אני עצוב

[אוהב לבשל]

אני עצוב

הדמעות שלפני שעתיים יצאו בקושי... עכשיו חונקות לי את הגרון כל המשפחה שלי פה ואני לא מצליח להיות שמח אני לא יכול להעסיק את עצמי בכלום חוץ ממחשבות על העצב הזה כואב לי כל כך ורע וקשה הגוף חלש ונראה כאילו לא ישנתי שבוע כלום לא יעזור אני יודע, סוג של כאב שרק הזמן יכול להחליש לא חיבוקים, לא מילים טובות, לא הבטחות של "יהיה בסדר" - כלום! רק זמן משברים רעים מזה כבר חלפו והם מאחורי ואני יודע שגם זה יעבור אבל כעת הוא פה. אני רוצה לזעוק ולבכות ולשאול "למה"? אבל לא אעשה את זה כי זה לא עוזר לי, לא עזר אף פעם. זה משבר שאני אומר לעצמי שאני חייב לשנות בחיי משהו לטובה, שמשהו אני לא עושה בסדר. שנמאס לי כבר ואני חייב להבין איפה אני טועה. אבל כשהו יחלוף לא יקרה כלום אני יודע, אני לא אשנה כי אני לא יודע איך ומה. והחיים יחזרו למסלולם הרגיל עד למשבר הבא שיכאיב כמו קודמיו והגלגל הזה שוב ידרוס אותי. ושוב לא אבין ושוב אשאל "למה" ושוב לא תהיה תשובה. אז נכון שזו הודעה נטולת מיסטיקה לחלוטין אבל אני מנצל לרגע את מעמדי כחבר בבית הזה מלא הרוח כדי לספר שאני לא מוצא את האושר הזה שכולם מחפשים, ואני רואה סביבי רק אנשים כמוני שרק מחפשים ולא מוצאים. ונמאס לי לשקר ולהגיד שיש אי שם אושר נכסף כי אין. אף אחד שאני מכיר לא מצא אותו. לא הרווקים ולא הנשואים ולא בעלי המשפחות כולם בוכים! כולם "היו מתחלפים אתך היום" לכולם קשה ורע ועצוב וזה לא מה שהם חשבו. אז למה (הינה יצאה השאלה חסרת התשובה לבסוף כי אני אדם אחרי הכל)? למה כולנו פה? למה אין יותר אושר מעצב ? למה אני לא יכול לענות לשאלות האם אתה מאושר? כן אני מאושר!

 

[LCA]

שאלה טובה

אני מרגישה בדיוק כמוך! לא מוצאת את האושר שכולם מדברים עליו. אני כל הזמן בחיפושים ותמיד נראה לי ומרגיש לי שאני לא בכיון בכלל. אתה יכול להתנחם בזה שאתה לא לבד בעצבות שלך... "צרת רבים חצי נחמה"... נראה לי שבתקופה האחרונה כולנו עוברים איזשהו משבר פנימי. בהצלחה ואתה לא לבד, יהיה בסדר

 

[IBP1]

טחי אני איתך .

אל תבליע זאת בתוכך ,ספר לנו מה עובר עליך מבפנים.

 

[IBP1]

טחי =אחי *

 

[אוהב לבשל]

הסיבה לעצב לא חשובה

בכל כמה שעות פרץ של בכי בורח והכאב צף. אני לא מצליח להיות מאושר לא מהעבודה שלי לא מתחביבי לא מאף זוגיות שהייתה לי, לא מהלבד שלי. אני לא יודע לאן הולכים חיי ומה לעשות כדי להכניס אושר. אני זועק לאל שישלח לי מסר איך ומה לעשות ואני לא מקבל תשובות. אפילו שאני מוקף משפחה אני חש לבד כל כך. שבוע טוב

 

[גילי פרי]

../images/Emo201.gif

ר' תיבת המסרים, ושיהא זה

שבוע טוב לכולנו

 

[פרי מגדים]

שיהיה לך הרבה תיאבון לחיים !

