צופציקיתית
New member
אני שונאת אותה
אני יודעת מאיפה להתחיל אבל לא בטוחה שזה בסדר, אני מוטרדת מאוד, לא ישנה לילות ועם מחשבות שרצות בראש כל הזמן. אני שונאת את חמותי.
אני ובעלי הכרנו לפני 11 שנים (אולי אפילו יותר אבל לפני 11 שנים התחלנו לצאת יחד לבילויים זוגיים), התפתח בינינו קשר רומנטי, התאהבנו ושמרנו על אש חלשה, בגלל הצבא לא ממש יכולנו להתחייב לשמר את מערכת היחסים בינינו, היו תקופות שלא היינו מתראים מספר חודשים בגלל אילוצים (אני יצאתי הביתה פעם בשבועיים והוא פעם ב- 3 שבועות וכך יצא שהרבה לא התראנו כי היציאות לא היו מתואמות). השתחררנו יחד, ובערך חצי שנה אחרי הקשר הפך למשהו רשמי, חזק, מלא באהבה ותשוקה. תוך 3 חודשים עברנו לגור ביחד (שזה 3 חודשים של קשר רישמי וכמעט 3 שנים של קשר לא רישמי). מאז התחילו הצרות שלי.
אחרי חודש שגרנו יחד, חמותי הודיע לבעלי (אז בן-זוגי) שאנחנו לא מוזמנים אליה הביתה. היא עשתה סרט טורקי מזה שבנה החליט לעזוב את הבית והצהירה שהוא לא הבן שלה יותר ושאני לא מוזמנת. החרם עליי נמשך חודשיים וחצי עד שהבינה שהוא לא יעזוב אותי ויחזור לגור בבית הוריו. ככה במשך שבע שנים סבלתי מיחס דומה. משהו שנע בין התעלמות לחוסר טאקט. מניפולציות רגשיות עפו על בעלי, היחס כלפיי היה מגעיל, קר, מנוכר, מתנכר ומה לא.
אחרי שנתיים וחצי שגרנו יחד בעלי הציע לי להתחתן איתו. הייתי צעירה בת 24 ולא ממש חשבתי על חתונה, ילדים ובכלל כל מה משתמע מקשר של נישואין. אמרתי לו שאני עדיין לא מוכנה להתחתן, אבל שאני רוצה להתחתן איתו - לא כרגע. ככה הפכנו למאורסים. סיפרנו להורים - הוריי שמחו מאוד, ראו זאת בהצהרת כוונות כלפי ביתם, שמחו מאוד שיש מישהו שבא ואומר שהוא רציני כלפיי. מאותו רגע התחילו להתיחס אליו כאל בן משפחה. סיפרנו להוריו - והתגובה הייתה מחרידה, מולי היא התחילה לבכות, כעסה עליו שהציע לי ושלא שאל אותה קודם אם זה בסדר - אמרה שזה לא מקובל עליה ושהיא לא מרשה לנו להתחתן. נפגעתי מאוד. מאותו רגע - היא עשתה הכל כדי שארגיש לא רצויה, לא חלק מהמשפחה, הכל להרחיק אותי' כולל ריכולים עליי, לדבר עם בעלי על זה שהוא צריך להיפרד ממני, לא להזמין אותי ("רק אתה מוזמן, לבד") ועוד.
