"אסור להתמוטט"
פרסמנו היום בנענע. היא הורגת את עצמה בפעילות גופנית, סופרת כל קלוריה, אך כשהיא מתקרבת לספו של בולמוס אכילה, היא חותכת את עצמה, זוכרת כל צלקת ושונאת את הדחף את חוזרת הבית, חולפת על פני המטבח, לא מסתכלת. נכנסת ישר לחדר, מפעילה את המוסיקה ומתחילה לרקוד. אירובי. היית אומרת שבערך 200 קלוריות נשרפו. זה אומר 878. אבל בגלל שאת לא בטוחה כדי שלא תתאכזבי, את אומרת ש-800. כל הכבוד. עכשיו כל מה שנשאר זה לעשות את כל מה שאת צריכה לעשות, והכי חשוב, להתרחק מהמטבח. את מפנה מקום בשולחן, יושבת לרגע, אבל אז את מתחילה לרעוד. את הולכת למטבח. רק תשתי מים ותחזרי, זה הכל, את מבטיחה לעצמך. את פותחת את המקרר וחושבת על ארוחת הצהריים שאת צריכה לזייף. חושבת מה תגידי שאכלת. מחליטה שמרק תהיה בחירה נכונה, כי אחרי טיפות של מרק אי אפשר לעקוב, לעומת זאת אחרי מזון מוצק אפשר. ועוקבים אחרייך, יודעים שאת כזאת. יודעים, ולא עושים כלום. שותקים. בתוך המקרר את נתקלת בבקבוק שוקו. פעם היית מכורה לשוקו, את עוד זוכרת את זה. עוד נשאר בתוכך משהו שקורא לך לשתות אותו. את שולחת יד, אפילו לא מוזגת לכוס. פותחת את הפקק ושותה. מפסיקה. יורקת החוצה. מה את עושה?! מטומטמת. התותים המסוכרים קוראים לך גם הם. הגוף והנפש נלחמים. את פועלת מתוך דחף בלתי מוסבר. דחף שאת שונאת. מן תחושה כזו בבטן. ר-ע-ב. את פותחת את הקופסה ומוציאה מתוכה תות אחד. לועסת, בולעת. איכס, שמנה. מחזירה למקום. את רואה ממרח שפעם אהבת, לוקחת חתיכת לחם ושמה עליה כמות גדושה ונכבדת. בשנייה האחרונה מתחרטת ומחזירה חלק. נשארת לך פרוסת לחם, קל כמובן. אבל הפרוסה כמעט ריקה. מה שנשאר זה שכבה דקה של סימן שפעם היה מרוח עליה משהו. את לוקחת ביס, מתחילה לאכול כמו חיה, מפלצת. קולות צורחים בתוך הראש שלך. את מתנשפת. מה את עושה?! "תסתמי" את לוחשת. "אני לא רוצה לשמוע אותך. פשוט תסתמי". גומרת את הלחם, לוקחת עוד שלוק מהשוקו, ובכוחות שלא יאמנו, מרחיקה את עצמך מהמטבח. הרגע מנעת מעצמך בולמוס, אבל בזבזת 100 קלוריות. נשארת במינוס של 700. את חושבת על להקיא, אבל מחליטה שלא. את לא תהיי מיה, לא. את נשכבת על המיטה, מחוסרת כוחות. עוצמת עיניים, ורואה אדום. דם. את מתקרבת אל שולחן הכתיבה. שם מונחות המספריים, הכל כך מוכרות. את מפשילה את השרוול וחושפת שלל צלקות. מזכרות מהפעמים הקודמות. את מקרבת את המספריים אל עורך, מתחילה ללחוץ. שורף, הכאב מתפשט בכל הגוף שלך. דם חם משפריץ החוצה, ואת נושמת לרווחה. את מעמיקה את החתך, יודעת ששוב תישאר לך צלקת. שהיא תצטרף אל חברותיה, אלו שבמשך כל חייך תביטי בהן בשנאה, בעצב, בזיכרון, של