ronohshka88
New member
אני צריכה עזרה 
(
מה אתם הייתם עושים אם הגעתם לגיל 22 כדי לגלות שכל החיים שלכם נבנו מהרס עצמי שנגרם בגלל ההורים הדפוקים שלכם? מאז שנולדתי ההורים שלי נטשו אותי רגשית (עכשיו אני בתקופה שאני מקשרת בין דברים תכף תבינו) .. אחרי שנולדתי בשנה וכמה חודשים נולדה עוד אחות (ויש לי ארבעה אחים אחד בן 24 ושלושה קטנים - אני בת 22) .. מגיל קטן אימא שלי הייתה יוצאת לסידורים נגיד ומשאירה לי את האחים הקטנים שלי לטפל בהם (כבר בכיתה א הייתי מחליפה לאח שלי חיתול מכינה לו בקבוק לאכול מטפלת בו ..), אז כבר מהביצפר היסודי נהייתי "האחראית" .. והתחלתי לשכוח איך נהנים מהחיים מה זה לכייף כילד. בתקופת התיכון וחטיבת הביינים, נתפח פרק חדש אצל ההורים שלי - פרק המריבות והקללות, הם קיללו ורבו כל יום מהבוקר עד הערב עם איומים, אח שלי היה בפנימיה צבאית - אז אני זאת שהייתה צריכה לסבול אותם ולנסות לטפל וליישר את הבעיות אבל מבפנים אני מתתי, לא נפתחתי להרבה אנשים והסתגרתי בתוך עצמי - כמעט וניתקתי קשר עם כל החברות שלי - כי לא היה לי קל להודות שיש לי משפחה מפגרת ושאני צריכה לשבת עם ההורים שלי לשיחה כדי להסביר להם מה זה מערכת יחסים ואיך הם צריכים להתייחס אחד לשני בכבוד הדדי .. אבל לא היה עם מי לדבר אלה היו דיבורים לקיר. אז בתקופה הזאת אני חושבת שהרסתי ללי את האישיות - לא התפתחתי חברתית כמו שצריך ולא למדתי איך לתקשר כמו שצריך עם אנשים - מנגד אימא שלי הייתה מדברת עם הבנות מהכיתה שלי שיעשו כך וכך שיקחו אותי לטיולים איתם וכל מיני כאלה - והאמת אני לא יודע מה היא סיפרה עלי או דיברה עלי אבל יש בי חשש מסויים שהיא הורידה מהפרופיל שלי - שהיא חשפה את החולשות שלי לבנות מהכיתה, ואני?? לא נאבקתי נגדה זרמתי ולא התייחסתי לזה . אחרי שסיימית ביצפר עבדתי תקופה- בתקופה הזאת התחלתי לפתוח את עצמי במטרה לשנות דברים במטרה להיאבק עם החולשות שלי - להיפתח יותר להאנשים רגשית ותקשורתית , ועשיתי צעד קדימה .. התחלתי יותר לדאוג למראה החיצוני שלי ולטפל בעצמי .. אבל בכל זאת .. נשארתי אני אני .. ושלא לשכוח גם ההורים המפגרים שלי נשארו מפרגים עם הבעיות שלהם ואני המשכתי להיות האחראית לטפל בבעיות האלה(את האחריות אני לוקחת כמשהו שהוא מובן מאליו )! עכשיו אני לומדת באוניברסיטה, ואני חשבתי שכאן אני באמת אפרוץ דבר ובאמת הדברים ישתנו, אבל לעזאזל לא ! יש לי את החברות שלי עכשיו זה נכון , אבל אני לא מצליחה להתגבר על החולשות שלי וזה להתייצב בביטחון עצמי מלא מול אנשים - כשאני יודעת שלא חסר לי כלום - אני בחורה יפה אנטליגנטית מקסימה חמודה ואם אני זורמת וקלילה אז אנשים אוהבים אותי .. אבל כשאני רצינית (רוב הזמן) אנשים נרתעים ממני .. אני לא סובלת את הבית .. אני לא יכולה לשבת יום אחד בבית כי ההורים שלי אפילו לא שואלים עלי ולא כפת להם ממני! אבא שלי מנסה לתת לי כסף ולתמוך בי כלכלית הוא אומר שאין לו כסף אבל כן יש לו כסף לרצות לקנות טלוויזיה שטוחה .. אימא שלי- אני מרגישה שהיא "מרחמת" עלי כי מאז ומתמיד הרגשתי שהיא חושבת שאני בנאדם חלש וזה מה שהיא חושבת כי זה מה שהיא משדרת לי תמיד, אז אני