דבריך נשמעים כל כך זכים בכנותם. דבריך מעבירים תחושה טהורה של כאב. לכן קל להזדהות עם דבריך ולהרגיש את עצבונך מבעדם. כתבת שהסיבה לעצב לא חשובה, מכאן שאתה יודע שלעצב יש מקום נכבד בחוויית החיים. רק, בבקשה, אל תנסה לרדוף אחרי האושר, מי אמר שהאושר הוא המטרה של החיים ? כמי שאוהב לבשל אתה יודע שלבישול טוב צריך להתמסר. לחפש להתאים את התבלין, לא להתייאש מהבישול גם אם היקדחת את תבשילך, ובכל מקרה, לאכול אנחנו מוכרחים, אז, שיהיה בתיאבון ! פרי מגדים

 

[אוהב לבשל]

ההיגיון שלי לא מקבל את זה

לא ברור לי מדוע יש יותר עצב משמחה על סרגל העצב. לא ברור לי מדוע כל דבר חייב להגיע ביגע ולא בקלות כל חיי יחחסתי את יחסינו עם האל כמו ליחס של הורה וילד, ואולי אני מצפה שכשם שההורה יתערב כדי שילדו לא יפגע כך גם ההתערבות של האל בחיינו לא תיתן לנו להיפגע. לכל אורך חיי האל הטוב היטיב עימי וסייע לי כמעט בכל דבר - לפני כמה ימים רציתי לבקר חבר שלא ראיתי שנים (נזכרתי בו) ושיט שחכתי את שמו, כל מאמצי עלו בתוהו. יום למחרת מתקשרת אלי ידידה וקוראת לי "נהרי" ובכן נהרי זה לא אני אלא אותו חבר ששחכתי את שמו, האל דאג לתת לי תשובה לשאלה של אתמול. וזו הדוגמא הפשוטה ביותר שאני יכול לתת בהקשר זה משום שהיו לי ניסים שחיי ניצלו בזכותם - ניסים!!!!!! חד וחלק. אבל אני לא מאושר! כשאני שואל את האל מה עלי לעשות כדי להיות מאושר הוא לא עונה לי, מתעלם ממני לחלוטין. לפני כשנתיים ניגשתי לאדמו"ר ש"רואה" דברים לתוך הנשמה, המתנתי עד ארבע בבוקר כשעל פני חולפים ראשי ערים וסגניהם, עו"ד בחליפות יקרות, אנשי עסקים במכוניות מפוארות ותלמידי חכמים. כולם מספרים בשבחו של האדמו"ר. כשנכנסתי אני, לא אמרתי מילה ולו חשפתי את סיבת הגיעי אליו. "הבעיה שלך סבוכה ביותר" פתח ואמר, הוא הוסיף כמה משפטים וביקש שטחזור שוב בעוד שבוע כי הוא זקוק לזמן כדי לחשוב על המקרה שלי, לקח פרטים מסויימים ויצאתי. גם כשחזרתי אחרי שבוע, אמנם הוא זכר אותי אך כל תשובה לגבי לא הייתה לו. אני שואל את האל מדוע אני פה? איפה האושר? מה אני אמור לעשות בחיי אלו? מדוע חיי זוגיות מאושרת נמנעים ממני פעם אחרי פעם? ולא מקבל תשובה. הימים האחרונים היו נקודת שבירה קשה מאוד עבורי, אני מרגיש שאני הופך עם השנים מאריה טורף לכלב שעשוע שאינו נושך וכבר אינו נובח. שאני מוכנע ע"י קשיי עולמינו, מובס. בכל יום אני צועק וזועק בקול לאל שאני חייב תשובות, שהכאב גדול עלי. אני מקווה שהוא יסייע לי ויביא לי את אושרי כי אם אני בן בכור בעם סגולה אני רוצה לחוש בזה. למי שהצליח לקרוא עד הסוף ולא נשבר תודה.