מה שהיית במשך השנה האחרונה, מי יודע עוד כמה זמן תישארי כזו. לנצח קול מהדהד בראשך. היא שוב מופיעה למולך עם שיערה השחור והחלק, עיניה חסרות ההבעה והגוף. יש לה גוף בכלל? כמו מרחפת מעלייך. זוהרת. "אנה, שקט. תעזבי אותי. לכי מפה". לעולם לא, הקול כמו מתנגן בתוכך. מרעיד את עצמותייך. סיימת לחתוך, הכאב תוקף אותך בגלים, סחרחורת ממושכת. את נופלת על הרצפה, שחור בעיניים. מחזיקה את עצמך שלא תתעלפי. אסור. אסור להתמוטט. לכי לישון, שפתיה של המפקדת שלך מצוות. ואת? מצייתת. הולכת אל המיטה, נשכבת, מכסה את עצמך בשמיכה ועוצמת את עינייך. מי יודע אם זו תהיה הפעם האחרונה שתעצמי אותן. מי יודע אם עוד תקומי מהמיטה, רק אלוהים יודע. את פוקחת את עינייך ולוחשת בתחינה "אלוהים, תשמור עלי, בבקשה". עינייך נעצמות כעת מעצמן. לאט לאט פנייך נרפות, את נרגעת. נשימתך נעשית קצובה וסדורה. את לא זזה. נכנסת לעולם אחר. שוכחת מהדאגות לרגע. בעולם הזה אין קלוריות, אין מספרים על המשקל, אין אוכל, אין מספריים. את רק מרחפת. האם זה הסוף? לא. האם הסוף קרוב? את לא יודעת. תראי מה נהיה ממך. כל מה שרצית היה לאהוב את עצמך. להיות רזה. רק רצית להיות רזה. מי שמעוניינת לכתוב קטע ושהוא יתפרסם, ניתן לפנות אליי במייל [email protected] ובכללי כל מי שצריכה עזרה, אני כאן
פרסמנו היום בנענע. היא הורגת את עצמה בפעילות גופנית, סופרת כל קלוריה, אך כשהיא מתקרבת לספו של בולמוס אכילה, היא חותכת את עצמה, זוכרת כל צלקת ושונאת את הדחף את חוזרת הבית, חולפת על פני המטבח, לא מסתכלת. נכנסת ישר לחדר, מפעילה את המוסיקה ומתחילה לרקוד. אירובי. היית אומרת שבערך 200 קלוריות נשרפו. זה אומר 878. אבל בגלל שאת לא בטוחה כדי שלא תתאכזבי, את אומרת ש-800. כל הכבוד. עכשיו כל מה שנשאר זה לעשות את כל מה שאת צריכה לעשות, והכי חשוב, להתרחק מהמטבח. את מפנה מקום בשולחן, יושבת לרגע, אבל אז את מתחילה לרעוד. את הולכת למטבח. רק תשתי מים ותחזרי, זה הכל, את מבטיחה לעצמך. את פותחת את המקרר וחושבת על ארוחת הצהריים שאת צריכה לזייף. חושבת מה תגידי שאכלת. מחליטה שמרק תהיה בחירה נכונה, כי אחרי טיפות של מרק אי אפשר לעקוב, לעומת זאת אחרי מזון מוצק אפשר. ועוקבים אחרייך, יודעים שאת כזאת. יודעים, ולא עושים כלום. שותקים. בתוך המקרר את נתקלת בבקבוק שוקו. פעם היית מכורה לשוקו, את עוד זוכרת את זה. עוד נשאר בתוכך משהו שקורא לך לשתות אותו. את שולחת יד, אפילו לא מוזגת לכוס. פותחת את הפקק ושותה. מפסיקה. יורקת החוצה. מה את עושה?! מטומטמת. התותים המסוכרים קוראים לך גם הם. הגוף והנפש נלחמים. את פועלת מתוך דחף בלתי