אני

[הילה בסגול]

אני ../images/Emo60.gif

אני אוהבת שהחיים שלי על מי מנוחות או יותר נכון לאמר, שאני יודעת ושולטת במה שקורה. אין לי בעיה עם לחץ. אני אפילו אוהבת אותו ומברכת עליו, אוהבת להיות ולעשות כל הזמן, שאין לי רגע דל, שאני בקושי ישנה. אני אוהבת את העשיה אבל כאמור על מי מנוחות. כשהכל מסודר לי אני אשת חיל, עושה מליון דברים במקביל ובד"כ בהצלחה. אני פשוט עושה הכל - הבית מסודר ונקי, העבודה מתקתקת, הבת שלי מקבלת את תשומת הלב שלה, גם בעלי, גם אמא שלי, גם החברות שלי. אני מוצאת את הזמן והמקום לכל דבר. אני נבנית מהלחץ הזה. הכל מסודר, הכל ידוע, יש סדר מסוים, כך הכי נוח לי, שם אני מוצאת את מקומי. כשמשהו משתבש לי אני מרגישה כמו מגדל קלפים. הכל נופל, הכל מתפרק, הכל לא מסתדר לי. וכשזה קורה לי אני עצובה, לחוצה, מסתגרת ומשתבללת.... באחד ממעגלי הנשים בהם השתתפתי היה דיון בנושא זה - איזו חיה את ? בד"כ אומרים פרפר, לביאה, חתולה... חיות טרוויאליות שכאלו ואני ? אני אמרתי שבלול. אני אוהבת את הלאט והבטוח שלי, את המקום המוגן שלי, שהוא שלי ושם שאני יודעת מה, איך, למה, כמה ומתי. וכשמשתבש לי משהו, אני מסתגרת. אני חושבת, מתלבטת, בודקת, מתייעצת ובעיקר מסתגרת. כשמשהו משתבש לי אין לי חשק לכלום. לא לעבודה, לא לשני הפורומים שאני מנהלת, לא למשפחה, לא לחברות, לא לבתי, לא בעלי, לא לאמא שלי, לא לאף אחד. אני משתבללת.... אני משתבללת ולא עושה כלום... לא למעני ולא למען אחרים. ועכשיו אני במצוקה, כבר בערך חודשיים. יותר נכון לאמר שנה, אבל בעיקר הדגש הוא על החודשיים האחרונים. ואני ? אני שבלול...

 

[הילה בסגול]

אופס... שלחתי בטעות ולא סיימתי.

וכשאני משתבללת כנראה שאני גם פוגעת בלי כוונה ביקרים לי, באהובים שלי. אין לי סבלנות, אין לי חשק, ואני גם קצת לא נחמדה כי כשמישהו צריך אותי, אני רוצה כבר לחזור לקונכיה שלי, לפתור את מה שמבקש את הפתרון שלו. ואני רק מבקשת לאמר סליחה, אני לא מתכוונת. איך אומרים בסרטים ? זה לא אתה, זו אני. וזה אכן לא הסובבים אותי, הם לא אשמים שאני שבלול.... סליחה.

 

[מלאכי עליון]

מתוקה ../images/Emo24.gif

עצם העובדה שאיכפת לך ואת טורחת ומבקשת סליחה, מראה כמה את אישה מדהימה וכמה חשוב לך כן הפורום. בתור מנהלת פורומים אני מבינה אותך כל כך, לפעמים בין הלימודים לעבודה כל כך אין לי חשק לכלום, אין לי מוזה לכתוב, אין לי כוח נפשי, אין רעיונות, אין יצירתיות ומרגישה חוסר רצון לתפקד כמנהלת. את יודעת איפה למצוא אותי אם זקוקה לעצה, תמיכה, עזרה עם הפורום וכל דבר. ושתדעי שאני אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד, ובטוחה שכשכולנו ניפגש- אני אוהב אותך כפליים

.

 

[הילה בסגול]

תודה יקרה לי ../images/Emo24.gif

מחייכת לי ההודעה שלך עושה לי שמח בלב האדמה הרועדת מתחת לרגליי מתחילה אט אט להתייצב... עדיין יש רעידות, עדיין יש טלטולים ואני עדיין משבללת ובכל זאת זה רך יותר ולו במעט. נשיקות וחיבוקים על שכתבת ובכלל על היותך אסנת.