אחרי 4 שנים שעשינו כל חג אצל המשפחה שלו, עם דודים סבים ומה לא, רציתי שסוף סוף שיכיר את משפחתי - במיוחד היות ואנחנו מאורסים. הצעתי שאת פסח נעשה עם משפחתי (דודים) כדי שיכירו את בעלי לעתיד (זה היה משהו כמו חודשיים אחרי שהציע נישואין והתארסנו) - בעלי שמח ורצה. הייתה מלו-דרמה לא קטנה, היא ביקשה לדבר איתי בטלפון ובכתה לי שהיא רוצה להיות איתו בחג, שמבחינתה שאני אעשה עם המשפחה שלי ושהוא יהיה איתה. לא הסכמתי בשום פנים ואופן להתפצל בחג - בטח לא בחג הראשונה שאנחנו מאורסים בו, מבחינתי זה היה יותר נורא מלוותר, ולכן ויתרתי ועשינו איתם את החג. אז בעלי הבין שכל הבכי והדרמה מהול בהמון מניפולציה, ושלא היה קורה כלום אם היינו עושים חג עם משפחתי. למרות זאת עד שהתחתנו לא עשינו חג אחד עם המשפחה שלי, כל פעם היה לה סיבה אחרת למה אנחנו (יותר נכון בעלי) צריכים לעשות איתה ואיפה שהם עושים חגים.
ככה עברו להם 3 שנים, ואחרי 3 שנים של אירוסין, החלטנו שאנחנו רוצים ילדים ולכן אנחנו מעוניינים בחתונה. לקח לנו 9 חודשים לארגן את החתונה, שבמהלך הארגונים עברתי שרשרת עינויים לא קלה. איומים רבים שהיא לא תגיע לחתונה, עד בכי וצעקות עליי ביום החתונה מול אחותי הגדולה (שהייתה בשוק). כל הזמן קיויתי שאחרי החתונה היחס ישתפר, שהיא תקבל אותי, שאני אהפוך לחלק מהמשפחה ואקבל יחס נחמד יותר (אני אפילו לא דורשת יחס שווה לילדיה).
אחרי החתונה נכנסנו ממש מהר להריון (חמסה חמסה), ואני שקשקתי מלספר להוריו. הוריי כמעט בכו כשסיפרנו להם, הם שמחו כלכך, בעלי כלכך התרגש מהתגובה שלהם, ומרגע שסיפרתי להוריי כל הזמן דיברנו על ההריון ואיך הם מתרגשים להיות סבא וסבתא לראשונה. ביקשנו שלא יספרו - היות וסיפרנו להורים ממש אחרי הדופק שזה מאוד מוקדם. להוריו סיפרנו באותו שבוע (התראנו בימים שונים), והתגובה הייתה נוראית, פוגעת, מעליבה, נבזית. ("איזה טעות אתם עושים" "איך יכולתם לעשות את זה בלי לשאול אותי" "בגלל זה התחתן? בגלל שהיא נכנסה להריון?"). ביקשנו שוב שלא יספרו, שזה מוקדם מידי ואנחנו מחכים לגלות את מין העובר לפני שנספר למשפחה המורחבת. שלושה ימים אחרי ואנחנו בארוחת היכרות עם כלתו של אחיו (היו לפני חתונה ועשו ארוחה רישמית שהמשפחות תכירנה) ושם, מול משפחה שמכירה אותי לראשונה הודיעה באמצע הארוחה שאני בהריון ובגלל זה התחתנו. הושפלתי, הובכתי, רק רציתי לברוח משם. אבל זה לא הספיק לה, היא הוסיפה שמבחינתה זאת טעות, ושהיא חוששת למה שיקרה לנו ולבן שלה, אבל שהיא כבר אמרה לו שתמיד יש לו בית לחזור אליו. יצאתי מזועזעת.
משם לאורך כל ההריון השתדלנו להגיע פעם בשבועיים אליהם לארוחת שישי, ולעיתים יצא שכל שבוע הגענו. הם גרים בדירת 4 חדרים די קטנה, וכולם מעשנים - ואני בהריון מבקשת התחשבות - וזאת לא הייתה שם. חמי עישן לי מול הפנים וחמותי מצדיקה שכשהיא הייתה בהריון הוא גם עישן. סבלתי בשקט, וניסיתי להתרחק ולעמוד ליד חלון, לעבור לחדר אחר כל פעם שעישנו. בעלי היה מעיר, והם - מתעלמים.
