רעות של הכלבים
New member
אפשר להשתפך לכם?
אני יוצאת משפחה דתית-לאומית. אבא פריק של קונטרול ואמא שכילדה נראתה לי נשרכת אחרי אבא, מבחינת דת. היו להם הרבה ריבים שאני זוכרת מאז שהייתי קטנה, ריבים על הא ודה ומתוכם היא למדה להיות צל שלו, כדי לא לריב איתו= להסכים איתו גם שהיא חושבת אחרת. חזרתי בשאלה בעקבות ריב עם ההורים, יצאתי מהבית בעקבות ריבים עם ההורים, הם לא מעריכים לא אותי ולא את רצונותיי- ושוללים כל דבר שקשור אליי עוד לפני שהם חושבים על זה בכלל. הם אוסרים על אחיי לבקר אותי בדירה, בטענה שהם עלולים להתקלקל, וש"רעיונות" עוד יכנסו להם לראש. הם לא תומכים בי. אני גם לא מבקשת. בחודשים האחרונים הגעתי למצב כספי מזעזע- ביטול כרטיסי אשראי ופלאפונים, המקרר שבק ועוד ועוד... לשמחתי עכשיו הכל בסדר אבל מהוריי לא באה הישועה. כשיצאתי מהבית, לפני שנתיים, אבא שלי לא דיבר איתי (כבר חמישה חודשים קודם לכן), ואמא הייתה קרה. לאבא לקחה כמעט שנה להמשיך לדבר איתי, והיום הוא אפילו נותן לי טרמפ הביתה אם אני אצלם שבת. לאט לאט חדר להם לראש העניין שאני גם לא שומרת שבת. באיזשהו שלב הם גילו גם על עניין הסיגריות. אמנם לקח להם זמן, אבל לזכותם יאמר שהיום עניין הטפות המוסר ירד קצת והם הרבה יותר נסבלים (כן, זו המילה) מאשר בעבר. אני מנסה מאוד לצמצם ביקורים שם. נראה שלהורים פחות אכפת, אבל חמשת אחיי מתחננים אליי שאקפוץ לשבת. קדושת שבת אצלי זה לישון, לנקות את הבית וכד' כמי שעובדת עד 14 שעות ביום ובעלת 3 כלבים וחתולה- שבת זה יום קודש של מנוחה. להקדיש אותו למשפחה זה כבד עליי- אם אני אצלם זה אומר למצוא סידור לכל החיות (ניחא), לוותר על הרבה שעות שינה שצריך להשלים (ואם אני לא משלימה אני מרגישה כאילו אני עובדת שבועיים רצוף- פיזית ונפשית זה ממוטט), והרבה בלאגן עם הרבה ילדים- כמו יום עבודה ממש. אז פעם בחודש-שניים אני אצלם. לפני שלושה שבועות הייתי שם. אמא שלי יצאה ממש אחלה, כששאלה אם אני לובשת גופיות ("בלי שום דבר מעל?!") ואני עניתי כן (החלטתי שאני לא צריכה לספר דברים כאלה, אבל אם שואלים אני לא משקרת) והיא נתנה לי במתנה שתי גופיות שקנתה לעצמה באותו השבוע. אבל אני חותרת לכיוון אחר- היא רצתה שאבלה איתם את חג השבועות. הם נסעו עם משפחה לאיזה בית של דודה שלי ורצו שאבוא. כדי להגיע היה עליי לוותר על 2 משמרות בעבודה, ולמצוא סידור לאחת הכלבות, שלא מסתדרת עם אף אחד והפתרון היחידי הוא לשלם למישהי שתשמור עליה, מה שאומר כ65 ש"ח ליום, לשלושה ימים. אמרתי שאני לא מגיעה, שאני לא יכולה להפסיד שני ימי עבודה ועוד לשלם על הכלבה. אמא שלי צרחה עליי כתגובה. השיחה הייתה מזעזעת. היא הוציאה עליי את כל הכעס שלה (שכנראה צברה משך המן זמן), ואני שמרתי