 

[מלאכי עליון]

../images/Emo24.gif../images/Emo140.gif../images/Emo25.gif

 

[שם3ים]

ככה זה שבלול..

או שהוא בפנים ורואים כונכיה, או שהוא בחוץ ורואים את כולו כולל הריר... אבל בכל מקרה, רואים שבלול. וזה כמו שנראה כלב שנובח, ונשאל: "איי למה הכלב נובח?" אבל ידוע שכלב נובח וחתול מיילל וציפור עפה. אז שבלול גם משתבלל. נראה לי שמאתגר להיות את. להנות ממצבי לחץ והכל לעשות בקצב. וכשהקצב משתבש, למצוא אותו מחדש. ואז אני נזכרת, בזו שיושבת במישור ומתבוננת באלו שעולים, ולא יודעת שהם נחו לפני רגע במישור אחר. וזו שעכשיו מולי, את, היא זו שבמקום לנשום נשימה ארוכה, לשים יד על הלב, ולמצוא שוב את הקצב, בוחרת בהתנגדות. לראות את ההשתבללות כדבר שלילי. תראי, יש מצב שהם נפגעו... אני למשל נבהלת כשכלבים נובחים. אז לבקש מאלוהים שישתיק אותם? יש מצב שההם נפגעו. נשימה עמוקה. הודיה. חזרה ללב. הכל יהיה בסדר. את תראי. תקדישי באמת, כמה רגעים לחיובי במה שקורה לך.. ותראי שהכל יסתדר. אני בטוחה שיש משמעות לקושי של השנה האחרונה. תתבונני בו, ותראי שתמצאי את התשובה. ואני בטוחה שהמשמעות תשמח אותך. בטוחה. שם ים.

 

[הילה בסגול]

השתבללות

מאתגר להיות אני ? סוג של... אני קוראת את ההודעה שלך כמה וכמה פעמים, מנסה להבין, להעמיק, לקרוא בין השורות. את כותבת "....שיושבת במישור ומתבוננת באלו שעולים, ולא יודעת שהם נחו לפני רגע במישור אחר" אוי כמה נכון ! לפעמים אני שוכחת את הפרט החשוב הזה. תודה שהזכרת לי. אני לא רואה את ההשתבללות שלי כמשהו שלילי, אבל יש מסביבי שרואים זאת ככה ואף נפגעים ואולי גם כועסים, על כן כתבתי. גם כדי לפרוק וגם כדי לבקש איכשהו סליחה. שזו לא הכוונה. זו לא את, זו אני. אני בטוחה שיש משמעות לשנה האחרונה. ואני אוהבת משמעויות. אני אוהבת ומוקירה את המעבר לפשוט והידוע. רק שלעתים זה קצת קשה, ולשם כך יש את הקונכיה שלי שתמיד נמצאת איתי ומחכה לי. תודה יקרה על שכתבת ריגשת אותי כל כך אסנת

 

[שם ים]

תודה לך,

שהסכמת לקבל. שם ים

 

[שם ים]

עוד משהו.

רציתי לכתוב הודעה משלי, על העולם שלי. אבל משהו בעולם שלך התחבר מעוד לעולם שלי. ואני רוצה לשתף. אני מאוד עצובה היום. אתמול לא הייתי עצובה. כשתבתי לך אתמול, הרגשתי את האור, ויכולתי להעניק לך ממנו. חשתי חרדה שמה לא תקבלי את מה שכתבתי. כי אני כשאני בהתנגדות. כשאני בבור השחור, וחסרת תקווה, קשה לי עם "מילים יפות מאלו" קשה לי כשאומרים לי שהכל בסדר. ולא רק ששום דבר לא מעודד אותי, אני נסגרת יותר. וקצת נבהלתי היום, כשקראתי את הפתיחה של הדברים שלך. חשבתי לי שהנה הכאפה שחשבתי שמגיעה לי.. והקסים אותי שאת מקבלת את מה שכתבתי לך. ואני רוצה לומר לך, אני מאוד מזדהה עם מי שאת. האנשים שנותנים אור וכוחות לאחרים, אל בתוכם פתאום נשארים ריקים. ולא כי נתתי ממשהו שנגמר, אלא כי יש רגישות יתר. אני לא יודעת מה הסיפור שלך בחייך, מה שמלווה אותך, ובטח שום סיפור הוא לא תירוץ ואתמול היה בי היכולת והבהירות לראות אותך, כמו שאת. והיום אין לי את האור לראות את עצמי. ואני קרואת את התגובות שלך לאחרים, ואת הסובלנות. והשמחה שבה את מסכימה לקבל פה מאיתנו, ותדעי לך שזה לא בכדי. מאוד, לי בכל אופן, קשה לקבל עידוד. ואני אולי משליכה קצת. אבל גם חושבת על הבגרות הנפשית שצריך, גם לנהל פורום כזה, עם שיחות ועומק, וגם להשתתף בו בצד שמקבל. וגם בצד שמשתף ולגמרי חשוף. אני חשובת שאת יודעת מי את. אבל במידה ולא, אז תדעי שאת בן אדם שהשיג הרבה בחייו, מבחינת העבדה על עצמך. ושמגיע לך לשבת במישור ולאכול ת'סנדוויץ שלך בנחת. "לשבת מול הים ולא לחשוב" מגיע לך. עשית מספיק. עכשיו תנוח. באמת. שם ים.

