דווקא הוכחה לקיומו של אלוהים,
תהווה אסון לא קטן לדת באשר היא, אולי אף יותר מנסיונות ההפרכה שהינם בלתי אפשריים. אמונה מתבססת על אמונה, לא על ידיעה. אם האל היה רוצה שתדע אותו, סביר להניח שהוא היה דואג שתדע אותו; אבל גם אם נצא מהנימה האפולוגטית, הרי שעבור האדם המאמין הוכחה בדר קיומו של אלוהים פירושה סוף הדרך, שכן בנקודה זו הוא נוטש את האמונה ועובר לתחום המדע הקרוי "אלוהים", שנמצא על המדף בין "אורולוגיה" ל"אסטרו-פיסיקה". בל נשכח למשל, שדווקא בתקופות בהן לווה האל את עמו בכל רגע נתון, הדריך אותו וקיים איתו קשר, העם בגד בו במפגיע. לעומת זאת, דווקא בתקופת הגלות (הנמשכת עד ימינו מבחינה תיאולוגית, גם בעיני זרמים ציונים שונים באורתודוכסיה) לכל היותר המרידה באלוהים היא פשוט נטישתו (ולא אימוץ אלוהים אחרים; ואף מצוות בני נוח הראשונה היא איסור עבודת אלילים, ולא איסור על אי-אמונה באל). לפיכך, אין מנוס מלהזכיר שוב שהשאלה אינה האם האל קיים או לא (והאם יש טעם להזכיר שוב שגם הרמב"ם טען שאלוהים אינו קיים?) אלא האם להאמין בו או לא. כשם שאם יוכח לך בדרך כלשהי שיש אלוהים, אין הדבר אומר שתאמין בו בהכרח ותלך בדרכיו (אלוהים באשר הוא אלוהים, לאו דווקא היהודי, וודאי לא האורתודוכסי), כך אין הדבר אומר שאם קיומו אינו מוכח לך, אין הדבר אומר שאין סיבה שתבחר שלא לעבוד אותו. וכפי שכבר צטטתי את סרן קיקגור: כאשר הכלה חשה את חומו של אהובה ואת אהבתו אליה, היא לא צריכה למדוד אותו עם משוקלות, מטרים ופנסים כדי לדעת אם הוא באמת קיים.