 

[גילי פרי]

אוהב ידידי../images/Emo24.gif

אוהב ידידי... הפעם אני כותבת לך קבל עם ופורום ולא במסר אישי. אני קוראת את הודעתך מן הרגע שהתפרסמה פה בבית, ובכל שניה שאני באה להשיב לך עולה בי עוד תמונה מן העבר האישי שלי, ועוד אירוע, וכאילו הדמעות זולגות מעצמן כי אני רוצה לומר שאני מבינה אותך, שאני יודעת אבל ברור לי שיהיה לך קשה לקבל, לפחות כרגע. מכל מקום אני ארגיש חצופה ובכל זאת... כבר כתבתי ולא אמחק.

לפני כמה שנים, כאשר התרחשו אי אילו אירועים בחיי האישיים (ממש מלחמה פנימית ולאו דווקא מלחמה בחוץ), יצאתי בהודעות בכל רחבי הרשת ושאלתי על משמעות החיים. שאלתי שאלות כמו למה אנחנו פה, מהי תכלית הקיום, למה כל המראות הנוראים מסביב, מה אני אמורה לעשות עם כל זה, ומה נסגר ברמה האישית כאילו, איפה אני בכל הסיפור הזה שנקרא חיים. התחושה היתה ששום דבר לא מסתדר לי, לא זוגיות, לא כספים, לא עבודה, ממש כמו נשמט השטיח מתחת רגלי בכל מקום אליו אני פונה. האירועים מחוצה לי לא תרמו, אחי ז"ל אושפז בבית חולים למשך כמה חודשים ואח"כ נפטר, ערמתי חובות כספיים שעד היום אני משלמת, הגעתי למצב של "הומלס".. כן, לא היה לי אפילו איפה לגור שלא לדבר על לאכול. על זוגיות ואהבה גדולה שתמלא את חיי כמעט שכחתי לחשוב... כאבתי... כאבתי בצבעים, יכולתי ממש לראות את הכאב, וכמעט שום דבר מעבר לו. חודשים רבים הסתובבתי בכתפיים שמוטות, ולמרות זאת עם מעט כוח שנותר בי להילחם על הזכות לחיות חיים נורמליים. כעסתי על כל המסביב, ובעיקר על אותו אבא שאמור היה לעזור לי עלפי הבנתי שלי, אלוהים שתמיד אוהב כאילו נעלם מחיי ובמקומו היה בי הרצון לכרות בור ענק שכאילו הציע את כל הפתרונות. ככל שנלחמתי, כך הותשתי, לא ניצחתי אפילו פעם אחת פצפונת. הגעתי למצב של חולי, פגיעה פיזית ממש. היום, במבט לאחור, ובעוד אני כותבת את הדברים הללו, אני יודעת שאותו אבא של כולנו, היה שם גם אז, אלא שהוא כמו ביקש ממני לשנות את עצמי במקום לרצות לשנות את העולם או את הסביבה שלי. זה נחווה אצלי כקלישאה בזמן שקראתי ספרים כשחיפשתי תשובות, זה נשמע כ"שטויות", לא אמיתי, ובטח לא אפשרי או קשור. לא היה לי עם מי לדבר וגם כשכבר היה, כל מה שהיה לי לתת זה התסכול שלי, והוא היה גדול ממני, כי הרשיתי לו להיות כזה. כשלמדתי להרפות, מה שנקרא "לזרום" או לקבל את הדברים ממש כמות שהם, הכל התחיל להסתדר לי. לא בצורה חלקה וקלה, לא במהירות, ממש לאט לאט החל להסתנן לחיי איזה שהוא אור שבהתחלה לא יכולתי אפילו לזהות. כתבתי לעצמי מסות של מילים ומשפטים. דיסקטים על דיסקטים של מילים שתרגמו את המחשבות שלי לכתב, את כל הבלגן שהתרוצץ לי בראש, כל השאלות שאת חלקן כאמור הפניתי לעולם הוירטואלי, ואתה יודע מה.... מעולם לא קיבלתי תשובות, לפחות לא כאלה שהניחו את דעתי. עד היום אני שואלת לא? עד היום אני רעבה לדיונים וסיעור מוחות שבסופו אולי, אולי אמצא לי תשובות שמתאימות לי. אלא שהיום יקירי, אני רעבה לאותם דיונים בדיוק, ממקום אחר, ממקום של השלמה. ברור לי מראש שלא אמצא לי תשובות שיניחו את דעתי ואם כן, אקבל זאת כהפתעה. היום ברור לי שאת משמעות החיים שלי אני אמורה למצוא לבד, שלכל אחד מאיתנו יש דרך אחרת לחוות אירועים, לכל אחד מאיתנו דרך חשיבה אחרת ודרך פעולה אחרת. בהתחלה זה נראה לי לא נורמלי, הייתי בטוחה שכולם אמורים להיות כמוני, וכשלא היו בחרתי להסתגר. היום ברור לי שיש מקום להכל ולכולם, ואני אמורה לדעת לקבל, להכיל, בדיוק כמו הכדור הזה שמכיל את כולנו עם כל הזבל והטוב שבנו. כמוך, הלכתי לידעונים למינהם, החל מקלפים וכלה ברבנים, לאף אחד לא היתה תשובה עבורי. קיצר ידידי, עד כמה שניתן לקצר, אי חושבת שכל מה שלמדתי מכל זה, זה פשוט להרפות. לקבל במלאות שיש כוח גדול ממני ואפילו כמה כאלה, ואין באפשרותי, עם כל הרצון הטוב לשנות משהו אחר מלבדי. כאשר למדתי להרפות ולקבל, מן הסתם שונתה זווית הראייה שלי לגבי החיים. פחדים שהיו קודם נעלמו או לפחות התעמעמו, כל מיני רצונות להילחם ולהוכיח שככו ונגוזו, ומתוך כך שלווה מסוימת פשטה בי, הבנה שגם אם אינני כל יכולה – עדיין יש לי חלק חיוני ביקום הזה, שאם לא היה כן לא הייתי פה. בקשר ל"בן בכור בעם סגולה".... למדתי להרפות גם מזה, לקבל את עצמי כמיוחדת בלי כותרות כאלה ואחרות שלימדו אותנו בבית הספר, כל הכותרות הללו מבחינתי, נועדו לרומם אותנו מבלי שנעשה שום דבר עבור זה, אבל זה באמת לדיון, למשהו אחר... כתבתי את כל זה מבלי לקרוא את דברי, פשוט מהלב והראש אל הדף. מקווה שאיכשהו נגעתי בך.