שונאת אותה - אחות שלי הקטנה התארסה (קטנה!! היא בת 21) אז היא ואימא די התחברו תמיד יש להן על מה לדבר ומה לתכןן וכל מיני כאלה ואני תמיד מוצאת את עצמי בחוץ אני לא מצליחה והאמת מרגישה חוסר רצון להתחבר אליהן לשיחות אני מרגישה שאין לי תמיכה בבית בכלל !! ואני לא סובלת את זה .. בכל הזדמנות שיש לי אני בורחת לישון אצל איזשהי חברה ! אני מרגישה שאף אחד לא מאמין בי וזה הורס אותי נפשית, ומצד אחר אני לא מצליחה באמת לפרוץ ולהתקדם קדימה כי אני מרגישה רחמים עצמיים - למה כל החרא של החיים נדבק לפרצוף שלי .. למה כל דבר רע קורה רק לי .. למה אני לא מצליחה לשנות קצת באישיות שלי כדי שאנשים יפסיקו להירתע ממני .. אני שונאת את ההורים - אני נגעלת אפילו להגיד להם ההורים שלי הם הכניסו אותי למצב הזה ועכשיו הם נוטשים אותי - כי יותר קל להם נגיש לתמוך באחותי שיש לה חיים פשוטים וקלים יותר למה הייתי צריכה לגדול להיות בנאדם כזה נוקשה ? אני רוצה להתאהב כי אני חושבת שרק אהבה אמיתית תוציא אותי מהבור שאני נמצאת בו אבל אני לא יודעת אם אצליח להתחבר למישהו או לבטוח במישהו !! אני לא יודעת מה לעשות מה לחשוב איך להתנהג אני בוכה עם עצמי רוב הזמן אני מרגישה שאני מרחמת על עצמי ואני שונאת את ההרגשות האלה כי אני מאמינה בעצמי אבל אני חייה בסביבה הלא נכונה .. עם חברות שלי קשה לי לדבר כי זה יהיה להודות שאני חלשה בפניהן ולא קל לי לעשות זאת ! מה אני אעשה איך אני אשנה את פני הדברים ?? איך איך איךךךךךךךךךךךךך??? סליחה אם חפרתי הרבה .. אבל אלוהים אני באמת צריכה מישהו שיתמוך בי רגשית !
(מה אתם הייתם עושים אם הגעתם לגיל 22 כדי לגלות שכל החיים שלכם נבנו מהרס עצמי שנגרם בגלל ההורים הדפוקים שלכם? מאז שנולדתי ההורים שלי נטשו אותי רגשית (עכשיו אני בתקופה שאני מקשרת בין דברים תכף תבינו) .. אחרי שנולדתי בשנה וכמה חודשים נולדה עוד אחות (ויש לי ארבעה אחים אחד בן 24 ושלושה קטנים - אני בת 22) .. מגיל קטן אימא שלי הייתה יוצאת לסידורים נגיד ומשאירה לי את האחים הקטנים שלי לטפל בהם (כבר בכיתה א הייתי מחליפה לאח שלי חיתול מכינה לו בקבוק לאכול מטפלת בו ..), אז כבר מהביצפר היסודי נהייתי "האחראית" .. והתחלתי לשכוח איך נהנים מהחיים מה זה לכייף כילד. בתקופת התיכון וחטיבת הביינים, נתפח פרק חדש אצל ההורים שלי - פרק המריבות והקללות, הם קיללו ורבו כל יום מהבוקר עד הערב עם איומים, אח שלי היה בפנימיה צבאית - אז אני זאת שהייתה צריכה לסבול אותם ולנסות לטפל וליישר את הבעיות אבל מבפנים אני מתתי, לא נפתחתי להרבה אנשים והסתגרתי בתוך עצמי - כמעט וניתקתי קשר עם כל החברות שלי - כי לא היה לי קל להודות שיש לי משפחה מפגרת ושאני צריכה לשבת עם ההורים שלי לשיחה כדי להסביר להם מה זה מערכת יחסים ואיך הם צריכים להתייחס אחד לשני בכבוד הדדי .. אבל לא היה עם מי לדבר אלה היו דיבורים לקיר. אז בתקופה הזאת אני חושבת שהרסתי ללי את האישיות - לא התפתחתי חברתית כמו שצריך ולא למדתי איך לתקשר כמו שצריך עם אנשים - מנגד אימא שלי הייתה מדברת עם הבנות מהכיתה שלי שיעשו כך וכך שיקחו אותי לטיולים איתם וכל מיני כאלה - והאמת אני לא