"כדי להירגע כתבתי צוואה, שבה נפרדתי מבני משפחתי וביקשתי מהם, בייחוד מהילדים, שיאהבו זה את זה ויישארו מאוחדים ומובן שיהיו בנים טובים לאביהם, שגם בפניו התנצלתי על שאני נוהגת בקלות דעת ומסכנת את חיי בנוסעי ללבנון"
הדר בן-יהודה
01.01.2018
צייר: אבי וורצל
זה היה בראשית החופש הגדול – בוקר אחד בא אלי תלמיד שלי, ששמו בועז. הוא סיפר, שבא להיפרד ממני, מפני שהוא עומד לצאת לבית ספר גבוה לשפות בקיימברידג' שבאנגליה, שם יישאר במשך כל חודשי הקיץ וילמד אנגלית יחד עם נערים ונערות מכל קצווי עולם."מתי אתה יוצא לדרך?" שאלתי אותו."מחר. מחר אני טס".בתקופה ההיא אירעו כמה וכמה חטיפות מטוסים, על כן הבעתי חשש: "מחר אתה טס? ומה נעשה אם ערבים ינסו לחטוף את המטוס שלך?"
בועז החוויר. היות שהייתי המורה המחנכת שלו, הוא התייחס במלוא הרצינות אל דברי.ראיתי כך, ומיד ניסיתי להרגיעו: "אל תדאג. יהיה בסדר. קראתי בעיתון שהמטוסים של 'אל על' לא יוצאים לדרך בלי ליווי של אנשי ביטחון".
התלמיד בועז לא ידע זאת באותו הרגע, אבל הוא היה ההשראה ל"בן-הערובה" ולדמותו של בועז אשכול, נער ישראלי שטס ל"סאמר סקול" בקיימברידג', ונחטף בדרך בידי מחבלים. שטרייט-וורצל מספרת:
איני יודעת אם דברי הרגיעו את בועז או לא, אבל דבר אחד אני יודעת וזוכרת היטב: ברגע שהוא יצא את חדר העבודה שלי, חשתי את ההתרגשות המבורכת, המוכרת לי מכל הפעמים הקודמות, זו ההתרגשות הפיסית המלווה אותי תמיד לכל אורך תהליך הכתיבה. באצבעות רוטטות הכנסתי מיד דף למכונת הכתיבה שלי והתחלתי לכתוב את הפרק הראשון. במשך כל שעות אותו יום כתבתי בנשימה אחת בלי הפסקה. וכשסיימתי את הפרק כמעט לא הייתי צריכה לתקן בו מאומה.
*
"בן-הערובה" היה ספרה העשירי של אסתר שטרייט-וורצל, מחברת "אורי", "אליפים", "מכתבים לצופיה" ועוד ספרים אהובים. הספר שרבים מאתנו קראו בשקיקה ובחרדה הוא ספר בן שני כרכים עבי כרס, 793 עמודים בסך הכול.
"בן-הערובה" הוא ספר מרובה עלילות (ההשראה לעלילות הנפרדות לפי שטרייט-וורצל היה הספר "מלחמה ושלום" לטולסטוי), שלכאורה לא קשורות זו בזו, אך שמתאחדות בסוף.
הראשונה, סיפורו של הנער בועז אשכול, דרך חטיפתו, כליאתו, הצלתו, חזרתו ארצה והתמודדותו עם הטראומה שעברה עליו. השנייה, סיפורו של יוסי, סוכן מוסד, שמשימתו שולחת אותו אל קבוצת פלסטינים לוחמת. השלישית, סיפורו של פרנץ יוזף שטרן, איש עסקים גרמני, שלו כמה סודות משפחתיים נשכחים שקושרים אותו אל הארץ ואל העם היהודי.
כמה אתגרים עמדו לפני שטרייט-וורצל כשכתבה את הספר: איך לכתוב על מקומות זרים ועל סיפור חיים זרים ורחוקים משלה? איך לכתוב על אש"ף, ארגון טרור וארגון אויב באותה תקופה, ולערוך תחקיר עליו בעידן שלא היה בו אינטרנט? בהמשך התהליך היה עליה לכתוב מנקודת המבט של טרוריסטים ואנשי אש"ף ולהזדהות איתם לגמרי, ולו באופן זמני, כדי לכתוב באופן משכנע, ולבסוף, לשזור את כל הפרטים לפסיפס אחד שלם. ועוד דבר, מלאכת התחקיר וכתיבת העלילות המפותלות דרשה מהסופרת לנסוע אל מעבר לים ולהרחיק אפילו מעבר לגבול.
בספרה "מאורי עד אדי – קורות ספרַי" בהוצאת "עמיחי", מספרת שטרייט-וורצל עד כמה היה מסע הכתיבה מרתק וגם מפחיד.