הבטן התחילה לבצבץ בסוף חודש שישי - ואז היא עשתה סרט, אמרה שנפגעה מאיתנו - זה היה סביב יום ההולדת שלה, הלכתי וקניתי לה מתנה ב- 200 שקלים, רשמתי ברכה יפה, והיא אמרה שכשהבאנו לה את המתנה לא אמרנו מזל טוב (זה אחרי שאת יום ההולדת שלי היא סירבה לציין). לא דיברה איתנו במשך חודשיים. במהלך החודשיים האלה גרמה לריבים די רציניים עם שני האחים של בעלי, הם התקשרו אליו ועפו צעקות אצלינו בבית. היא עשתה את סידורי הישיבה בחתונה של אחיו, ואנחנו מצאנו את עצמינו בלי מקום ישיבה. אחרי חודשיים אחיו הקטן של בעלי התקשר אל בעלי ואמר לו שכבר הבינו בבית שבגללי כל הריב הזה. הייתי בשוק, התחלתי לבכות - זאת הייתה הפעם הראשונה שבעלי ראה אותי נשברת, אולי ההורמונים של ההריון, אולי התסכול ממנה. שלחתי אותו אליהם כדי שידבר איתם. היה שם שלוש וחצי שעות וחזר ואמר שהוא השלים איתה. אני לא קיבלתי שום התנצלות.
כבר הייתי בחודש שמיני, בטן גדולה (לא ממש) ההריון התקדם, והם עדיין לא היו מעוניינים בהריון, תוך איומים שלא יקראו להם סבא וסבתא, ושהם לא מבוגרים ומה לא. היה ראש השנה, הייתי בתחילת חודש שמיני (שבוע 32) והודענו שאת ראש השנה הזה נעשה אצל דודים שלי. סוף סוף חג ראשון שבו המשפחה המורחבת שלי תכיר קצת את בעלי, ותראה קצת אותי. היה בכי וסרט ובסוף אחרי התעקשות היא הודיע שהם יטוסו לחו"ל ושאחיו ישארו לבד בחג. אחיו הצטרפו למשפחה שלי בחג והם היו בחו"ל. כשנחתו התקשרה לבעלי ואמרה שאין מי שיאסוף אותם מהשדה, שיבוא - אבל בלעדיי כי היא רוצה שהוא יאסוף אותה. זה אחרי שביקשתי לאחל לה חג שמח לפני החג והיא סירבה לדבר איתי. בעלי נסע לאסוף אותם - ובדרך אמר שממש כעס וצעק עליה. כמובן שכשהגיעו אליהם הביתה היא לא נתנה לו ללכת ועיקבה אותו כמעט שלוש שעות. נתנה לו מתנה שקנתה לו בחו"ל ואמרה שלי לא קנתה כלום - אבל שהיא תתקשר אליי. התקשרה ועשתה לי הרצאה בטלפון שאם בחג אני לא שולחת לה פרחים שאני לא אצפה שהיא תתיחס אליי, ושאני אל הבת שלה אז שהיא לא חייבת לי כלום. עשתה לי הרצאה במשך ארבעים דקות, שאלה אותי חמש פעמים אם אני אוהבת את הבן שלה ובסוף ניתקה והשאירה אותי כרגיל מזועזעת.