על ארשת שקטה ורגועה ולא נסחפתי. החלטתי ללכת בכל זאת. הסתדרתי עם הבוס, ופתאום גם התחשק לי ללכת איתם. התקשרתי לאמא לספר לה, וביקשתי להביא את הכלבה. אמרתי לה שהיא קטנה ויכולה לשבת על רצפת הרכב. היא בתגובה אמרה שאין מקום. שאלתי אם הייתי מביאה תיק גדול היא לא הייתה נותנת לי לבוא כי אין מקום באוטו. היא התחרפנה. מאז ומתמיד ההורים שלי לא סבלו אף אדם שהסתובבתי איתו, גברים ונשים כאחד. היא זרקה משפט על אחת החברות שלי באותו הרגע, באותה השיחה, וביקשתי ממנה לעמוד מאחורי המילים שלה ולהסביר לי מה הקשר של החברה שלי לזה שאין לה מקום באוטו לכלבה. היא איבדה את ההגיון, התחילה לצעוק ולצווח ואני ניתקתי לה את הטלפון בפרצוף. ולמרות שאני יודעת ומשוכנעת בצדקתי, מאותו הרגע אני לא אותו בנאדם. את החג העברתי בשינה ובבהיה בקירות או בטלויזיה, החיוך סר מפניי ואני פשוט לא אני. אני לא רוצה ולא מסוגלת להתקשר אליה, עם הבוס המדהים שלי התייעצתי והוא אמר שאולי אנחנו צריכות קצת פסק זמן. ואני חושבת שהוא צודק. אבל מבפנים אני נקרעת. כביכול ריב כ"כ מטופש, אבל כל כך נמאס לי כבר מכל ההתנצחויות האלה, הויכוחים סרי הטעם שחוזרים על עצמם כל הזמן, ש-וואלה, לא בא לי קשר איתם יותר. וזה מבהיל אותי מאוד. קודם כל, תודה למי שהגיע וקרא עד כאן. שנית- מתוך סקרנות- איפה הקשר שלכם עם ההורים עומד מאז שיצאתם (מהבית, בשאלה)??
אני יוצאת משפחה דתית-לאומית. אבא פריק של קונטרול ואמא שכילדה נראתה לי נשרכת אחרי אבא, מבחינת דת. היו להם הרבה ריבים שאני זוכרת מאז שהייתי קטנה, ריבים על הא ודה ומתוכם היא למדה להיות צל שלו, כדי לא לריב איתו= להסכים איתו גם שהיא חושבת אחרת. חזרתי בשאלה בעקבות ריב עם ההורים, יצאתי מהבית בעקבות ריבים עם ההורים, הם לא מעריכים לא אותי ולא את רצונותיי- ושוללים כל דבר שקשור אליי עוד לפני שהם חושבים על זה בכלל. הם אוסרים על אחיי לבקר אותי בדירה, בטענה שהם עלולים להתקלקל, וש"רעיונות" עוד יכנסו להם לראש. הם לא תומכים בי. אני גם לא מבקשת. בחודשים האחרונים הגעתי למצב כספי מזעזע- ביטול כרטיסי אשראי ופלאפונים, המקרר שבק ועוד ועוד... לשמחתי עכשיו הכל בסדר אבל מהוריי לא באה הישועה. כשיצאתי מהבית, לפני שנתיים, אבא שלי לא דיבר איתי (כבר חמישה חודשים קודם לכן), ואמא הייתה קרה. לאבא לקחה כמעט שנה להמשיך לדבר איתי, והיום הוא אפילו נותן לי טרמפ הביתה אם אני אצלם שבת. לאט לאט חדר להם לראש העניין שאני גם לא שומרת שבת. באיזשהו שלב הם גילו גם על עניין הסיגריות. אמנם לקח להם זמן, אבל לזכותם יאמר שהיום עניין הטפות המוסר ירד קצת והם הרבה יותר נסבלים (כן, זו המילה) מאשר בעבר. אני מנסה מאוד לצמצם ביקורים שם. נראה שלהורים פחות אכפת, אבל חמשת אחיי