ראשית כול, הוא כלל נסיעה למינכן, שם התארחה שטרייט-וורצל אצל בת דודתה ולמדה להכיר את חיי היום-יום בעיר. בנסיעה שעשו יחד לברלין המערבית והמזרחית יכולה הייתה הסופרת לחוש באופן בלתי אמצעי את האווירה הקודרת והמפחידה ששלטה אז במזרח גרמניה. שטרייט-וורצל מספרת:
מברלין המערבית, המודרנית, העשירה, יצאנו לטיול בן שעות אחדות בברלין המזרחית. כך יכולתי לתאר בספרי את ההבדלים העצומים בין שני חלקי העיר ואת החומה המפרידה ביניהם… כל המאפיינים של ברלין המודרנית, המשוקמת, המוארת והשופעת חיים מכאן וברלין הקודרת, המלאה הריסות שנותרו עוד מימי המלחמה, ברלין שאזרחיה קודרים ועצובים ושלאורחיה אסור לחרוג מעיניו העוקבות בחשדנות של מדריך הטיולים – כל אלה נשארו ונשמרו בספרי… על אף שלא התכוונתי לכך מלכתחילה, הספר שלי הפך במשך הזמן לרומן היסטורי.
באזורים האפלים של מינכן ראתה הסופרת ציורי צלבי קרס, ובדכאו פגשה צעירים גלוחי ראש, לבושי שחורים ונעולי מגפיים, ונחרדה לגלות קבוצות ניאו-נאציות בגרמניה, ששואפות להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור. את החלקים שהתרחשו בלונדון, כתבה שטרייט-וורצל בהשראת מראות שנחרתו בה מביקור שערכה בה שנים אחדות קודם לכן.
אבל אז, הגיעה שטרייט-וורצל לאתגר הגדול ביותר בספר – איך לכתוב את החלקים על אש"ף ואת החלקים שהתרחשו בלבנון.
שטרייט-וורצל מספרת:
כשכבר עמדתי בשלבים האחרונים של כתיבת הספר, הרגשתי שלא אוכל לכתוב כתיבה אמינה ואמתית ולא אוכל לסיים אלא אם אבקר בלבנון, שלה יש חלק נכבד בתיאורי הספר. על כן שיגרתי מכתב ליצחק רבין, שהיה אז שר הביטחון. במכתב ציינתי שאני סופרת לבני הנעורים, שאני כותבת ספר, שחלק מעלילתו מתרחש בלבנון. עוד הסברתי שלצורך השלמת הספר אני חייבת לתאר את לבנון, ולא אוכל לעשות זאת מבלי שאבקר בה. לכן ביקשתיו שיצרפו אותי לסיור בלבנון.
להפתעתי – מהר מאוד קיבלתי תשובה קצרה בחתימת רבין. הוא אישר את קבלת מכתבי והודיעני שבעוד ימים אחדים יטלפנו אלי מלשכת דובר צה"ל כדי לסכם את פרטי הסיור.
התשובה ששלח יצחק רבין, שר הביטחון דאז, לסופרת אסתר שטרייט-וורצל ואכן, ימים אחדים לאחר מכן טלפנו אלי מהצבא ושאלו אותי לאיזה סיור אני מתכוונת: סיור ברכב הפרטי שלי או כאחת ממשלחת עיתונאים. אמרתי שאיני נוהגת לכן ברור שאני רוצה להצטרף לעיתונאים.'ומה את מעוניינת במיוחד לראות? איפה את רוצה לבקר?' שאלה אותי החיילת ששוחחה אתי מטעם דובר צה"ל.אמרתי לה: 'אני רוצה לראות כמה שיותר. ועוד משהו, ואנא אל תצחקי, אני רוצה לחוש את מגע הרוח בנשבה על פני, אני רוצה לנשום את האוויר ולהריח את הריחות. אני רוצה לראות את ההרים, את הארזים הצומחים עליהם, את סגנון בניית הבתים. אני רוצה לבוא במגע עם אנשים, אבל אני משערת זה בלתי אפשרי'.'אמת,' אישרה החיילת, 'לא תוכלי לפגוש אנשים'.
באותה תקופה מצב הביטחון בלבנון היה גרוע ביותר. כל הזמן שמענו על מכוניות שהתפוצצו בגלל מטעני תופת, על בניינים שקרסו תחתיהם וקברו בחורבותיהם עשרות חיילים שלנו. לכן מרדכי והילדים ממש התחננו לפני שלא אסע ללבנון בגלל הסכנה לחיי. אבל אני לא שעיתי לדבריהם ולא לתחנוניהם, כי ידעתי שאני חייבת להיות בלבנון, מפני שאם לא אהיה שם, לא אוכל לסיים את הספר.