הלידה הלכה והתקרבה, ואיתם גם ההורמונים עד שהודעתי לבעלי בשבוע 36 שדי אני לא מסוגלת לסבול אף אחד מהמשפחה לא שלי ולא שלו. יצאתי גם באותו שבוע לחופשת לידה כי ההורמונים פשוט עלו לי לראש וחירפנו אותי, הרגשתי כאילו אני על סף התמוטטות נפשית, הרגשות הציפו אותי: כל דבר משמח שקרה - שימח אותי ברמות היסטריות, כל דבר עצוב - גרם לדיכאון קל, כל דבר מכעיס - הוציא ממני צעקות וכעסים חבויים, התגובות הרגשיות היו יותר מידי קשות לי שהעדפתי להיות בבית, לנוח, להעביר את רוב היום באוירה רגועה ולבד. בשבועיים האלה הכנתי את הדירה שלנו לתינוק, זכר, נכד ראשון משני הצדדים. קניתי וסידרתי כל מה שהיינו צריכים, כזאת אני - אוהבת להכין הכל מראש. הם דאגו פעמים רבות לציין שהם לא מתכוונים לקנות לי כלום ש"קודם נראה שמשהו יוצא משם", ויותר מאוחר כבר תירצו באמונות תפלות. אחרי שבועיים שהכל מאורגן, הגיעו הצירים ואיתם ירידת המים - וקדימה לחדר לידה.
הלידה הייתה קלה ונעימה, הלחיצות שלי היו אפקטיביות וממש תוך 20 דקות ילדתי. אחרי הלידה ישר התחלתי להניק. התקשרנו להודיע שילדתי - הייתי שמחה גדולה מצד הוריי, מצד חמי וחמותי הייתה תגובה צוננת וקרה - "אולי נבוא מחר", כמה שעות אחרי - במחלקת יולדות בעלי מתחבר לפייסבוק, נרגש לפרסם את היותו אבא, כדי לגלות שהיא כבר רשמה "זהו, אני סבתא"....הרגשנו שנינו כאילו הוציאו אותנו מהארון. למחרת הגיעו בשעה תשע בלילה לבקר, אני הייתי עייפה, כואבת, מוטשת, ביקשתי שלא ישארו זמן רב, גם שעות הביקור הסתיימו - ואלה התווכחו עם השומר ונשארו עד 23:00 בלילה, כשבעלי בכוח העיף אותם. הם באו בידיים ריקות, אכלו את הכיבוד שהביאו לי, שתו את כל השתיה - ואז היא התחילה להתלונן שלא התאים ל
אני יודעת מאיפה להתחיל אבל לא בטוחה שזה בסדר, אני מוטרדת מאוד, לא ישנה לילות ועם מחשבות שרצות בראש כל הזמן. אני שונאת את חמותי.
אני ובעלי הכרנו לפני 11 שנים (אולי אפילו יותר אבל לפני 11 שנים התחלנו לצאת יחד לבילויים זוגיים), התפתח בינינו קשר רומנטי, התאהבנו ושמרנו על אש חלשה, בגלל הצבא לא ממש יכולנו להתחייב לשמר את מערכת היחסים בינינו, היו תקופות שלא היינו מתראים מספר חודשים בגלל אילוצים (אני יצאתי הביתה פעם בשבועיים והוא פעם ב- 3 שבועות וכך יצא שהרבה לא התראנו כי היציאות לא היו מתואמות). השתחררנו יחד, ובערך חצי שנה אחרי הקשר הפך למשהו רשמי, חזק, מלא באהבה ותשוקה. תוך 3 חודשים עברנו לגור ביחד (שזה 3 חודשים של קשר רישמי וכמעט 3 שנים של קשר לא רישמי). מאז התחילו הצרות שלי.
אחרי חודש שגרנו יחד, חמותי הודיע לבעלי (אז בן-זוגי) שאנחנו לא מוזמנים אליה הביתה. היא עשתה סרט טורקי מזה שבנה החליט לעזוב את הבית והצהירה שהוא לא הבן שלה יותר ושאני לא מוזמנת. החרם עליי נמשך חודשיים וחצי עד שהבינה שהוא לא יעזוב אותי ויחזור לגור בבית הוריו. ככה במשך שבע שנים סבלתי מיחס דומה. משהו שנע בין התעלמות לחוסר טאקט. מניפולציות רגשיות עפו על בעלי, היחס כלפיי היה מגעיל, קר, מנוכר, מתנכר ומה לא.
