פנדה צבעונית
New member
אני.
טוב. הנה משהו שכתבתי על עצמי. אני פשוט לא מצליח למצוא מקום אחר לפנות אליו. עם משהו שכתבתי פוגע במישהו או 'לא מספיק פוליטיקליקורקט' כמו שראיתי שמפריע פה לכמה- סליחה מראש אבל זה מה שעובר עלי ואני לא יכול לשמור את זה בבטן יותר. היה משהו מוזר בנשיקה הראשונה שלי. אפשר להגיד שזה היה אונס בהסכמה שכזה. באותו זמן היה ברור לי שאני צריך לנשק אותה בחזרה- זה מה שעושים הרי. בדיעבד אני יודע שלא באמת רציתי את זה. התחלתי לפקפק בעצמי באמת בשנה שעברה: התחלתי לחשוב שאני לא מתעניין בנשים מבחינה מינית אז, כמו שאומרים, ניסיתי את הצד השני- שהגעיל אותי באותה מידה. באותו זמן נכנסתי לדכאון שכרגע אני עוד מנסה לצאת ממנו. ובאמת עד לפני חודש-חודשיים האשמתי את הדכאון בחוסר החיפוש הזה שלכולם יש סביבי אחר אובייקטים מיניים וחוויות כאלו ואחרות. לא רק שלא העלתי על דעתי, אפילו לא ידעתי שקיים מונח כזה 'א- מניות'. כן כן תקראו לי תמים אבל בכתה י' הייתי בטוח שאנשים צוחקים איתי כשהם מתגאים בזה שהם רואים פורנו. הייתי בטוח שכמוני, גם כל שאר האנשים סביבי, הבינו שזה מגעיל בפעמים הראשונות שהם התעניינו בזה. איפה שהו שם בסוף כתה י' הבנתי שהם רציניים לגמרי וזה אפילו חריג שאני לא מיני ובוטה כמו כל השאר. היו ימים שלא יכולתי להסתכל לאנשים בעיניים כי ידעתי שבסוף השבוע הם נכנסו לאתרים כאלו ואחרים. ושוב אני חוזר- האשמתי את הדיכאון שלי בהכל. עד שיום אחד לימדו אותנו על סוריאליזם ובעקיפין על פרויד ועל תורת הדחף. הייתי די פסיבי בשיעור ולא הראתי עניין מיוחד- שיעור רגיל לחלוטין. "תורת הדחף של פרויד אומרת שבעצם כל דבר שהאדם עושה מונע על ידי דחף נסתר שלו למין, לסקס" ואז מישהי הצביע ואמרה: "אתה יודע, יש אנשים שמגדירים את עצמם כ'א-מיניים', זאת אומרת שהם לא נמשכים לאף אחד מהמינים... איך פרויד היה מתמודד עם זה?" והמורה השיב: "אז... פרויד היה אומר שהם חיים את כל החיים שלהם בהדחקה." ואז, רק אז, נפל לי האסימון. כל המעגלים נסגרו לי והבנתי סוף סוף למה כל כך שנאתי את מה שהייתי אמור, על פי החברה, לאהוב. בהפסקה הבאה לקחתי את המחשב שלי וכתבתי "א-מיניים" בגוגל. אני לא יודע מה חשבתי שאני אמצא אבל האקט עצמו של החיפוש הרגיע אותי. מצאתי כל מני סרטונים בעברית ובאנגלית כל מני מאמרים וכתבות וכמובן את הפורום הזה. עכשיו אני פחות או יותר מבין את המושג למרות שאני לא יכול להכיל את כל החוויות והסיפורים שנחשפתי אליהם. אני לא מרגיש בנוח בשום צורה לדבר על ההרגשות והתחושות שלי בתור א-מיני עם אף אחד שאני מכיר. המילה "נידוי" היא אולי המילה שנמצאת מאחורי הפחד הזה לדבר עם ההורים, החברים ואפילו לכתוב באיזה בלוג עם קוראים אנונימים. שמתי לב שאין כמעט שיחות בחיי היוםיום שלי שאין בהם מניות כלשהי. הפחד שלי להתוודות נובע מההרגשה שברגע שאני אגיד "זה לא מעניין אותי" אנשים לא ידברו איתי, אחרי הכל לא יהיה להם על מה (בכדורגל אני לא מתעניין ולא באפליקציות באייפון). זה הפך אותי לאדם בוטה מאד. כדי לכפות על תחושת הזרות והניקור הזו מהחברה אני פשוט מדבר ומתנהג באופן מוגזם ולפעמים אפילו באופן מוגזם מדי. במסגרת התהליכים שאני עובר אני לומד להשלים עם היותי שונה ובכך לשנות את ההתנהגות שלי (חבל שזה קורה עם פסיכולוגית ולא בכוחות עצמי אבל זה מה יש). אנשים סביבי לא יכולים לדמיין אותי אפילו בתור א-מיני וזאת, אני חייב להודות, אשמתי. בסופו של דבר כשאני כן אתחיל לדבר אנשים פשוט מאד יצחקו עלי, ובצדק, "איך ילד