יודע מה היא סיפרה עלי או דיברה עלי אבל יש בי חשש מסויים שהיא הורידה מהפרופיל שלי - שהיא חשפה את החולשות שלי לבנות מהכיתה, ואני?? לא נאבקתי נגדה זרמתי ולא התייחסתי לזה . אחרי שסיימית ביצפר עבדתי תקופה- בתקופה הזאת התחלתי לפתוח את עצמי במטרה לשנות דברים במטרה להיאבק עם החולשות שלי - להיפתח יותר להאנשים רגשית ותקשורתית , ועשיתי צעד קדימה .. התחלתי יותר לדאוג למראה החיצוני שלי ולטפל בעצמי .. אבל בכל זאת .. נשארתי אני אני .. ושלא לשכוח גם ההורים המפגרים שלי נשארו מפרגים עם הבעיות שלהם ואני המשכתי להיות האחראית לטפל בבעיות האלה(את האחריות אני לוקחת כמשהו שהוא מובן מאליו )! עכשיו אני לומדת באוניברסיטה, ואני חשבתי שכאן אני באמת אפרוץ דבר ובאמת הדברים ישתנו, אבל לעזאזל לא ! יש לי את החברות שלי עכשיו זה נכון , אבל אני לא מצליחה להתגבר על החולשות שלי וזה להתייצב בביטחון עצמי מלא מול אנשים - כשאני יודעת שלא חסר לי כלום - אני בחורה יפה אנטליגנטית מקסימה חמודה ואם אני זורמת וקלילה אז אנשים אוהבים אותי .. אבל כשאני רצינית (רוב הזמן) אנשים נרתעים ממני .. אני לא סובלת את הבית .. אני לא יכולה לשבת יום אחד בבית כי ההורים שלי אפילו לא שואלים עלי ולא כפת להם ממני! אבא שלי מנסה לתת לי כסף ולתמוך בי כלכלית הוא אומר שאין לו כסף אבל כן יש לו כסף לרצות לקנות טלוויזיה שטוחה .. אימא שלי- אני מרגישה שהיא "מרחמת" עלי כי מאז ומתמיד הרגשתי שהיא חושבת שאני בנאדם חלש וזה מה שהיא חושבת כי זה מה שהיא משדרת לי תמיד, אז אני שונאת אותה - אחות שלי הקטנה התארסה (קטנה!! היא בת 21) אז היא ואימא די התחברו תמיד יש להן על מה לדבר ומה לתכןן וכל מיני כאלה ואני תמיד מוצאת את עצמי בחוץ אני לא מצליחה והאמת מרגישה חוסר רצון להתחבר אליהן לשיחות אני מרגישה שאין לי תמיכה בבית בכלל !! ואני לא סובלת את זה .. בכל הזדמנות שיש לי אני בורחת לישון אצל איזשהי חברה ! אני מרגישה שאף אחד לא מאמין בי וזה הורס אותי נפשית, ומצד אחר אני לא מצליחה באמת לפרוץ ולהתקדם קדימה כי אני מרגישה רחמים עצמיים - למה כל החרא של החיים נדבק לפרצוף שלי .. למה כל דבר רע קורה רק לי .. למה אני לא מצליחה לשנות קצת באישיות שלי כדי שאנשים יפסיקו להירתע ממני .. אני שונאת את ההורים - אני נגעלת אפילו להגיד להם ההורים שלי הם הכניסו אותי למצב הזה ועכשיו הם נוטשים אותי - כי יותר קל להם נגיש לתמוך באחותי שיש לה חיים פשוטים וקלים יותר למה הייתי צריכה לגדול להיות בנאדם כזה נוקשה ? אני רוצה להתאהב כי אני חושבת שרק אהבה אמיתית תוציא אותי מהבור שאני נמצאת בו אבל אני לא יודעת אם אצליח להתחבר למישהו או לבטוח במישהו !! אני לא יודעת מה לעשות מה לחשוב איך להתנהג אני בוכה עם עצמי רוב הזמן אני מרגישה שאני מרחמת על עצמי ואני שונאת את ההרגשות האלה כי אני מאמינה בעצמי אבל אני חייה בסביבה הלא נכונה .. עם חברות שלי קשה לי לדבר כי זה יהיה להודות שאני חלשה בפניהן ולא קל לי לעשות זאת ! מה אני אעשה איך אני אשנה את פני הדברים ?? איך איך איךךךךךךךךךךךךך??? סליחה אם חפרתי הרבה .. אבל אלוהים אני באמת צריכה מישהו שיתמוך בי רגשית !