אחרי שנתיים וחצי שגרנו יחד בעלי הציע לי להתחתן איתו. הייתי צעירה בת 24 ולא ממש חשבתי על חתונה, ילדים ובכלל כל מה משתמע מקשר של נישואין. אמרתי לו שאני עדיין לא מוכנה להתחתן, אבל שאני רוצה להתחתן איתו - לא כרגע. ככה הפכנו למאורסים. סיפרנו להורים - הוריי שמחו מאוד, ראו זאת בהצהרת כוונות כלפי ביתם, שמחו מאוד שיש מישהו שבא ואומר שהוא רציני כלפיי. מאותו רגע התחילו להתיחס אליו כאל בן משפחה. סיפרנו להוריו - והתגובה הייתה מחרידה, מולי היא התחילה לבכות, כעסה עליו שהציע לי ושלא שאל אותה קודם אם זה בסדר - אמרה שזה לא מקובל עליה ושהיא לא מרשה לנו להתחתן. נפגעתי מאוד. מאותו רגע - היא עשתה הכל כדי שארגיש לא רצויה, לא חלק מהמשפחה, הכל להרחיק אותי' כולל ריכולים עליי, לדבר עם בעלי על זה שהוא צריך להיפרד ממני, לא להזמין אותי ("רק אתה מוזמן, לבד") ועוד.
אחרי 4 שנים שעשינו כל חג אצל המשפחה שלו, עם דודים סבים ומה לא, רציתי שסוף סוף שיכיר את משפחתי - במיוחד היות ואנחנו מאורסים. הצעתי שאת פסח נעשה עם משפחתי (דודים) כדי שיכירו את בעלי לעתיד (זה היה משהו כמו חודשיים אחרי שהציע נישואין והתארסנו) - בעלי שמח ורצה. הייתה מלו-דרמה לא קטנה, היא ביקשה לדבר איתי בטלפון ובכתה לי שהיא רוצה להיות איתו בחג, שמבחינתה שאני אעשה עם המשפחה שלי ושהוא יהיה איתה. לא הסכמתי בשום פנים ואופן להתפצל בחג - בטח לא בחג הראשונה שאנחנו מאורסים בו, מבחינתי זה היה יותר נורא מלוותר, ולכן ויתרתי ועשינו איתם את החג. אז בעלי הבין שכל הבכי והדרמה מהול בהמון מניפולציה, ושלא היה קורה כלום אם היינו עושים חג עם משפחתי. למרות זאת עד שהתחתנו לא עשינו חג אחד עם המשפחה שלי, כל פעם היה לה סיבה אחרת למה אנחנו (יותר נכון בעלי) צריכים לעשות איתה ואיפה שהם עושים חגים.
ככה עברו להם 3 שנים, ואחרי 3 שנים של אירוסין, החלטנו שאנחנו רוצים ילדים ולכן אנחנו מעוניינים בחתונה. לקח לנו 9 חודשים לארגן את החתונה, שבמהלך הארגונים עברתי שרשרת עינויים לא קלה. איומים רבים שהיא לא תגיע לחתונה, עד בכי וצעקות עליי ביום החתונה מול אחותי הגדולה (שהייתה בשוק). כל הזמן קיויתי שאחרי החתונה היחס ישתפר, שהיא תקבל אותי, שאני אהפוך לחלק מהמשפחה ואקבל יחס נחמד יותר (אני אפילו לא דורשת יחס שווה לילדיה).
