אני פה בשביל...
לקטר
נכון שלא הייתי המון זמן, מודה, גם לא קראתי- אני מניחה שמאותן סיבות רבות שהביאו לפרישתי מהניהול של הפורום השכן.
מצד שני, אולי עכשיו ארגיש קצת יותר בנוח לחזור ו..פשוט לקטר.
כי אני ממש צריכה מנת קיטורים מנותקת...
למי שלא מכיר או זוכר- אני חיה עם פיברומיאלגיה ונוירופטיה [בשלב מסויים היתה הגדרה של מיופטיה שהיא פגיעה בשריר, אבל הפגיעה הזו השתקמה ברובה ואנחנו לא ממש ממשיכים בכיון, בין היתר כי אין כל כך מה לעשות בשלב הזה כבר]
בשלוש השנים שבהן אני חיה עם הנויורפטיה, שנגמרה עקב טראומה, אני מטופלת תרופתית בקוקטייל לא קטן והמצב היה יחסית סביל.
אבל
בחודשיים האחרונים אני מרגישה כזו התדרדרות אדירה, ולמרות שהנויורולוג שלי מנסה בכל זאת עוד קצת "כיונון תרופתי" הוא עצמו אמר שדי מיצינו הכל.
וגם עם זה יכלתי לחיות רוב הזמן, רק שמעבר לחדשיים האלו השבועים האחרונים הם...גהנום.
גהנום שהשכיב אותי הערב פיסית על הריצפה בנסיון למצוא איזושהיא הקלה ו..בכי.
בקול.
הצלחתי להבהיל את אמא שלי וגם את החתול [הוא מגיב בצורה מדהימה לכל שינוי פיסי, הוא יודע איפה ומתי כואב, והוא מגיע לבדוק מה קורה כשאני בוכה
]
ו..נכנעתי, אני חושבת שבפעם השניה בשלוש השנים האלו לקחתי אוקסיקוד.
בין תופעות הלוואי להקלה בכאב אני די מתוסכלת, בין הייתר מחוסר האונים של אמא שלי, אישה חולה בעצמה שהצליחה לא לבכות יחד איתי, וגם זה פשוט כי מתוך הכאב הצלחנו לצחוק לא מעט -הבכי היה תגובה פיזית בעיקר כך ש"צוכה בוחקת" היה נושא הערב
אז באתי לפה כדי לקטר,
וגם להישאר,
קצת יותר.
[ואחרי שקראתי את עצמי- וואו, לגמרי לא אני. <שלח>]
לקטר
נכון שלא הייתי המון זמן, מודה, גם לא קראתי- אני מניחה שמאותן סיבות רבות שהביאו לפרישתי מהניהול של הפורום השכן.
מצד שני, אולי עכשיו ארגיש קצת יותר בנוח לחזור ו..פשוט לקטר.
כי אני ממש צריכה מנת קיטורים מנותקת...
למי שלא מכיר או זוכר- אני חיה עם פיברומיאלגיה ונוירופטיה [בשלב מסויים היתה הגדרה של מיופטיה שהיא פגיעה בשריר, אבל הפגיעה הזו השתקמה ברובה ואנחנו לא ממש ממשיכים בכיון, בין היתר כי אין כל כך מה לעשות בשלב הזה כבר]
בשלוש השנים שבהן אני חיה עם הנויורפטיה, שנגמרה עקב טראומה, אני מטופלת תרופתית בקוקטייל לא קטן והמצב היה יחסית סביל.
אבל
בחודשיים האחרונים אני מרגישה כזו התדרדרות אדירה, ולמרות שהנויורולוג שלי מנסה בכל זאת עוד קצת "כיונון תרופתי" הוא עצמו אמר שדי מיצינו הכל.
וגם עם זה יכלתי לחיות רוב הזמן, רק שמעבר לחדשיים האלו השבועים האחרונים הם...גהנום.
גהנום שהשכיב אותי הערב פיסית על הריצפה בנסיון למצוא איזושהיא הקלה ו..בכי.
בקול.
הצלחתי להבהיל את אמא שלי וגם את החתול [הוא מגיב בצורה מדהימה לכל שינוי פיסי, הוא יודע איפה ומתי כואב, והוא מגיע לבדוק מה קורה כשאני בוכה
ו..נכנעתי, אני חושבת שבפעם השניה בשלוש השנים האלו לקחתי אוקסיקוד.
בין תופעות הלוואי להקלה בכאב אני די מתוסכלת, בין הייתר מחוסר האונים של אמא שלי, אישה חולה בעצמה שהצליחה לא לבכות יחד איתי, וגם זה פשוט כי מתוך הכאב הצלחנו לצחוק לא מעט -הבכי היה תגובה פיזית בעיקר כך ש"צוכה בוחקת" היה נושא הערב
אז באתי לפה כדי לקטר,
וגם להישאר,
קצת יותר.
[ואחרי שקראתי את עצמי- וואו, לגמרי לא אני. <שלח>]