בן 16 מרשה לעצמו להגדיר ככה הגדרות בלי אפילו לנסות להנות ממשהו שכל כך עושה טוב לאנשים, שיש אנשים שמכורים לו?!" (-מחשבה שעוברת לי כל יומיים שלושה בערך). איזה מן בן נוער לא נהנה ממניות?! מאד הייתי שמח אם לא היה לי אכפת מתגובות של אנשים אבל אני מרגיש שאני מספיק בודד גם ככה ואם 'לשחק אותה' או 'לנסות להיות מישהו אחר' זה מה שיאפשר לי להתבטא בארוחת שישי עם המשפחה/ ללכת בגאווה לעבודה שלי/ למדוד בגדים בחנות/ ללמוד הסטוריה ואזרחות ואומנות ולדבר בשיעור חינוך אז מה לעשות... אני מעדיף להשתיק את הקול הקטן בראש שלי שצועק "תהייה עצמך". אני מעדיף את זה כי בעולם שאני חי בו אני מרגיש חסר קול בלי לדבר על דברים שבאופן אישי מאד דוחים אותי. בנוסף לכל מה שכתבתי אני מתחיל לפתח מערכת יחסים א-מינית עם מישהי שבאמת חשובה לי. הדבר שהכי מפחיד אותי בקשר שלנו זה שהיא תחפש את "השלב הבא"- כידוע בגיל המחורבן הזה (אני לא מכיר גילאים אחרים) מערכות יחסים נמדדות על פי 'מה שעשינו' ולא על פי מה שאנחנו מרגישים. כפי שאמרתי אני מפחד לדבר איתה על זה בעיקר כי אני חושב שהיא לא תקח אותי ברצינות יותר, וזה יפגע בי מאד כי היא חשובה לי. אני פשוט מקווה לטוב ונשאר בתחום של לדבר שעות להחזיק ידיים ולרקוד. אני דואג שזה לא יספיק לה וזה יציב אותי בסיטואציות לא נעימות. (דברים שקרו לי בעבר: "אם אתה אוהב אותי למה אתה לא מראה לי?" "נו כולם כבר עושים את זה בשלב הזה..." וכו וכו.) אני יודע שהדבר הנכון זה פשוט להתחיל לדבר אבל זה כל כך מפחיד אותי. הדבר הכי משמעותי שהצלחתי לעשות זה לכתוב את נקודת המבט שלי באיזה פורום עם אנשים שאני לא מכיר ואני לא יודע מה תהייה התגובה שלהם למה שכתבתי. (ואם מישהו בכלל יקרא את כל המגילה הזאת שכתבתי פה על עצמי)
טוב. הנה משהו שכתבתי על עצמי. אני פשוט לא מצליח למצוא מקום אחר לפנות אליו. עם משהו שכתבתי פוגע במישהו או 'לא מספיק פוליטיקליקורקט' כמו שראיתי שמפריע פה לכמה- סליחה מראש אבל זה מה שעובר עלי ואני לא יכול לשמור את זה בבטן יותר. היה משהו מוזר בנשיקה הראשונה שלי. אפשר להגיד שזה היה אונס בהסכמה שכזה. באותו זמן היה ברור לי שאני צריך לנשק אותה בחזרה- זה מה שעושים הרי. בדיעבד אני יודע שלא באמת רציתי את זה. התחלתי לפקפק בעצמי באמת בשנה שעברה: התחלתי לחשוב שאני לא מתעניין בנשים מבחינה מינית אז, כמו שאומרים, ניסיתי את הצד השני- שהגעיל אותי באותה מידה. באותו זמן נכנסתי לדכאון שכרגע אני עוד מנסה לצאת ממנו. ובאמת עד לפני חודש-חודשיים האשמתי את הדכאון בחוסר החיפוש הזה שלכולם יש סביבי אחר אובייקטים מיניים וחוויות כאלו ואחרות. לא רק שלא העלתי על דעתי, אפילו לא ידעתי שקיים מונח כזה 'א- מניות'. כן כן תקראו לי תמים אבל בכתה י' הייתי בטוח שאנשים צוחקים איתי כשהם מתגאים בזה שהם רואים פורנו. הייתי בטוח שכמוני, גם כל שאר האנשים סביבי, הבינו שזה מגעיל בפעמים הראשונות שהם התעניינו בזה. איפה שהו שם בסוף כתה י' הבנתי שהם רציניים לגמרי וזה אפילו חריג שאני לא מיני ובוטה כמו כל השאר. היו ימים שלא יכולתי להסתכל לאנשים בעיניים כי ידעתי שבסוף השבוע הם נכנסו לאתרים כאלו ואחרים. ושוב אני חוזר- האשמתי את הדיכאון שלי בהכל. עד שיום אחד לימדו אותנו על סוריאליזם ובעקיפין על פרויד ועל תורת הדחף. הייתי די פסיבי בשיעור ולא הראתי עניין מיוחד- שיעור רגיל לחלוטין. "תורת הדחף של פרויד אומרת שבעצם כל דבר שהאדם עושה מונע על ידי דחף נסתר שלו למין, לסקס" ואז מישהי הצביע ואמרה: "אתה יודע, יש אנשים