אהבת חינם לכולנו

 

[אוהב לבשל]

הוכחה טובה מזה לטענתי לא אמצא

הכאב הזרוע בעולם הוא גדול ואינו פוסח על אף אדם. למה ? אין אני שואל מהי משמעות החיים, אני רוצה להבין מדוע אין היא בנמצא? אני לא שואל מדוע יש רוע אני שואל מדוע רב הוא על הטוב. אין לי יכולת להבין מדוע מסלול החיים חייב להיות מטובל במנות לא פשוטות של כאב וסבל, מדוע אין "יציאת מצריים" פוסחת עלינו כבודדים הרי חווינו אותה כעם? איך אני יכול לאהוב חינם כאשר אני מקבל כל כך הרבה כאב בתשלום ? מאיפה אוכל להביא אנרגיות להניע את גלגלי חיי בכיוון הנכון ? מדוע עלי להיות מובס ומנוצח ע"י החיים כדי לצמוח שוב מתוך ההריסות ואולי לחזור לאותן הריסות ? מאיפה אביא את החשק לבנות אותן שוב ? אני שומע שיר רגיל ברדיו ואני בוכה - מתייפח. רואה טילים בצפון ובוכה משוחח עם חבר בעבודה ומתחיל לבכות. כבר שלושה ימים שבעבודה אף אחד לא מבין מה קרה לאותו אחד שכדי למחוק חיוך מפניו יש צורך בדחפור! וכולם שואלים "הכל בסדר" ? "לא!" אני עונה בפשטות. "הכל ממש לא בסדר ואני מרגיש רע עד כדי כך שאין לי אוויר" ושם עוצר את השיחה כי אין לי עניין להיכנס לסיבות. העיניים ברצפה כבר שלושה ימים, אני לא אוכל, לא מחייך, המחשבות לא מרפות והכאב הבן זונה הזה שמצא פרייר שלא מצליח לסלק אותו, הוא מחייך. אז גילי אני יודע שזה זמני, אני יודע. אני יודע שיגיעו גם ימים טובים אבל אני רוצה את זה עכשיו, כי לא עשיתי לאף אחד בעולם רע כל כך שמגיע לי כל כך הרבה כאב. לא מגיע לי שהאל יכניס לי כל כך הרבה עצב לחיי, לא מגיע לי. בשנים האחרונות התקרבתי לאל בצורה משמעותית, גם בסממנים דתיים אורתודוכסיים מובהקים וגם בתחושה, אבל עושה רושם שככל שאני מתקרב האל מתרחק ממני, וזה מכאיב. בכל חיי כל אדם שהכרתי כמעט נשען עלי ואני תמיד הייתי כתף, לי אין על מי להישען וכבר כוח להחזיק את עצמי לא נותר בי. אני כותב והדמעות חונקות אותי, כבר אין לי כוח להוציא אותן נמאס לי לבכות. אני רוצה להיות שמח זה הכל. שמח כשהורה רואה את ילדו מחייך האושר מציף אותו בצורה שלא תאמן. האם אושרי לא יתן אושר לאלי שבשמים ? מדוע לא אהיה מאושר?