בגלל מצב הביטחון הנסיעה שלי נדחתה כמה וכמה פעמים. אבל הנה סוף סוף הודיעו שביום ד' (איני זוכרת את התאריך) בשמונה בבוקר עלי להתייצב במלון "הצפון" שבקריית שמונה, כי בשמונה וחצי תצא שיירת עיתונאים למסע לאורך לבנון." את הלילה לפני הנסיעה בילתה הסופרת במלון "הצפון":
המשך בכתבה
ניסיתי לקרוא ספר, אבל מחמת ההתרגשות לקראת הצפוי לי ביום המחרת, לא היית מסוגלת להתרכז בכתוב. כדי להירגע כתבתי צוואה, שבה נפרדתי מבני משפחתי וביקשתי מהם – בייחוד מהילדים – שיאהבו זה את זה ויישארו מאוחדים ומובן שיהיו בנים טובים לאביהם, שגם בפניו התנצלתי על שאני נוהגת בקלות דעת ומסכנת את חיי בנסעי ללבנון. (…) בבוקר השכם התעוררתי, התרחצתי והתלבשתי וירדתי למטה. חדר האוכל היה מלא אנשי צבא, בייחוד קצינים אך גם חיילים פשוטים. אני חושבת שהייתי שם האזרחית היחידה. בעודי סועדת קרב אלי קצין. הוא אמר ששמו עזרא, ושהפקידו אותו כשומר עלי. על כן אסע אמו במכונית, והוא מבקש שאשתדל להיות כל הזמן בקרבתו.שמחתי שיש לי שומר כה אמין, והבטחתי שלא אעשה בעיות.לפני שעלינו על המכונית, התבקש כל אחד מהעיתונאים וגם אני ללבוש שכפ"ץ. אחרי כן הסבירו לנו, שהיות שבלבנון אין יודעים אף פעם מאין תיפתח הרעה, אנו צריכים להיות דרוכים כל הדרך, ואם נשמע יריות, עלינו לזנק מהמכונית לעבר התעלה שבצדי הכביש.ידעתי שהוראה אחרונה זו לא באה בחשבון מבחינתי (שטרייט-וורצל חלתה במחלת הפוליו בילדות ורגלה נפגעה בשל כך), וכך כל שנותר לי היה להתפלל שלא תארע תקלה. אכן, למזלנו לא אירע כל רע. לבנון היפהפייה לבשה לכבוד ביקורנו מראה של שלום. נסענו צפונה לאורך הגזרה המזרחית, ואני ספגתי אל קרבי את המראות: הבתים, ההרים, הארזים, האגם (קרעון). ראיתי – אני זוכרת – שתי נשים יושבות על מרפסת בית שותות קפה ומשוחחות ביניהן. ראיתי ילדים צועדים לבית הספר. ראיתי כביסה תולה בחצר, ובלבי חשבתי: כמה הכול דומה אצל כולם – אין זה משנה מיהו העם ומהי הארץ, ולמה אפוא פורצות המלחמות? כל אותו יום סיירנו בלבנון, עד שהגענו למוצב הכי צפוני ומרוחק של צה"ל. שם נותרו שיירי שלג, שחששתי מאוד שמא אחליק עליהם. הוכנסנו למוצב. חיילים שלנו קידמו את פנינו בברכה. מפקד המוצב הזמין את הקבוצה כולה לארוחת צהריים, שלאחריה הוא נאם לפנינו על חשיבות המוצב מבחינה בטחונית אסטרטגית. העיתונאים האזינו, שאלו שאלות, רשמו רשימות וצילמו לעיתון. הייתי צריכה לשמור את חוויות הביקור בזיכרוני ואחרי כן לשזור את פרטי התרשמותי בעלילת הספר. מבחינה זו לא דאגתי. ידעתי שאזכור. (…)
למזלנו לא קרה דבר. עברנו את הדרך בשלום. והנה הגענו לשער פאטמה, חצינו אותו, וכבר היינו במושבה מטולה, בתוך גבולות הארץ שלנו, בטוחים מכל רע. ממטולה המשכנו לנסוע לקרית שמונה, וכעבור זמן קצר הגענו למלון "הצפון", שממנו יצאנו בבוקר למסע. מיד עם הגיעי למלון טלפנתי למשפחתי: "אל תדאגו. חזרתי בשלום. אינני מתעכבת. בזה הרגע אני הולכת לתחנה המרכזית ונוסעת הביתה".וזה אכן מה שעשיתי. נסעתי הביתה. ישבתי באוטובוס והייתי כל כך מאושרת על שיצאתי מההרפתקה שלי בשלום. כל כך שמחתי על שאני נוסעת שוב בכבישי ארצי ואיני צריכה לחשוש מכל מכונית שבאה ממול שמא היה מכונית תופת, שנהגה רוצה לפוצץ את חיי. …אחרי שקלטתי את מראות לבנון, יכולתי להסתמך על דמיוני וחושי ועל ידיעות מהעיתונים ומראות מהטלוויזיה, וכך הייתי מסוגלת לתאר גם את צור. למחרת שוב התחלתי לעבוד מחדש על הספר, ולמרבה הפלא, בשלב זה הכתיבה זרמה במלוא האון, ובמהרה סיימתי את עבודתי."
אסתר שטרייט וורצל מקבלת פרס מידי יצחק רבין
"בן-הערובה" ראה אור ב-1987, רגע לפני שהתחילה האינתיפדה הראשונה, עשור אחרי הסכם השלום עם מצרים, עשור שהיו בו התקפות על ישובי הצפון, מלחמת לבנון ראשונה ופעולות טרור רבות של אש"ף, ביניהן לא מעט ניסינות חטיפה וחטיפות, כמו חטיפתו של הנער בועז אשכול. הספר נצרב בזיכרון הקוראים בזכות היותו מותח, סוחף ומרגש וגם כי תיאר היטב את הימים ההם עבור בני הארץ ואת החרדה הגדולה שבה גדלנו. אי אפשר לסיים בלי להזכיר את העטיפה האייקונית של הספר. את העטיפה הנהדרת, צייר האמן אבי וורצל, בנה של הסופרת. כך הוא מספר:
זו העטיפה הראשונה שהמו"ל הסכים לתת לי לעצב, כי בדיוק אז סיימתי את בצלאל. מאז עיצבתי את רוב העטיפות של ספריה, ועיצבתי את התפאורות להצגות שהועלו לפי ספריה. היא מאוד אהבה את שיתוף הפעולה וקראה לזה 'עבודתנו המשותפת'.