אחרי החתונה נכנסנו ממש מהר להריון (חמסה חמסה), ואני שקשקתי מלספר להוריו. הוריי כמעט בכו כשסיפרנו להם, הם שמחו כלכך, בעלי כלכך התרגש מהתגובה שלהם, ומרגע שסיפרתי להוריי כל הזמן דיברנו על ההריון ואיך הם מתרגשים להיות סבא וסבתא לראשונה. ביקשנו שלא יספרו - היות וסיפרנו להורים ממש אחרי הדופק שזה מאוד מוקדם. להוריו סיפרנו באותו שבוע (התראנו בימים שונים), והתגובה הייתה נוראית, פוגעת, מעליבה, נבזית. ("איזה טעות אתם עושים" "איך יכולתם לעשות את זה בלי לשאול אותי" "בגלל זה התחתן? בגלל שהיא נכנסה להריון?"). ביקשנו שוב שלא יספרו, שזה מוקדם מידי ואנחנו מחכים לגלות את מין העובר לפני שנספר למשפחה המורחבת. שלושה ימים אחרי ואנחנו בארוחת היכרות עם כלתו של אחיו (היו לפני חתונה ועשו ארוחה רישמית שהמשפחות תכירנה) ושם, מול משפחה שמכירה אותי לראשונה הודיעה באמצע הארוחה שאני בהריון ובגלל זה התחתנו. הושפלתי, הובכתי, רק רציתי לברוח משם. אבל זה לא הספיק לה, היא הוסיפה שמבחינתה זאת טעות, ושהיא חוששת למה שיקרה לנו ולבן שלה, אבל שהיא כבר אמרה לו שתמיד יש לו בית לחזור אליו. יצאתי מזועזעת.
משם לאורך כל ההריון השתדלנו להגיע פעם בשבועיים אליהם לארוחת שישי, ולעיתים יצא שכל שבוע הגענו. הם גרים בדירת 4 חדרים די קטנה, וכולם מעשנים - ואני בהריון מבקשת התחשבות - וזאת לא הייתה שם. חמי עישן לי מול הפנים וחמותי מצדיקה שכשהיא הייתה בהריון הוא גם עישן. סבלתי בשקט, וניסיתי להתרחק ולעמוד ליד חלון, לעבור לחדר אחר כל פעם שעישנו. בעלי היה מעיר, והם - מתעלמים.
הבטן התחילה לבצבץ בסוף חודש שישי - ואז היא עשתה סרט, אמרה שנפגעה מאיתנו - זה היה סביב יום ההולדת שלה, הלכתי וקניתי לה מתנה ב- 200 שקלים, רשמתי ברכה יפה, והיא אמרה שכשהבאנו לה את המתנה לא אמרנו מזל טוב (זה אחרי שאת יום ההולדת שלי היא סירבה לציין). לא דיברה איתנו במשך חודשיים. במהלך החודשיים האלה גרמה לריבים די רציניים עם שני האחים של בעלי, הם התקשרו אליו ועפו צעקות אצלינו בבית. היא עשתה את סידורי הישיבה בחתונה של אחיו, ואנחנו מצאנו את עצמינו בלי מקום ישיבה. אחרי חודשיים אחיו הקטן של בעלי התקשר אל בעלי ואמר לו שכבר הבינו בבית שבגללי כל הריב הזה. הייתי בשוק, התחלתי לבכות - זאת הייתה הפעם הראשונה שבעלי ראה אותי נשברת, אולי ההורמונים של ההריון, אולי התסכול ממנה. שלחתי אותו אליהם כדי שידבר איתם. היה שם שלוש וחצי שעות וחזר ואמר שהוא השלים איתה. אני לא קיבלתי שום התנצלות.