 

[גילי פרי]

לבחור בחיים ידידי, על כל מה שהם

מציעים לנו, ואולי זה נשמע רע כרגע, אלא שוב, מנסיוני שלי אני כותבת. ושוב, אתה מזכיר לי את עצמי, עד כדי כאב פיזי שעולה בי לזכר אותה תקופה. יחד עם זה אני אוספת את עצמי ומשיבה לך, כפי שהייתי רוצה שישיבו לי באותה תקופה, גם אם היה לי ברור שאני לא מסוגלת להקשיב באמת, או לראות באמת את מה שיש מלבד את מה שבא לי לראות. כן – אני כותבת "מה שבא לי לראות" כי היום אני יודעת בבירור שיכולתי לבחור אחרת, יכולתי לבחור לראות דברים אחרים, והלא הם היו קיימים גם אז. השקיעה והזריחה היו אותן שקיעות וזריחות, המוזיקה היתה אותה מוזיקה, השקט, הפריחה, אנשים.. אלא שבחרתי באורח לא מודע להתעלם מכל אלה, לא לראות אותם ולהתחפר בתוך הכאב העצמי הזה, אפילו קראתי לזה "רחמים עצמיים" למרות שהיום אני יודעת שזה לא כך, לא ריחמתי על עצמי, רק רציתי בכל דרך להיות מאושרת. כאבתי את היעדר האושר לא פחות ממה שאתה מתאר פה בכתב. כתבתי לעצמי שלא מגיע לי כי לא עשיתי שום דבר שהוא כל כך רע, עד שמגיע לי "עונש" שכזה... ככה בדיוק חשתי – נענשת, מבלי לדעת על מה ולמה. התעוררתי עם דמעות שלא ידעתי לקרוא להן בשם, כמו גם הסתובבתי ימים שלמים דומעת, בוכה, מבכה את מר גורלי, הולכת לישון עם דמעות. כל כך הרבה דמעות שלרגע חשבתי שיש אפשרות שאתייבש, אלא שמה לעשות, זה לא קרה... ואז רציתי למות, וכן, ניסיתי... ואז כשלא הצלחתי נפל בי איזה שהוא אסימון שהרעיש לי את הקופסא... כנראה שיש לי עוד מה לעשות פה, ואולי אני אמורה לברר איך אני עושה את זה בצורה הכי טובה שאני יודעת ויכולה, אחרי שאדע מה בדיוק אני אמורה לעשות. עד היום, אני לא ממש יודעת מה זה, מה אני אמורה לעשות, אבל ברור לי שלא חשוב מהי המטרה, הדרך חשובה לא פחות. והדרך שלי היא שמחה, שמחת חיים על כל מה שיש ואין, פשוט שמחה, למרות וחרף הכל. רציתי להיות מאושרת ואז התחלתי לשאול את עצמי, אחרי שהכאב הסכים לשחרר אותי קצת, מה אני עושה על מנת להיות מאושרת והלא אני כל כך כואבת עד כי זה בלתי אפשרי. אבל זה כן! זה אפשרי כשמחליטים על כך! החלטתי להיות מאושרת ויהי מה, ורק כך נדמה שניצחתי. הפרספקטיבה לחיים השתנתה, ואיתה המחשבות, הרגשות, לאט ובטוח הכל החל להסתדר. לא קרה שום דבר ביום אחד, וכן, עד