עטיפת הספר "בן-הערובה" צייר: אבי וורצל
לאחרונה מלאו 4 שנים לפטירתה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל. הסיפור על "בן-הערובה" ועל הביקור בלבנון הוא הצצה אל מאחורי הקלעים של מלאכת הכתיבה, שהסופרת הייתה מסורה לה עד כדי כך שהייתה מוכנה להרחיק בשבילה אל מעבר לגבול ואפילו להעמיד את חייה בסכנה.
"אורי הוא, הנער שרציתי להיות. צבר טיפוסי, שקוצים דוקרניים לו בקליפה החיצונית, ותוכו רך ורגיש ועדין", הסיפור מאחורי "אורי" הספר הכי מפורסם של אסתר שטרייט-וורצל.
הדר בן-יהודה
25.07.2018
בתמונה: אסתר שטרייט-וורצל מחזיקה את ספרה האהוב 'אורי'. הצילום באדיבות המשפחה "אורי, צא מן הכיתה!"אורי הרים עיניו מן המחברת ונשָׂא מבט תמהּ אל המורה. ריבונו של עולם, מה הוא רוצה ממני הפעם?
(הפתיחה לספר "אוּרי", אסתר שטרייט-וורצל, הוצאת עמיחי) *
אביה של אסתר שטרייט-וורצל היה סופר ומבקר ספרים, חברו הטוב של הסופר ש"י עגנון, והיא נולדה אל תוך אווירה של סופרים ומשוררים וספרייה שמדפיה השתרעו מקיר אל קיר. היא גדלה במושבה פתח-תקווה ושנות התבגרותה היו גם שנותיה הראשונות של המדינה, שנות הארבעים של המאה העשרים. את האווירה המיוחדת בפתח-תקווה של אותם ימים, פתח-תקווה הקטנה והאינטימית על דרכי העפר שלה ועל בתיה הקטנים מוקפי הגינות, את יחסי השכנות ואת הידידות והאחווה שהתקיימו בין אנשיה, את אהבת הספר ואת אהבת הבריות, את האידאלים הלאומיים ואהבת המקום, ביקשה שטרייט-וורצל לשמר בספרייה.
בראיון לתוכנית הטלוויזיה החינוכית "סופרים מספרים" היא מספרת: "רציתי לשמר את זה לעצמי, קודם כול, כדי שפתח-תקווה שלי לא תלך לאיבוד ולא תיעלם", אבל היא מוסיפה בראיון שגם ביקשה להשתמש בכלים שניתנו לה בתור סופרת "כדי שהנוער בארץ שחי במדינה הזו וקיבל אותה כדבר מובן מאליו, שקיבל אותה כמובנת מאליה, ידע איך חיו לפני התקופה הזו לפני התגשמות החלום… שיראה את העבר הקרוב הזה, ושזה יהיה לו דגם טוב כדי להתאמץ ולשפר את איכות החיים, שיידעו שיש לנו זיקה מיוחדת לארץ הזאת."
אסתר שטרייט-וורצל בנעוריה
אוּרי גיבור ספרה הידוע ביותר של שטרייט-וורצל, גדל כמוה במושבה קטנה, בימי קום המדינה. אורי הוא נער מתבגר, מתלבט, מתאהב, לוחם. דמותו של אורי נכנסה ללב של כל מי שבילדותם קראו את הספר וליוו את אורי במסע ההתבגרות הזה. הספר "אוּרי" אחראי ודאי לאהבת הקריאה של רבות ורבים מאיתנו.
*
קשה לאלה מאיתנו שגדלו על הספר לדמיין כמה מורכבת הייתה הדרך של המחברת להוציא את "אוּרי" לאור. בספרה "מאוּרי עד אדי – קורות ספרַי" היא מתארת את המסע:
קודם כול "אוּרי" כמעט נולד בתור ספר בהמשכים בעיתון "הארץ שלנו". שטרייט-וורצל שלחה לעורך חלק מהספר והוא החזיר לה אותו כי לדעתו היו בו "יותר מדי תיאורים ופחות מדי הרפתקאות".
בינתיים כתבה שטרייט-וורצל ספרים אחרים. חלף זמן והיא המשיכה את "אוּרי" ושלחה אותו להוצאת "מסדה", הוצאה שבה פרסמה מספריה הקודמים.
כעבור שלושה חודשים, לעת ערב, דפק בדלת ביתה שליח מההוצאה והחזיר לה את כתב היד של הספר! שטרייט-וורצל מספרת שהרגישה אז כאילו נעצו סכין בליבה.
היא התקשרה למשורר אמיר גלבוע שהיה עורך ב"מסדה" וביקשה להבין מדוע לא רצה לפרסם את "אוּרי". להפתעתה השיב לה גלבוע שכלל לא קרא את הספר!
הוא הסביר שההוצאה השיבה להרבה סופרים את כתבי היד של ספריהם בחזרה, כי התקופה הייתה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים ובהוצאה חשבו שבגלל המצב הקשה לא יהיו לספר קונים. הוא הוסיף ששמע שהספר עבה ולכן לא ירצו לקנותו.