שמגדירים את עצמם כ'א-מיניים', זאת אומרת שהם לא נמשכים לאף אחד מהמינים... איך פרויד היה מתמודד עם זה?" והמורה השיב: "אז... פרויד היה אומר שהם חיים את כל החיים שלהם בהדחקה." ואז, רק אז, נפל לי האסימון. כל המעגלים נסגרו לי והבנתי סוף סוף למה כל כך שנאתי את מה שהייתי אמור, על פי החברה, לאהוב. בהפסקה הבאה לקחתי את המחשב שלי וכתבתי "א-מיניים" בגוגל. אני לא יודע מה חשבתי שאני אמצא אבל האקט עצמו של החיפוש הרגיע אותי. מצאתי כל מני סרטונים בעברית ובאנגלית כל מני מאמרים וכתבות וכמובן את הפורום הזה. עכשיו אני פחות או יותר מבין את המושג למרות שאני לא יכול להכיל את כל החוויות והסיפורים שנחשפתי אליהם. אני לא מרגיש בנוח בשום צורה לדבר על ההרגשות והתחושות שלי בתור א-מיני עם אף אחד שאני מכיר. המילה "נידוי" היא אולי המילה שנמצאת מאחורי הפחד הזה לדבר עם ההורים, החברים ואפילו לכתוב באיזה בלוג עם קוראים אנונימים. שמתי לב שאין כמעט שיחות בחיי היוםיום שלי שאין בהם מניות כלשהי. הפחד שלי להתוודות נובע מההרגשה שברגע שאני אגיד "זה לא מעניין אותי" אנשים לא ידברו איתי, אחרי הכל לא יהיה להם על מה (בכדורגל אני לא מתעניין ולא באפליקציות באייפון). זה הפך אותי לאדם בוטה מאד. כדי לכפות על תחושת הזרות והניקור הזו מהחברה אני פשוט מדבר ומתנהג באופן מוגזם ולפעמים אפילו באופן מוגזם מדי. במסגרת התהליכים שאני עובר אני לומד להשלים עם היותי שונה ובכך לשנות את ההתנהגות שלי (חבל שזה קורה עם פסיכולוגית ולא בכוחות עצמי אבל זה מה יש). אנשים סביבי לא יכולים לדמיין אותי אפילו בתור א-מיני וזאת, אני חייב להודות, אשמתי. בסופו של דבר כשאני כן אתחיל לדבר אנשים פשוט מאד יצחקו עלי, ובצדק, "איך ילד בן 16 מרשה לעצמו להגדיר ככה הגדרות בלי אפילו לנסות להנות ממשהו שכל כך עושה טוב לאנשים, שיש אנשים שמכורים לו?!" (-מחשבה שעוברת לי כל יומיים שלושה בערך). איזה מן בן נוער לא נהנה ממניות?! מאד הייתי שמח אם לא היה לי אכפת מתגובות של אנשים אבל אני מרגיש שאני מספיק בודד גם ככה ואם 'לשחק אותה' או 'לנסות להיות מישהו אחר' זה מה שיאפשר לי להתבטא בארוחת שישי עם המשפחה/ ללכת בגאווה לעבודה שלי/ למדוד בגדים בחנות/ ללמוד הסטוריה ואזרחות ואומנות ולדבר בשיעור חינוך אז מה לעשות... אני מעדיף להשתיק את הקול הקטן בראש שלי שצועק "תהייה עצמך". אני מעדיף את זה כי בעולם שאני חי בו אני מרגיש חסר קול בלי לדבר על דברים שבאופן אישי מאד דוחים אותי. בנוסף לכל מה שכתבתי אני מתחיל לפתח מערכת יחסים א-מינית עם מישהי שבאמת חשובה לי. הדבר שהכי מפחיד אותי בקשר שלנו זה שהיא תחפש את "השלב הבא"- כידוע בגיל המחורבן הזה (אני לא מכיר גילאים אחרים) מערכות יחסים נמדדות על פי 'מה שעשינו' ולא על פי מה שאנחנו מרגישים. כפי שאמרתי אני מפחד לדבר איתה על זה בעיקר כי אני חושב שהיא לא תקח אותי ברצינות יותר, וזה יפגע בי מאד כי היא חשובה לי. אני פשוט מקווה לטוב ונשאר בתחום של לדבר שעות להחזיק ידיים ולרקוד. אני דואג שזה לא יספיק לה וזה יציב אותי בסיטואציות לא נעימות. (דברים שקרו לי בעבר: "אם אתה אוהב אותי למה אתה לא מראה לי?" "נו כולם כבר עושים את זה בשלב הזה..." וכו וכו.) אני יודע שהדבר הנכון זה פשוט להתחיל לדבר אבל זה כל כך מפחיד אותי. הדבר הכי משמעותי שהצלחתי לעשות זה לכתוב את נקודת המבט שלי באיזה פורום עם אנשים שאני לא מכיר ואני לא יודע מה תהייה התגובה שלהם למה שכתבתי. (ואם מישהו בכלל יקרא את כל המגילה הזאת שכתבתי פה על עצמי)