 

[מממאיה35]

../images/Emo24.gif

אני מקווה שלאט לאט, הפחד שעל כל הודעה שאת כותבת פה "מישהו .(או יותר נכון מישהי) יתן לך כאפה", הולך ונעלם.. אני מקווה שאת מרגישה פה יותר בבטחון.. מרגישה שיש לך כאן מקום בטוח

 

[שם ים]

תודה לך.

יותר ויותר אני שמה לב לפחד הזה. קשה לי להימנע מהפחד שמה.. תודה שכתבת את זה. שם ים.

 

[הילה בסגול]

ואיך את היום יקרה ?

ההודעות שלך מרגשות אותי. מאוד. אני מכירה את התחושה הזו. לאמר משהו לכתוב דבר מה להציג משהו ולפחד כל כך מהתגובה שתגיע, אולי זה לא נכון ? מכירה כל כך טוב ! תודה על מה שכתבת לי, את לא יודעת עד כמה כתבת את זה בזמן הכי נכון שרק אפשר.

 

[מממאיה35]

../images/Emo24.gif

קראתי את מה שכתבת.. אני חושבת שיש משהו מדהים ביכולת שלך להתבונן על מה שעובר עליך ולהסתכל למציאות בעניים. וכן, גם לראות את הקשיים, ואת מה שאנשים פחות אוהבים בנו, או "סובלים" בגללו מאתינו.. ומעבר לשבלול, נראה לי מתיש להיות שנה שלמה במצב של "רעידת אדמה" כמו שכתבת באחת ההודעות שלך.. האם ניסית לחפש את הדרך שהקרקע תחזור להיות יציבה? אולי רוצה לספר קצת יותר במה מדובר, אפשר ביחד?

 

[הילה בסגול]

תודה מאיושה

אני בהחלט רואה את הקשיים, והם קיימים. לעתים אני מרגישה שהיכולת הזו שלי להתבונן ולראות היא לא כזו מבורכת, לעתים היא מקשה עלי כי היא גורמת לי לחשיבה... חשיבה היא נפלאה ומועילה ובכל זאת הייתי רוצה קצת שקט. זה בהחלט מתיש. אין ספק. לצערי אני לא יכולה לשתף כיוון שמדובר כאן בנושא מסוים של בעלי. מן הסתם יש היקש והקשר ישיר אלי ובכל זאת זה נוגע יותר בו והוא להבדיל ממני שומר על הפרטיות שלי ובתוך כל החברות והאהבה שלנו אני כבר שנה מוצאת פגם מסוים שמבחינתי הוא די גדול. וקשה לי להתמודד איתו. מחד אני עבורו מעבר לאישה/רעיה/מאהבת, אני החברה הטובה שלו. זו שמקשיבה מייעצת וכיו"ב אך מצד שני אנחנו ביחד. ומה שהוא עושה או לא עושה משליך גם עלי. וכאן הקושי הגדול שלי מתוך החשיבה, מתוך הקונכיה אני מחפשת כל הזמן את הדרך הנכונה שהקרקע תחזור להיות יציבה אבל אני יכולה רק לחשוב ולהציע ההחלטה היא שלו וזה עוד יותר קשה לי

 

[דגנית]