שטרייט-וורצל לא ויתרה והחליטה לשלוח את אוּרי להוצאת "עם עובד" כי היא חשבה שבתור הוצאה ציבורית, לא יפחדו ב"עם עובד" להוציא לאור ספר ארוך. היא הגישה אותו לעורך חיים באר שאמר לה שזה ספר הנוער הכי טוב שנכתב בארץ זה שנים רבות. אך, בשם מנכ"ל ההוצאה, הוסיף שהספר עבה מדי ושכדי לפרסם אותו יהיה צורך לקצר אותו בשליש!
אסתר שטרייט-וורצל נחרדה ולקחה את הספר בחזרה.
המשך בתגובה
אסתר, 'אורי' ומכונת הכתיבה. הצילום באדיבות המשפחה
מ"עם עובד" פנתה שטרייט-וורצל ל"ספריית פועלים" שם נתן יונתן העביר את הספר למירה מאיר ושם עיכבו את התשובה זמן רב ובסוף השיבו שלדעתם "אוּרי לא יכבוש את לב הנוער, כי הוא תיאורי מדי ועבה מדי". על זאת ענתה שטרייט-וורצל שהיא מורה לספרות ויודעת מה הנוער מסוגל לקרוא ומה הנוער אוהב או שונא ואין לה ספק שאת הספר הזה הנוער יאהב. היא חיכתה שיחזירו לה את כתב היד.
היא חיכתה וחיכתה והתקשרה כל יום חמישי מהטלפון הציבורי בבית הספר ברנר שבו לימדה כדי לשאול את אנשי "ספריית פועלים" מה קורה עם הספר.
ליד הטלפון הציבורי הזה, פגש אותה שוב ושוב סוכן הספרים נחום הלוי ולבסוף שמע ממנה את הסיפור על אוּרי. הוא הציע לעזור לה ולפנות למו"ל שהוא מכיר, וכך שידך אותה עם הוצאת "עמיחי".
הבעלים, אורלינסקי, שקרא להוצאה על שם בנו "עמיחי" שנפל במלחמת השחרור, קרא רק שני פרקים מהספר והתאהב בו. גם הוא התגורר במושבה בתור ילד, גם הוא עבד כפועל בפרדסים והספר החזיר אותו לימים ההם. כבר למחרת נסעה שטרייט-וורצל לחתום על החוזה. לבקשתה של שטרייט-וורצל נשלח הספר לעורך אוריאל אופק, כשחזר ממנו, ראה אור בהוצאת "עמיחי". זה היה ב-1976.
עטיפת הספר האייקונית שאייר אריה מוסקוביץ
והשאר היסטוריה: דורות של ילדים ישראליים גדלו על אוּרי והוא נעשה לדמות אייקונית בדברי ימי התרבות העברית. כמו שכתבה הגולשת נויה נחום בתגובה לכתבה על אסתר שטרייט-וורצל: "אורי היה אחד הספרים הכי אהובים עלי. אני זוכרת את ההקדשה של ההורים שלי 'קראנו את זה בילדותנו ועכשיו אנו מעניקים לך את זה גם".
*
אחדים מחברי נעוריה של שטרייט-וורצל האמינו שהם היו ההשראה לדמותו של אורי, אבל אין זה כך.
היא מספרת: "אורי הוא, לפי דעתי, הנער שרציתי להיות. צבר טיפוסי, שקוצים דוקרניים לו בקליפה החיצונית, ותוכו רך ורגיש ועדין. או אולי אדייק יותר אם אומר שאורי הטיפוס האידאלי של הצבר יליד ארץ-ישראל. … זה ספר שמתאר תהליך התבגרות, התבגרות של נער והתבגרות של מדינה. בראשית הספר אורי עודנו כמעט ילד, ובסופו – כשהוא "מגדיל" את מספר שנותיו ומתגייס לשיירה העולה לירושלים הנצורה – הוא כבר בוגר, שרואה עצמו אחראי לגורלו ולכן קובע על דעת עצמו את מהלכי חייו. ובמקביל לנער אורי, כך גם המדינה שבדרך, שבראית הספר עדיין היא כאילו בגיל ההתבגרות, ואחרי ההכרזה ב-29 בנובמבר, כשהיא כבר קיימת כמדינה הלוחמת על חייה, הריהי בבחינת "בוגרת".
הגולשת עפרה דניאל לביא מספרת: "אורי היה ספר ילדותי האהוב ובעקבותיו קראתי גם לבני הבכור אורי. הספר היה אצלנו בכיתה להיט והמורה בכיתה ח' הזמינה את אסתר שטרייט וורצל להרצות לנו. לפני בואה נתנה לנו עבודה לכתוב סיום לספר. עד היום זכורה לי ההתרגשות מבואה של אסתר ולגביי סוף הספר היא רמזה: 'אתם מכירים את שיירת הרכבים השרופה בעליות לירושלים?'"
שיירת האספקה נבי דניאל מגיעה לירושלים הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל
אז מה באמת עלה בגורלו של אורי בסוף הספר?
אסתר שטרייט-וורצל מספרת:
"לא היה לי לב להרוג את אוּרי:
ילדים באים אלי בטענות בגלל הסוף הפתוח. הם, שאינם עושים את ההבחנה בין עולם המציאות לעולם הבדיון מתייחסים אל אוּרי כאל אדם חי, ולכן הם מבקשים לדעת 'מה קרה לאוּרי אחרי שהצטרף לשיירה העולה לירושלים.'