מתחננים אליי שאקפוץ לשבת. קדושת שבת אצלי זה לישון, לנקות את הבית וכד' כמי שעובדת עד 14 שעות ביום ובעלת 3 כלבים וחתולה- שבת זה יום קודש של מנוחה. להקדיש אותו למשפחה זה כבד עליי- אם אני אצלם זה אומר למצוא סידור לכל החיות (ניחא), לוותר על הרבה שעות שינה שצריך להשלים (ואם אני לא משלימה אני מרגישה כאילו אני עובדת שבועיים רצוף- פיזית ונפשית זה ממוטט), והרבה בלאגן עם הרבה ילדים- כמו יום עבודה ממש. אז פעם בחודש-שניים אני אצלם. לפני שלושה שבועות הייתי שם. אמא שלי יצאה ממש אחלה, כששאלה אם אני לובשת גופיות ("בלי שום דבר מעל?!") ואני עניתי כן (החלטתי שאני לא צריכה לספר דברים כאלה, אבל אם שואלים אני לא משקרת) והיא נתנה לי במתנה שתי גופיות שקנתה לעצמה באותו השבוע. אבל אני חותרת לכיוון אחר- היא רצתה שאבלה איתם את חג השבועות. הם נסעו עם משפחה לאיזה בית של דודה שלי ורצו שאבוא. כדי להגיע היה עליי לוותר על 2 משמרות בעבודה, ולמצוא סידור לאחת הכלבות, שלא מסתדרת עם אף אחד והפתרון היחידי הוא לשלם למישהי שתשמור עליה, מה שאומר כ65 ש"ח ליום, לשלושה ימים. אמרתי שאני לא מגיעה, שאני לא יכולה להפסיד שני ימי עבודה ועוד לשלם על הכלבה. אמא שלי צרחה עליי כתגובה. השיחה הייתה מזעזעת. היא הוציאה עליי את כל הכעס שלה (שכנראה צברה משך המן זמן), ואני שמרתי על ארשת שקטה ורגועה ולא נסחפתי. החלטתי ללכת בכל זאת. הסתדרתי עם הבוס, ופתאום גם התחשק לי ללכת איתם. התקשרתי לאמא לספר לה, וביקשתי להביא את הכלבה. אמרתי לה שהיא קטנה ויכולה לשבת על רצפת הרכב. היא בתגובה אמרה שאין מקום. שאלתי אם הייתי מביאה תיק גדול היא לא הייתה נותנת לי לבוא כי אין מקום באוטו. היא התחרפנה. מאז ומתמיד ההורים שלי לא סבלו אף אדם שהסתובבתי איתו, גברים ונשים כאחד. היא זרקה משפט על אחת החברות שלי באותו הרגע, באותה השיחה, וביקשתי ממנה לעמוד מאחורי המילים שלה ולהסביר לי מה הקשר של החברה שלי לזה שאין לה מקום באוטו לכלבה. היא איבדה את ההגיון, התחילה לצעוק ולצווח ואני ניתקתי לה את הטלפון בפרצוף. ולמרות שאני יודעת ומשוכנעת בצדקתי, מאותו הרגע אני לא אותו בנאדם. את החג העברתי בשינה ובבהיה בקירות או בטלויזיה, החיוך סר מפניי ואני פשוט לא אני. אני לא רוצה ולא מסוגלת להתקשר אליה, עם הבוס המדהים שלי התייעצתי והוא אמר שאולי אנחנו צריכות קצת פסק זמן. ואני חושבת שהוא צודק. אבל מבפנים אני נקרעת. כביכול ריב כ"כ מטופש, אבל כל כך נמאס לי כבר מכל ההתנצחויות האלה, הויכוחים סרי הטעם שחוזרים על עצמם כל הזמן, ש-וואלה, לא בא לי קשר איתם יותר. וזה מבהיל אותי מאוד. קודם כל, תודה למי שהגיע וקרא עד כאן. שנית- מתוך סקרנות- איפה הקשר שלכם עם ההורים עומד מאז שיצאתם (מהבית, בשאלה)??
