל זמנם בערך ולא ראיתי אותם כמעט (הם היו חוזרים הביתה אחרי 20:00 וזה לא משאיר הרבה שעות איתם). אני זוכרת כמה קינאתי בכל החברות שלי שהאמהות שלהן היו מורות או כל דבר אחר בחצי משרה או אפילו עקרות בית, כמה התחננתי לאמא שלי (בעיקר) שתשאר בבית איתי ותיקח יום חופש וכמה ימי החופש האלה היו קדושים בעיניי ולא העזתי לבלות אפילו שנייה אחת לא עם אמא. אז אצלי, בזכות הדוגמה האישית שההורים שלי נתנו לי, אני דווקא הבנתי שאני מעדיפה לעשות את ההפך עם הילדים שלי...

 

[miss buttons]

ואם זה לא מובן- אין לי בעיה עם נשים שבוחרות

לצאת לעבוד (גם אם הן יכולות להרשות לעצמן להשאר עם הילדים), אני רק אומרת שאם הן רוצות להשאר עם הילדים, הטיעון של "אבל איך תשמשי להם דוגמה שגם נשים יכולות/צריכות לעבוד?" הוא לא טיעון נכון בעיניי...

 

[Cafe Latte]

ימי החופש של שני ההורים

שלי, זה הימי כיף הכי גדולים של הילדות שלי. אמא שלי לא הייתה שולחת אותי לבית ספר בבוקר (כן, כן.. ויצאתי בסדר

), והיינו עושות ימי כיף. מעולם לא חסכו את זה ממני.. כנראה שבגלל זה (בין היתר) המודל הזה עובד בעיני.
אבא שלי גם לרוב היה חוזר יותר מוקדם הביתה, אז לא היה לי חסכים בתחום ההורות.

 

[שקדייה]

זה אתגר של איזונים- אבל לדעתי שווה להתאמץ

בעיני זה פחות העניין של הדוגמא האישית.
אלא להיות בן אדם מלא, מעניין ומסופק. זה כנראה עניין תלוי אישיות ויש מי שלטגן את השניצלים ממלא אותה מספיק (ואני חייבת להודות שאני גם מתמלאת מבישולים טובים, ומעיסוק בתחביבים... אבל פשוט לא מספיק).

זה להיות שחקנית אמיתית ב"חיים"- וזה כולל בתוכו להעביר לילדים שלי הרבה מאוד תובנות...

אני לא יכולה לחשוב בכלל על מודל אחר....

מצד שני, אם יש אישה שלא מוצאת את עצמה בעולם העבודה, היא סובלת בעבודה, לא מעניין אותה מה שהיא עושה והכל זה רק בשביל הדוגמא האישית- אז זה באמת לא שווה.
ואז שוב- עולה שאלת הדוגמא האישית, והתלות בבעל....

 

[Cafe Latte]

כן, אבל הקטע של סיפוק הוא אישי.

אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי לא עובדת, כי העבודה שלי טובה לי, והיא חלק ממי שאני. חברה מאוד טובה שלי, גם עובדת רוב החיים שלה, והיא עובדת ממניעים אחרים לחלוטין, כי העבודה שלה לא מספקת לה את אותו הסיפוק שהעבודה שלי מספקת לי לדוגמא.. אז זה אינדיבידואלי.
בסופו של דבר אבל, הילד של חברה שלי, גם אם הוא מבין שאמא לא מאוד אוהבת את העבודה שלה, יודע שאמא היא אדם יצרני ויעיל, היא לא יושבת בבית ומסתמכת על אבא מפרנס (מפרנס יחיד, שזה כשלעצמו מסוכן לאללה, בטח ובטח עם גלי הפיטורים הנוכחיים והקרבים) שיביא הביתה את הלחם. וזה פרייסלס בעיני.

אגב, גם אני מאוד אוהבת לאפות (לבשל טיפה פחות) .. זה לא עניין השניצלים או הקציצות, כמובן

כבודם במקומם מונח.

 

[Kermit2m]

וואו, איזה מיש מש אידיאולוגי צץ פה

המיש מש כולל מחווה לקארל מארקס, לנין וסטאלין, וכמובן גם א. ד גורדון סטייל העבודה היא חיינו. זאת בשילוב הצדעה לאדם סמית׳ ולקפיטליזם, המתבטאת ברדיפה אחר הכסף. ואם זה לא מספיק, אז מתבלים בהרבה פרזיטיות מודרנית בדמות השענות על סבא וסבתא שמטפלים בנכדים ועוזרים לילדים לממן ולצבור את מנעמי החיים, ולא לשכוח גם מעט אגואיזם בדמות הגשמה העצמית.
עצוב שאם מרגישה שהיא צריכה לעבוד מחוץ לבית כדי להיות ״יצרנית ויעילה״ ולזכות להערכה מהילד, מהבעל ומהחברה. כנראה שמלאכת גידול ילדים היא מלאכה שפסה מן העולם ואין בה כבר ערך. אם כבר הולכים על אידיאלים של העבודה היא חיינו אולי מוטב לשחזר את מודל הקיבוצים, שם הפקירו את הילדים למען יצרנות ושיתופיות, ולא על הגירסה העכשווית בה מפקירים את הילדים על מנת לצבור עוד רכוש ואגו.