אני מנסה להסביר להם בדרך ההמחשה: בראשונה אני מבקשת מהם להעמיד עצמם במקומי, שאמנם אני המצאתי וסיפרתי את סיפורו של אורי, אך בזכות הקריאה הסיפור ידוע להם בדיוק כמו לי.
לאחר מכן אני מבקשת מהם להשיב לי מה לפי דעתם היו האפשרויות שעמדו בפני, כשניצבתי על פרשת הדרכים שלפני הסיום. מהר מאוד הם מגיעים למסקנה, שלמעשה עמדו בפני שתי אפשרויות בלבד: האחת, שאורי נהרג בקרב, והשנייה, שהוא הצליח לעבור את המלחמה בשלום (בעלי דמיון שבין הילדים מספרים גם שהוא נפצע ושכב בבית חולים) ובסופו של דבר חזר למושבה שלו.
'לא היה לי לב להרוג את אוּרי', אני מסבירה להם, 'לכן הפקדתי את גורלו בידיכם, קוראי הצעירים. ידעתי שתחושו את רוח העצב השורה על כל מה שמתואר בסוף הספר, ותבינו שסכנת מוות מרחפת על ראשו של אוּרי, אבל גם זאת ידעתי: שלא תניחו לו למות, אלא תחזירו אותו בריא ושלם למושבתו ואולי אפילו תדמיינו את חגיגת נישואיו לעופרה.'"
*
אם אורי ניצל או לא ניצל, לא נדע. אבל מה עלה בגורלה של דליה כולנו יודעים. או כמו שכתבה בעצב הגולשת אפי שלום:
"אבל את דליה היה לה לב להרוג ?"
שרייט-וורצל מספרת גם על ההחלטה הקשה הזאת:
"תהליך התבגרותו של אורי כולל בין השאר שלוש אהבות לשלוש נערות – דליה, חנה ועופרה. … הכי קרובה לי היא דליה. דמותה כמו נבעה ממעמקי נפשי, מתהומות סבלי כילדה חריגה, חולת פוליו, שילדים מרושעים (כן, ילדים מסוגלים לגלות רוע לב. מי כמוני יודעת זאת) לועגים לה על צליעתה. דליה היא בבואה מוקצנת של החלק הזה שבי, החלק החולה והסובל. כמו אצלי, כך גם אצלה הסבל העשיר את חייה הרוחניים והרגשיים והאציל עליה חכמה ותובנה ויכולת לחוש את סבלם של האחרים.
כשהרגשתי בשלב כלשהו בתהליך הכתיבה, שבבלי דעת אני מוליכה אותה בזרם העלילה אל מותה, משהו בי התקומם כנגד גזר הדין המר הזה, כשביכול אני מרצוני גזרתי אותו, אבל באמת הוא נובע מהאמת הפנימית של הספר."
"…ניסיתי 'להציל' את דליה מגורלה המר. אחת הדרכים להשאירה בחיים הייתה, שהיא חוזרת ארצה כמובן לא בריאה לגמרי, אך בכל זאת מסוגלת לצעוד בעזרת קביים. תיארתי פגישה נרגשת מאוד בינה ובין אורי, שבאותה גרסה למד בבית ספר חקלאי, וכן תיארתי אהבה עזה שמתפתחת ביניהם. אבל בעודי כותבת את הפרק ההוא, ידעתי היטב שאני כותבת משהו גרוע, רגשני, קיטשי, שאין לו מקום בספר החותר להגיע לרמת אמינות גבוהה. ידעתי שאני מתארת את משאלת לבי, שאני מבטאת את הצורך שלי בעולם שבו האהבה מנצחת והמוות מובס. ועוד ידעתי ברור ומעל לכל ספר את מה שלמדתי כמו בניסוי העכברים הידוע במבוך של תעייה וטעייה, שאין לי ברירה: עלי 'להרוג' את דליה ויהיה מה.
הוודאות הזאת היא שהעניקה לי את הכוח לכתוב את שני הפרקים הקשורים בשיבתה חסרת התקווה של דליה, במחלתה הסופנית ובמותה. ואני זוכרת היטב איך כתבתי את הפרק המתאר את מותה. זה היה בשלוש לפנות בוקר, בחדר עבודתי הקטן, החם והמחניק בדירתנו הראשונה. ישבתי ובכיתי בכי תמרורים, ובכל זאת המשכתי לכתוב עד הסוף המר, הבלתי נמנע."
הגולשת מירב טבקמן מסכמת: "מבחינתי אורי חי וקיים, יחד עם עפרה. אחת לשנה בערך אני לוקחת שוב את הספר ליד (בזהירות כי חלק מהדפים כבר לא מחוברים כמו שצריך), וצוללת שוב לעולמו של אורי ולארץ ישראל של אז. ותמיד תמיד, בוכה כשקוראת את חצי העמוד האחרון בספר."
[הציטוטים של אסתר שטרייט-וורצל, אלא אם כן צוין אחרת, הם מתוך "מאוּרי עד אדי – קורות ספרַי", הוצאת עמיחי.]
הספרנים בלוג הספרייה הלאומית
ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12
אחרי שהשתחררה מבית החולים שבו הייתה מאושפזת בשל מחלת הפוליו, פרסמה אסתר שטרייט-וורצל את סיפורה הראשון "זיוה", המתאר את הפרידה מחברתה מימי האשפוז שהלכה לעולמה.