מוסבר. דחף שאת שונאת. מן תחושה כזו בבטן. ר-ע-ב. את פותחת את הקופסה ומוציאה מתוכה תות אחד. לועסת, בולעת. איכס, שמנה. מחזירה למקום. את רואה ממרח שפעם אהבת, לוקחת חתיכת לחם ושמה עליה כמות גדושה ונכבדת. בשנייה האחרונה מתחרטת ומחזירה חלק. נשארת לך פרוסת לחם, קל כמובן. אבל הפרוסה כמעט ריקה. מה שנשאר זה שכבה דקה של סימן שפעם היה מרוח עליה משהו. את לוקחת ביס, מתחילה לאכול כמו חיה, מפלצת. קולות צורחים בתוך הראש שלך. את מתנשפת. מה את עושה?! "תסתמי" את לוחשת. "אני לא רוצה לשמוע אותך. פשוט תסתמי". גומרת את הלחם, לוקחת עוד שלוק מהשוקו, ובכוחות שלא יאמנו, מרחיקה את עצמך מהמטבח. הרגע מנעת מעצמך בולמוס, אבל בזבזת 100 קלוריות. נשארת במינוס של 700. את חושבת על להקיא, אבל מחליטה שלא. את לא תהיי מיה, לא. את נשכבת על המיטה, מחוסרת כוחות. עוצמת עיניים, ורואה אדום. דם. את מתקרבת אל שולחן הכתיבה. שם מונחות המספריים, הכל כך מוכרות. את מפשילה את השרוול וחושפת שלל צלקות. מזכרות מהפעמים הקודמות. את מקרבת את המספריים אל עורך, מתחילה ללחוץ. שורף, הכאב מתפשט בכל הגוף שלך. דם חם משפריץ החוצה, ואת נושמת לרווחה. את מעמיקה את החתך, יודעת ששוב תישאר לך צלקת. שהיא תצטרף אל חברותיה, אלו שבמשך כל חייך תביטי בהן בשנאה, בעצב, בזיכרון, של מה שהיית במשך השנה האחרונה, מי יודע עוד כמה זמן תישארי כזו. לנצח קול מהדהד בראשך. היא שוב מופיעה למולך עם שיערה השחור והחלק, עיניה חסרות ההבעה והגוף. יש לה גוף בכלל? כמו מרחפת מעלייך. זוהרת. "אנה, שקט. תעזבי אותי. לכי מפה". לעולם לא, הקול כמו מתנגן בתוכך. מרעיד את עצמותייך. סיימת לחתוך, הכאב תוקף אותך בגלים, סחרחורת ממושכת. את נופלת על הרצפה, שחור בעיניים. מחזיקה את עצמך שלא תתעלפי. אסור. אסור להתמוטט. לכי לישון, שפתיה של המפקדת שלך מצוות. ואת? מצייתת. הולכת אל המיטה, נשכבת, מכסה את עצמך בשמיכה ועוצמת את עינייך. מי יודע אם זו תהיה הפעם האחרונה שתעצמי אותן. מי יודע אם עוד תקומי מהמיטה, רק אלוהים יודע. את פוקחת את עינייך ולוחשת בתחינה "אלוהים, תשמור עלי, בבקשה". עינייך נעצמות כעת מעצמן. לאט לאט פנייך נרפות, את נרגעת. נשימתך נעשית קצובה וסדורה. את לא זזה. נכנסת לעולם אחר. שוכחת מהדאגות לרגע. בעולם הזה אין קלוריות, אין מספרים על המשקל, אין אוכל, אין מספריים. את רק מרחפת. האם זה הסוף? לא. האם הסוף קרוב? את לא יודעת. תראי מה נהיה ממך. כל מה שרצית היה לאהוב את עצמך. להיות רזה. רק רצית להיות רזה. מי שמעוניינת לכתוב קטע ושהוא יתפרסם, ניתן לפנות אליי במייל [email protected] ובכללי כל מי שצריכה עזרה, אני כאן
