אמנם הפרידו אותי מהחבר
אבל לא חייבו אותי להתחתן. הייתה לי ברירה להיות ילדה טובה. הכעס הוא, הורים שלא יודעים / יכולים להתמודד עם בת 'מקולקלת'. אם הייתה סובלנות לשונה בציבור החרדי, במקום לנסות לחתן אותי, היו מעלימים עיין שיש לי חבר, או מקבלים אותי עם החבר.. במקום זה, השיחה של אבא שלי הייתה כזאת: (זוכרת אותה כאילו קרתה אתמול) "מה את יוצאת עם בחור ששם ג'ל בשיער וחגורה כזאת" (פה, הוא הדגים עם הידיים איך החגורה ניראת. זה היה במודה) "את רוצה מלא פרענקים קטנים?" (הוא לא היה פרענק ואבא שלי לא גזעני, אבל זה מה שהוא אמר באותו רגע) "או שאת עוזבת את הבית והולכת לגור עם הקילו ג'ל הזה, או שאם את ממש צריכה גבר, נמצא לך חתן הגון.. כבר אמרתי לכן שאמרתי כן לראשון? הייתי בת 16.