הספרייה הלאומית
11.06.2017
"בינתיים גם עברתי את חוויות בית-החולים שלי, ובעקבות אישפוזי וניתוחי רגלי החולה כתבתי את הסיפור "זיוה". הפעם אבא לא מנע בעדי מלשלוח את הסיפור לעיתון, עיתון נוער בשם "ענות" בעריכת מרדכי קשתן ז"ל. לא היה לי אומץ לכתוב את שמי על הסיפור ובחרתי בשם ספרותי, שם של נער. את אסתר (שהיא הדסה) הפכתי להדס, ואת שמי השני צביה הפכתי לצבי.
כעבור זמן קצר, בבית הספר, קרא לי אבא לחדרו. ראיתי שפניו קורנות מאושר והבנתי שבשורה טובה בפיו. ואכן, הוא הושיט לי את החוברת המודפסת "ענות" ובה גיליתי את סיפורי מודפס באותיות מאירות עיניים. "זיוה" מאת צבי הדס. קשה לתאר כמה הייתי מאושרת אז. לא היה גבול לאושרי. אפילו השינויים המעטים שהעורך עשה בכתוב למגינת לבי לא הצליחו להעכיר את שמחתי הגדולה."
(מתוך הספר: "מאורי עד אדי: קורות ספרי" מאת אסתר שטרייט-וורצל)
כך שִחזרה סופרת הילדים והנוער אסתר שטרייט-וורצל את גלגולו של הסיפור הראשון שפרסמה אי פעם בשנת 1944, כשהיא בסך הכל נערה בת 12.
את הסיפור "זיוה" כתבה אסתר בהסתמך על חוויותיה מאשפוז ארוך בבית החולים בגלל מחלת הפוליו שממנה סבלה. את "זיוה" מספרת הגיבורה אסתר בגוף ראשון, והוא מתאר את החברות שלה עם ילדה שהייתה מאושפזת לצידה בבית החולים, ילדה בשם זיוה גפן (שככל הנראה מבוססת על דמות אמיתית). היא מתארת גם את הפרידה האחרונה ממנה.
כשקוראים את הסיפור מלא העצב, הרגישות והבגרות, קשה להאמין שנערה בת 12 כתבה אותו.
גם מבוגרים הרי מתקשים להיות חולים ורחוקים מהבית תקופה ארוכה, גם מבוגרים מתקשים וחוששים לבקר את חבריהם החולים וגם מבוגרים מתקשים להתמודד עם המוות ולהיפרד.
היכולת של אסתר שטרייט וורצל לכתוב יפה ובצורה מלאת עניין וחכמה ורגישות, ניכרת כבר בסיפור הזה. כך שאפשר לקרוא בסיפור גם איזו נערה יוצאת דופן ונהדרת הייתה אסתר, וכמה כשרונית הייתה.
במחווה לסופרת האהובה חיפשנו בארכיונים ומצאנו את הסיפור המרגש "זיוה", ואנחנו גאים להציג אותו לקהל הרחב.
התמונות, כמו גם האישור לפרסם את הסיפור במלואו, ניתנו באדיבות בני משפחתה של אסתר ז"ל, ואנחנו מודים להם מקרב לב.
זיוה
מאת: צבי הדס, פתח תקווה
פורסם בכתב העת "ענות", אייר תש"ה (תל אביב, 1944)
מרגישה אני חוב בנפשי להציב ציון לחברה יקרה, אשר מתה בדמי ימיה. שמה היה זיוה גפן. זו היתה נערה בעלת רוח עליזה אשר גם ברגעי חייה האחרונים רחף החיוך על שפתיה.הכרתיה במקרה, בבית החולים. שכבנו בחדר אחד. היא לא יכלה להניע את חצי גופה, כי היתה משותקת. עם ראותי אותה בפעם הראשונה – אהבתיה. נפשותינו נקשרו בקשר חברי אמיץ כל הימים היתה שרה ומעודדת אותי, הילדה הקטנה בת האחת עשרה.בכל זאת הרגשתי שזיוה סובלת במסתרים וחשה כי קרוב קצה. אני, שהייתי גם כן חולה, הבנתי לה. והשתתפתי עמה בצערה, אם כי לא דברנו על זה.ואמנם, חששותי ביחס לעצבה של זיוה נתאמתו. -לילה אחד, כאשר שכבתי ערה במטתי וכל גופי כואב מהנתוח שנתחוני אותו בקר, שמעתי בכי כבוש, אשר הרעיד את נימי לבי.- זיוה, מה לך? – חרדתי.היא לא ענתה- זיוה, אנא, הרגעי!היא הפנתה אלי את ראשה ואמרה: אהה, אסתר, לבי כואב כל כך, לו היית יודעת כמה סובלת אני!- זיוה, אמרתי לה נרגשת, יודעת אני כמה סובלת את, אף אני סובלת לא מעט, אך חובה עליך להתגבר – ולקוות לטוב!- אה, כמה קויתי! אבל נשארה לבסוף רק התקוה. הישועה כבר לא תבוא… למה הצילוני ממות?… למה התאמצו הרופאים שאחיה עוד קצת… ואסבל יותר – בשביל שלבסוף אמות נאנקת מיסורים?! – – – קולה היה חנוּק.