טוב, נו סליפ טונייט, אז...
here we go. ראשית, קודם כל אשמח אם נוכל לעבור מרמת האד הומינם (יעני, זו שבה את טוענת שאני, ספציפית, צריכה לשתוק אם אין לי משהו נחמד להגיד) לרמת הדיון הרגיל בפורום דמוקרטי משובח כשלנו, שבו כותבות לא נוהגות להשתיק זו את זו (כן, אני זוכרת שכתבתי לך מתישהו בימים האחרונים "תגידי תודה ותשתקי". ה"תשתקי" שם היה מטאפורי). שנית, צר לי שככה את מרגישה שמתייחסים אלייך באשפוז. את יודעת שהייתי מאושפזת לא מעט פעמים וגם לא מעט זמן ואני בהחלט יודעת באיזו השפלה כרוך אשפוז, על אחת כמה וכמה כשאת כבולה למיטה ומכשירים ותלויה במצב רוחו של הצוות שבמשמרת, ולכי תדעי מה הם מוציאים עלייך. עם זאת, וזה משהו יפה שמרצה שתירגלתי אצלה פעם לימדה אותי להגיד לסטודנטים שהתלוננו על השבעים או שמונים או תשעים שנתתי להם במבחן, ציונים לא מתחילים ב-100. הם מתחילים ב-0. ואם מישהו קיבל שישים, ציון מבאס לכל הדעות, לא "הורדתי" לו ארבעים נקודות, אלא דווקא העליתי 60. אני לא, ואני מדגישה, אני *לא* כותבת לך את זה כדי להגיד שהציון שלך בהתנהגות או בתה"ש הוא 0 ולכן את צריכה להגיד תודה על כל התייחסות שלהם אליך, איומה ככל שתהיה. ממש, *ממש* לא. מה שאני מנסה להגיד הם שני דברים: הראשון הוא שאני מאמינה לך שבין הצוות בתה"ש יש כאלה שמתייחסים אלייך כמו (ציטוט שלך) "חרא קטן ומושתן", שצר לי עבורך שזה כך, ושאני חושבת שבמידה רבה זה לא קשור ספציפית אלייך אלא לרמת המקצועיות/אנושיות הנמוכה שלהם (כמו שלפעמים ציון נמוך במבחן אכן עלול לשקף את אי סבלנותה או אי תשומת לבה של המתרגלת הבודקת את המבחן המאה שמונים ותשעה על כוס הקפה העשירית בחצות הליל. האנלוגיה ברורה, כן?). עם זאת, וזו הנקודה השנייה כאן, זאת לא הפעם הראשונה שאת בתה"ש, גלית. והיו לך, אם אינני טועה, כמה טריקים בזמנו, שם או במחלקות אחרות, שמנעו מהצוות הטיפולי להעניק לך את העזרה, בעיקר הרפואית אבל אולי גם הנפשית, שאת זקוקה לה (אני טועה?). במילים אחרות, את לא מתחילה מאפס, אבל את מוכרחה להבין שאין שום סיבה שינהגו כלפיך בפחות מ - בואי נאמר - חשדנות. אז את לא מתחילה מאפס, אבל את (והטריקים שלך, של המחלה שלך, וואטאבר) מוכרים למערכת. אז אולי, רק אולי (וזאת הצעה; אני באמת לא יודעת) יכול להיות שחלק (חלק; אפילו לא הכל) ממה שאת תופסת עכשיו כחרא של יחס הוא פשוט חשדנות בריאה, קצת חוסר סבלנות בגלל שידוע להם היטב מה את עלולה לעשות, וניסיון אמיתי הפעם לגרום לך, על אפך ועל חמתך, לצאת מהמצב הפיזי הנוראי שלך? רק הצעה. בהקשר הזה, גלית, יש עוד משהו שצריך להיאמר: בחרת להתאשפז בתה"ש ולא בהדסה (כן, אני יודעת ששם היתה מיטה מוכנה במיוחד בשבילך ובהדסה לא בהכרח, אבל בואי נשים את זה רגע בצד). תה"ש (בעיני, לדעתי הפרטית בלבד, וכזכור, איני סמכות וכו') מציעים טיפול הרבה פחות טוב, הרבה פחות רציני, מזה שמוצע (הוצע לך!) בהדסה. הצוות בתה"ש (שוב, בעיני וכו') הרבה פחות מוצלח באנושיותו מזה שבהדסה (אולי זה עניין של שחיקה - הם רואים יותר חולות במצב כרוני, התת-מחלקה בהדסה חדשה יחסית וכן הלאה [אם כי אני יודעת שהיו גם שם שינויים לאחרונה, לא בהכרח לטובה. אבל זה לא העניין כאן]). בכל אופן, אני מניחה שגם את הדברים האלה את יודעת, ובכל זאת, כשכבר החלטת להתאשפז, בחרת בתה"ש. שתינו יודעות (הצהרת על זה כאן, ואמרת שהצהרת על זה גם בפני ד"ר גור) שאת לא מתכוונת להישאר שם לטיפול אמיתי (כזה שבו את עולה לBMI סביר לפחות [לא אמרתי בריא - אמרתי סביר]). אז מן הסתם הם יודעים את זה שם בצוות, ובכנות, אני מבינה למה הם לא מתייחסים אלייך באהדה גדולה. מכאן ועד להיות לא אנושיים יש מרחק גדול, זה נכון, אבל אי אהדה כללית מצדם זה משהו שאבין. הם משקיעים בך הרבה עכשיו, הרבה משאבים אנושיים, רפואיים, וכלכליים (אני יודעת שזה לא מעניין אותך עכשיו וזה בסדר גמור, אבל יש לך מושג כמה עולה יום אשפוז? כמה עולים המכשירים האלה שאת מחוברת אליהם? כמה עולה כל בדיקה? מישהו משלם על זה, גלית, והרבה מאוד כסף), כשלמעשה יכול מאוד להיות שהם מניחים שאם לא תמותי הפעם, הם יפגשו אותך באותו מצב בדיוק בעוד שנה, שנתיים, שלוש (איך ד"ר גור אמר? יכולת התאוששות מפליאה) לעוד סיבוב. הידיעה הזאת יכולה להעציב, שלא לומר לייאש, גם את אנשי הצוות הטובים והמיומנים ביותר. אני בהחלט יכולה להבין איך מתוך הייאוש הזה צומח כלפיך שם יחס של אי-חמלה. ודבר אחרון. מי שראוי שיחמול עלייך עכשיו, יעניק לך את האמפתיה שאת זקוקה לה כל כך, יתייחס אליך כמו בנאדם ולא כמו חרא, הם המעגלים הקרובים אליך: המשפחה שלך, החברים שנותרו לך. אני מקווה שזה מה שהם עושים, מבקרים הרבה, מחזיקים לך את היד, לא עוזרים לך לרמות את הצוות (אין לי מושג אם זה משהו שספציפית נעשה במקרה שלך אבל פז"ם מסוים בבתי חולים מלמד שמאושפזות עושות דברים כאלה). כאן בפורום, אני מרגישה, את מקבלת גם חמלה. לא רק, אבל גם. זה לא מעט, גלית. אגב, כשכתבתי קודם שבעיני ההורים שלך הם בני זונות התכוונתי שהם צופים בך משטה בהם כבר קרוב לעשור ועדיין (ככל הידוע לי - וכל מה שידוע לי הוא מה שאת כותבת בפורום) נותנים לך (למחלה שלך? לאישיות שלך? יש הבדל אחרי כל כך הרבה שנים? כל כך עצוב..) לסובב אותם על היד הקטנה. יש משפט יפהפה של דוד גרוסמן מתוך אחד הספרים שלו, והוא אומר שם משהו כמו - להורים שהיו לי נולדתי יתום. וזה עצוב נורא. מה שמרתיח, וגרם לי לכנות אותם "בני זונות", הוא שזה לא המקרה שלך. במקרה שלך נולדת לא-יתומה אבל בלי הורים (את רואה את ההבדל?). כבר שנים שהם שם, ולחלוטין לא שם. הם יכלו להציל אותך, והם לא. וזה מרתיח אותי לא בגללך, אלא בגללם. מקווה שהבהרתי את עצמי. זהו. אם אפשר לעזור בהמלצות למוזיקה טובה, סרטים טובים ("במבי" מרגיע אותך? אר יו סיריוס?? אמא שלו מתה!) ועוד דברים להעברת הזמן, רק תגידי. ושוב, בברכת החלמה הפעם