כבר הייתי בחודש שמיני, בטן גדולה (לא ממש) ההריון התקדם, והם עדיין לא היו מעוניינים בהריון, תוך איומים שלא יקראו להם סבא וסבתא, ושהם לא מבוגרים ומה לא. היה ראש השנה, הייתי בתחילת חודש שמיני (שבוע 32) והודענו שאת ראש השנה הזה נעשה אצל דודים שלי. סוף סוף חג ראשון שבו המשפחה המורחבת שלי תכיר קצת את בעלי, ותראה קצת אותי. היה בכי וסרט ובסוף אחרי התעקשות היא הודיע שהם יטוסו לחו"ל ושאחיו ישארו לבד בחג. אחיו הצטרפו למשפחה שלי בחג והם היו בחו"ל. כשנחתו התקשרה לבעלי ואמרה שאין מי שיאסוף אותם מהשדה, שיבוא - אבל בלעדיי כי היא רוצה שהוא יאסוף אותה. זה אחרי שביקשתי לאחל לה חג שמח לפני החג והיא סירבה לדבר איתי. בעלי נסע לאסוף אותם - ובדרך אמר שממש כעס וצעק עליה. כמובן שכשהגיעו אליהם הביתה היא לא נתנה לו ללכת ועיקבה אותו כמעט שלוש שעות. נתנה לו מתנה שקנתה לו בחו"ל ואמרה שלי לא קנתה כלום - אבל שהיא תתקשר אליי. התקשרה ועשתה לי הרצאה בטלפון שאם בחג אני לא שולחת לה פרחים שאני לא אצפה שהיא תתיחס אליי, ושאני אל הבת שלה אז שהיא לא חייבת לי כלום. עשתה לי הרצאה במשך ארבעים דקות, שאלה אותי חמש פעמים אם אני אוהבת את הבן שלה ובסוף ניתקה והשאירה אותי כרגיל מזועזעת.
הלידה הלכה והתקרבה, ואיתם גם ההורמונים עד שהודעתי לבעלי בשבוע 36 שדי אני לא מסוגלת לסבול אף אחד מהמשפחה לא שלי ולא שלו. יצאתי גם באותו שבוע לחופשת לידה כי ההורמונים פשוט עלו לי לראש וחירפנו אותי, הרגשתי כאילו אני על סף התמוטטות נפשית, הרגשות הציפו אותי: כל דבר משמח שקרה - שימח אותי ברמות היסטריות, כל דבר עצוב - גרם לדיכאון קל, כל דבר מכעיס - הוציא ממני צעקות וכעסים חבויים, התגובות הרגשיות היו יותר מידי קשות לי שהעדפתי להיות בבית, לנוח, להעביר את רוב היום באוירה רגועה ולבד. בשבועיים האלה הכנתי את הדירה שלנו לתינוק, זכר, נכד ראשון משני הצדדים. קניתי וסידרתי כל מה שהיינו צריכים, כזאת אני - אוהבת להכין הכל מראש. הם דאגו פעמים רבות לציין שהם לא מתכוונים לקנות לי כלום ש"קודם נראה שמשהו יוצא משם", ויותר מאוחר כבר תירצו באמונות תפלות. אחרי שבועיים שהכל מאורגן, הגיעו הצירים ואיתם ירידת המים - וקדימה לחדר לידה.
הלידה הייתה קלה ונעימה, הלחיצות שלי היו אפקטיביות וממש תוך 20 דקות ילדתי. אחרי הלידה ישר התחלתי להניק. התקשרנו להודיע שילדתי - הייתי שמחה גדולה מצד הוריי, מצד חמי וחמותי הייתה תגובה צוננת וקרה - "אולי נבוא מחר", כמה שעות אחרי - במחלקת יולדות בעלי מתחבר לפייסבוק, נרגש לפרסם את היותו אבא, כדי לגלות שהיא כבר רשמה "זהו, אני סבתא"....הרגשנו שנינו כאילו הוציאו אותנו מהארון. למחרת הגיעו בשעה תשע בלילה לבקר, אני הייתי עייפה, כואבת, מוטשת, ביקשתי שלא ישארו זמן רב, גם שעות הביקור הסתיימו - ואלה התווכחו עם השומר ונשארו עד 23:00 בלילה, כשבעלי בכוח העיף אותם. הם באו בידיים ריקות, אכלו את הכיבוד שהביאו לי, שתו את כל השתיה - ואז היא התחילה להתלונן שלא התאים ל