- לא, את טועה, אמרתי לה. כשהם שהצילוך ממות כך ירפאוך ממחלתך. רק התרגשותך הרבה מעוררת בך הזיות דמיון.- לא, אסתר, אינני מאמינה כבר…היא פרצה בבכי, ואני הקטנה בכיתי אתה יחד ושפתי לחשו תפלה. שתי נשמות צעירות בכו בלילה בבית החולים.אחרי שנרגעה קצת אמרה:- אסתר, מוכרחה אני… מוכרחה לספר. אינני יכולה להכיל יותר את המעמסה. אסתר, עשי לי טובה ושמעי לי!והיא החלה לספר.- תמיד הייתי ילדה חרוצה, וחביבה על כלם. חברותי אהבוני ותמיד שאלו בעצתי. כל הימים הייתי מאושרה, שרה, מדלגת מקפצת… אך בהיותי בת עשר באה עלי מחלתי זו. במשך שנים שכבתי במטה בלי להניע את הגוף. חברותי שכחוני, ואני הייתי גלמודה. – איך שוכחים ככה? הה! מי ידע את מכאובי אז? מי ידע כבר סבלתי מכל דבר עליז? בלילות הייתי מרטיבה את כרי בדמעות, וביום משתדלת לשמוח. בכל כחותי הייתי מוכרחה לשחק לפני האנשים משחק אושר! – הה, אסתר, מה גדלו מצוקותי!דממה נוקבת ומפחידה. — זוכרת אני, המשיכה לספר, את יום הפרדי מהורי, היום שבו נכנסתי, הנה. אבא הביט אלי ואמר לי בקול חנוק מדמעות, "זיוה… אלוהים ישלח… לך… רפואה שלמה". – הוא ידע מה הוא אומר. חרדת מות נשמעה בקולו הרועד.
– זה כחצי שנה שוכבת אני פה. חצי שנה של סבל ויסורים, אך גם של תקוה ואמונה… עכשיו עבר הכל… יודעת אני כי בעוד זמן לא רב יתמו יסורי.
*
כעבור ימים אחדים נסעתי הביתה. לפני הפרדנו, כאשר היינו עוד ביחידות, אמר לי זיוה:
– מה שמחה אני שהבראת. זכריני, אסתר, זכריני. אני אזכרך עד סוף ימי, הן כה טובה היית לי. – אהבתיך.
אני בכיתי בשמעי את דבריה אלה, אשר מרירות הסוף השחור זעמה מתוכם. היא נחמה אותי כאחות גדולה; נחמה אותי תחת אשר אנחמנה אני. בחום אמרתי לה:
– זיוה, כל הזמן אתפלל לבריאותך.
נסעתי.
*
במשך חדש ימים הייתי קשורה לחדרי, אך משהחלמתי כליל ויכולתי להתהלך כחפצי – מהרתי לבקר את זיוה. הרופאים, אשר הכירוני, קדמו את פני בשמחה, אך אני לא שעיתי אליהם ורצתי אל זיוה.
נכנסתי לחדרה. היא שמחה בי מאד, ובקול שקט ורך אמרה:
– כה דאגתי לך, אסתר. שמחה אני שבאת. שמחה אני לראות ששוב הנך מתהלכת כחפצך… וגם – שלא שכחת אותי.
מצב רוחה היה מרומם. היא ספרה לי שהנה הולכת ומבריאה. אבל אני השתדלתי להחליף את נושא שיחתנו באחר. מראה פניה הדועכים הדאיג אותי מאד. עיניה, אשר התנוצצו תמיד – אורן כבה.
ברטט בדמי לחצתי את ידה החלושה. שעת הבקור נסתימה. נפרדתי ממנה, והלכתי בלב מלא יאוש. קידם את פני רופאה, אשר שאלני:- איך זיוה בעיניך?
– אור עיניה כבה – התאוננתי.
הרופא שתק.
______
במשך חדשים לא בקרתיה, כי הייתי טרודה למלא את חמר הלמודים שהחסרתי בימי מחלתי. בתוך המערבלת נשכחה.יום אחד בא אלי רופאה ואמר לי:זיוה מתאוננת ששכחת אותה, בואי עמי לביה"ח – אם לא תבואי תתחרטי – הוסיף בלחש.לבדי רצתי לבית החולים, כשאני מגנה את עצמי תוך כך על היחס המחפיר והטפשי. נכנסתי לחדרה של זיוה. היא ישנה. עמדתי על ידה. כלי מזיעה וכבדת נשימה. רחש המות דמדם בחדר. דמעות עלו בעיני, ומתוכן נסיתי לקבוע את דמותה בלבי: פנים נעימים מכוסים נמשים חנניים, עינים תכולות, נוצצות, שערות צהבהבות, אף מחוטב יפה, פה קטן… היא רזתה מאד, אך בת צחוקה החביבה לא סרה מעל פניה. לא התאפקתי ונשקתיה. "שלום זיוה" לחשתי ואצא.
בלילה נראתה לי בחלומי וכאילו אמרה: "תודה לך, אסתר, על בקורך. היי שלום." –
לעולם לא הייתי סולחת לעצמי אילולא נפרדתי ממנה פרידת נשיקה זו.
התשובה ששלח יצחק רבין, שר הביטחון דאז, לסופרת אסתר שטרייט-וורצל 
