וואו.
כבר מההודעה הראשונה שכתבת כאן התחלתי להזדהות (אמנם הגיל שונה, אבל ההרגשה דומה)... רוב החיים שלי עברו כשהייתי במקום מאוד חשוך.. ובכלל, מתוך רצון להיות בנאדם טוב הסכמתי לעשות יותר ממה שהייתי אמורה לעשות בשביל אנשים אחרים שחלקם לא העריכו אף פעם את העזרה שלי, להיפך. עברתי כמה וכמה משברים עד לפני שנה, אז כנראה היה המשבר הכי גדול ועמוק כי בו לראשונה לא ידעתי מי אני והגעתי לנקודה הכי נמוכה בחיים שלי. ובאותה נקודה מישהו נזכר לבוא ולהכאיב לי עוד יותר. בתקופה הזו כנראה גם כתבתי הכי הרבה. אפילו התחלתי לאבד אמונה באלוקים, שהרי אותה אמונה מנעה ממני לעשות מה שנראה כמפלט אחרון. לפני כמה שבועות זה סוף סוף הכה בי, שלאחר שאיבדתי את האמונה שלי ואת כל שאר הסיבות לחיות- הדבר שהציל אותי היה החינוך שקיבלתי מההורים. רק עכשיו, שנה אחרי, הצלחתי לפענח מה פשר ההרגשה שמנעה את הבלתי נמנע ונתנה לי תקווה: אני מיוחדת. ההורים תמיד אמרו שאני מיוחדת. וחכמה. ומוכשרת. ושאוכל לעשות בחיי כ-ל מ-ה ש-א-ר-צ-ה.... וכל פעם שמישהו היה אומר לי שאני יכולה להצליח, פתאום הייתי מצליחה. מצד אחד זה יצר מפלצת של פרפקציוניזם מופרז ותרם מאוד להיווצרות המשבר שככל הנראה נבע מאותה אישיות מוזרה ויותר מידי "מיוחדת". אבל זה גם חיסן אותי. היום אני נמצאת במקום שונה לגמרי. מאז המשבר אני הופכת מאושרת יותר ויותר מידי יום. נראה לי שזו הפעם הראשונה שבאמת למדתי להעריך את החיים. אולי גם בגלל זה התקופה שהייתה אחרי המשבר הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי קשה את כל הקטע של השואה..זה מעולם לא נראה איום ומזעזע בצורה כזאת לפני כן. אז לכל אלו שלא "מצאו את האור" עדיין- אפשר להיות מאושרים. פעם לא האמנתי בזה, חשבתי שאנשים מאושרים הם אטומים כי אין להם צלקות. ואני לא יכולתי להיות מאושרת כי הפצעים לא הגלידו. אבל היום אני חיה... אני מחייכת באמת, וכשאני הולכת לישון אני גם מחייכת. אני אוהבת את עצמי, ואת כולם. אפשר להגיד שאני נמצאת באיזו שהיא אופוריה תמידית, והדבר היחיד שמאיים עליה הוא הפחד לשכוח את דבר הצלקות שלי- לצד הפחד לחיות אותן מחדש.