היום אני סוחבת אי אילו שאריות מהמקומות הללו, אלא שהחלטתי להקציב להן זמנים. החלטתי שאני מרשה לעצמי להיות בדיכאון הזה שעה, שעה וחצי ביום – לא יותר מזה. בזמן הקצוב הזה הרשיתי לעצמי לבכות, להשתגע, לחפור, למות לאט, ואז לקום ולהתשחרר מכל הרעל הזה, ולבחור בשמחה... עשיתי הכל בכדי לשמוח, החל ממוזיקה, ספרים, טיולים ברגל לאורך החוף... גם כשהיה לי ברור שהכל מאולץ וכאילו "לא אמיתי" הכרחתי את עצמי לבצע. זה עובד! כאן הבנתי שאף אחד לא מכניס את העצב לחיי, אותו אלוהים שחשבתי שנטש אותי לאנחות, התגלה במלוא הדרו. יכולתי כמעט להרגיש באופן פיזי את החיבוק והעטיפה שלו, החום הבלתי פוסק, נוכחות... ממש פיזי ידידי.... ואז ידעתי – אני בוחרת בחיים. אפשר להמשיך לכתוב עוד שעות רבות, ואולי אפילו אשמח לכך, אלא שברור לי שאתה מבין ויודע על מה אני מדברת. אם תבקש עיצה אומר לך רק כמה מילים... תן לזה להיות, תן לעצב הזה מקום בחייך כרגע, חבק את עצמך דווקא בתוך העצב והכאב ותחושת ה"כלום" למול העולם, בחר באהבה בלי קשר לכל המסביב, וכשיגיע הרגע בו תחשוב ותרגיש שאתה מסוגל לוותר ולהרפות, זה ייקרה מעצמו. שוב, כותבת בלי לקרוא או לבדוק.. פשוט כותבת ושולחת... קבל חיבוק ידידי, ותודה על הזכות לחלק איתך את המסה הזו.

 

[גילי פרי]

ועוד משהו לתזכורת

משפט שקראתי אז, אחד מיני רבים שחדר לתוך תוכי:

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע - ובחרת בחיים

 

[פרי מגדים]

לאוהב לבשל

אדם יקר, קראתי את מה שכתבת בדם לבבך. הרגשתי את העצב בדבריך, ואת התיסכול שלך. ואני מקווה ביחד איתך לטוב, בוא, אחי, אל נאבד את התקווה. נקווה גם אם אין שום דבר טוב, נקווה לטוב. והטוב בוא יבוא. הוא יבוא לאט לאט, כאילו יומיומי, כאילו רגיל, כמעט שלא תרגיש בו. אך אז אל תשכח את הימים הרעים שעברו עליך, ואל תשכח להודות על הימים הטובים, ולהתחייב על איזושהי עשייה טובה המשכית שאתה עושה. ואולי כדאי לך כבר עכשיו להתחיל לעשות איזושהי עשייה טובה על מנת למשוך אליך את הטוב. ואל תשכח לאכול טוב, להתעמל, לעשות הליכה\ריצה יומיומית, לקחת ויטמינים לחיזוק ואם אתה מרגיש מדוכא כשאתה קם בבוקר, או\ו סובל מנדודי שינה אל תמנע מללכת לרופא משפחה שירשום לך תרופה אנטי דיכאונית. בטוב, פרי מגדים