כששבלול משתבלל.. זהו הבית שלו

הבפנים שלו.. שם הוא חי כאשר הוא מציץ החוצה הוא נפתח לעולם דאגות מכניסות פנימה להסתגר.. לבחון את הדברים לשקול אותם למצוא פתרונות איזון הסוד הוא למצוא את האיזון את החיבור , את האהבה שלך לעצמך ואל הסביבה משפחתך למצוא את האיזון בין הצורך הזה להשתבלל פנימה, וזה נפלא לעיתים לבין לצאת החוצה לשלוח זוג עיניים תוהות להריח את האוויר ואת יודעת.. אוטוטו החורף מתחיל ואיתו הגשם הגשם מוציא את השבלולים החוצה מנקה את האוויר מזרים אנרגיה נקיה טהורה חדשה אסנת לפעמים צריך להפיל את המגדל להרעיד את היסודות להזיז את המבנה כדי לבנות עוד קומה.. להתקדם הלאה אם החיים היו שלווים ושקטים לכל אורך הדרך הייתי שוקעת בתוך השגרה מידי פעם יש איזה נדנוד קרקע.. כמה קלפים שממוטטים את המגדל משבשים את הסדר הקבוע.. כדי להיכנס לתוך השבלול.. כן גם אני כזו.. לחשוב, לעשות סדר ולצאת לעולם מחדש..

 

[הילה בסגול]

מפחיד כמה שאת צודקת

ואני אוהבת לקרוא את שאת כותבת בעיקר אחרי שהגעתי למסקנה הזו לבדי - שבלול או לא כאשר השתבללתי הכנסתי את הדאגות שלי עוד יותר עמוק, את הפחדים ? נתתי להם את הבמה ויתרה מכך, נתתי להם להכתיב. ומהמקום שלי כמי שמאמינה בחשיבה ובמחשבה היוצרת את המציאות, אני חוששת שאף הרעתי אותה. אבל מעז יצא מתוק ואכן יצא אולי עדיין לא מתוק, לא ממש מתוק, אבל התחיל לצאת. את כותבת לי "לפעמים צריך להפיל את המגדל" ולא יודעת עד כמה את מדייקת במילים שבחרת. המגדל, זה הקלף אליו אני נכנסת בדצמבר, ביומולדת שלי. ואני מוכנה אליו כי בהחלט יש כמה דברים שאני צריכה למוטט ולהרוס על מנת לבנות מחדש טוב ונכון יותר. לא להחליף, לבנות מחדש. תודה לך יקרה, תודה רבה

 

[דגנית]

../images/Emo24.gif התקופה של לפני יום הולדת..

סוף של תקופה והתחלה חדשה עוד שנה ועוד שנה מה עשינו עד כה מה בנינו ומה השתנה מה צריך לשפץ ומה נותר אותו הדבר להסתכל רגע מלמעלה מלמטה ומכל הצדדים על מנת לבדוק.. האם המקום נכון ומתאים נעים.. האם אפשר להמשיך ולהתקדם בו.. לחלומות, אלו שנועדו להגשמה וגם אלו.. שנועדו לחלימה. השבלול יוצר מחיצה בין האדם לבין העולם החוכמה היא לא להכניס את הדאגות פנימה לתוך הלב, הנשמה, הבית וליצור חומת הגנה, מחסום, בית של שבלול החוכמה היא לדעת.. לשמור על חיו אך גם לצאת החוצה, לפרק את החומה ולשתף. לדבר. לעשות. לבנות. המגדל.. פעם פחדתי ממנו אחר כך הבנתי, שהוא תמיד מופיע בזמנים של ההחלטות הכי חשובות. ניעור יסודי של החיים. להתחיל מחדש מההתחלה במקום אחר, אחרי חוויות מסוג אחר. דווקא אוהבת אותו היום. הוא מזכיר לי לחיות. תזכרי.. שאפשר לבנות מחדש, טהור ונקי על גבי היסודות החזקים של קודם לא צריך לעקור יסודות אלא להשתמש בהם. שתהיה שנה נפלאה.. שנה של החלטות ותובנות וביצועים..

 

[א י ו ש י]

לשבלולית הכי מתוקית../images/Emo24.gif

כבר אמרו הכל אני רק אוסיף (באיחור,סורי)ואומר שלדעת מהן החולשות שלנו זהו החוזק האמיתי!! גאה בך זכרי, גם השבלול יוצא בסוף מהקונכיה שלו וצועד קדימה!!

אוהבתך