אני נסערת,

mykal

New member
אני נסערת,

בליל רגשות מציף אותי, ולמה--?
חמותי נפטרה, מחר לויה.
ואני חשבתי שכשיקרה אשמח--ואני בכלל לא שמחה,
אפילו עצובה, ועצובה מאוד.
למרות שרגע כועסת על איך התיחסה אלי, ורגי מלאת עלבון,
אבל הפרידה (למרות הנתק הארוך) קשה.
ואני מצטערת,
מצטערת על כל השנים שאבדו בכעס.
על כל השנים שהתהלכתי בכאב של עלבון.
על המאבקים הפנימיים שליוו את חיי מול המציאות שהיא יצרה.
וככה בין כל אלה, אני מיטלטלת. מחכה להלויה מחר. כדי להיות אחרי,
ואולי אז להסדיר את מחשבותי.
 

restart2

New member
משתתפת בצערכם

היי מייקל

מבינה את הכאב והדיסוננס התחושתי,,
הבלבול והקושי נובע לדעתי מהמצב הסופי.
אין אפשרות לשינוי/תיקון.
שולחת לך ניחומים והצלחה בהסדרת המחשבות
והתחושות.
אירית
 
המוות, לצערנו

מעמת אותנו עם כל הרגשות הקשים,
והכי נורא - משאיר אותנו בלי closer, בלי הזדמנות (אפילו מדומה) לסגור את מעגל הכעס.
צר לי, יקירתי, על הסערה ומשמעויותיה,
השתתפותי גם בצערו של אישך.
 

mykal

New member
תודה רבה,

החיים יעשו 'סגירה'.
מקוה שנצלח את התקופה.בכמה שאפשר 'בשקט'.
 
ברור שלא תשמחי, מיקל מה קרה לך??

את בן אדם, ולכן את לא שמחה!
יש לך תהליך לא קצר של אבל לעבור, ואני מקווה שתצאי ממנו מחוזקת ומפוייסת - עם עצמך! תסלחי כבר לעצמך!

שלא תדעו עוד צער.
 


היי יקירתי, כל מה שאת כותבת מובן בהחלט. בין היתר בגלל הלב הרחב והחם שלך.
מותה היה צפוי, מלבד העובדה שאף אחד לא חי לנצח היא גם היתה חולה/מאושפזת בתקופה האחרונה והיה ברור שמצבה אינו כבעבר.
אני יכולה לנחם אותך בכך שניסית רק לא מזמן לשנות, הית בסדר בשנים האחרונות (למשל ענית לה לטלפון כשהתקשרה - לא מובן מאיליו בכלל) ואת לא יכולה לנהל את כולם ולשלוט בכולם. ככה היא רצתה שזה יהיה. הרי גם היא ידעה שהיא לא תחייה לנצח ויכלה לשנות את המצב, אפילו לשלום קר ובחרה שלא.
כרגע, אין לך מה לחוש חרטה או להכות על חטא. את יכולה רק לתמוך בבעלך, ואולי גם לתת בשבילך כבוד אחרון. להגיע להלוויה ולתמוך במשפחה שלך.
אני מקווה שהילדים האחרים שלה לא ימשיכו את דרכה וכן ישתדלו להביא לפיוס ולליכוד משפחתי עכשיו.
 

mykal

New member
צודקת,

אין בכוחי לשנות כלום.
ואולי גם לא צריך? לפעמים השלמה עם מציאות היא התיקון הנכון.
 

ayaht

New member


את בת אנוש.
זה טבעי.

תרשי לעצמך להיות כנה עם עצמך.
להרגיש את כל מה שאת מרגישה. בלי להתנצל.

את אדם טוב. התנהגת אליה בצורה הוגנת ומאופקת כל השנים.
גם אם לא זכית להגינות הדדית.

די. תני לבעלך להתאבל. תרשי לעצמך להתאבל. ולאט לאט תמשיכו הלאה.

בגלל זה אומרים "ברוך דיין האמת".
יש מישהו מלמעלה שלוקח את ההחלטות האלה על עצמו. עושה את מה שצריך מתי שצריך.
מה שצריך לקרות קורה ועכשיו זה בידיים שלו.
 

רחליקה האחת

Member
מנהל
תנחומיי הכנים יקירה, מכל הלב,

אני מחבקת אותך מכאן . יודעת מה קורה ברגעים שבהם הלב מתמלא תחושת החמצה וחוסר טעם.

זה לא היה בידייך לשנות כשהיתה בחיים. ניסית הכל.

אל תכעסי על עצמך, אהובה.

כן, אני יודעת איזו נשמה טהורה את!

חיזקי ואימצי!
ליבי איתך.

רחליקה
 

mykal

New member
תודה על הכל,

על היבוק וההשתתפות, על החיזוק והמחמאות.
 

רחליקה האחת

Member
מנהל
mykal בוקר אור,

ניכר כי מה שמלווה אותך כעת בכאבך העז היא תחושת החמצה.

זיכרי כי בכל רגע נתון עשית ועודך עושה כמיטב יכולתך ואף למעלה מזה.

איננו יכולים לשלוט על הזולת ולכפות עליו לקבל אותנו.

לא נכשלת יקירה, אלא להיפך.

אצילות היא אצילות ולא חולשה! גם אם יש מי שמפרש זאת כך.

אני מחבקת את מי ואת מה שאת, נשמה טהורה ויקרה.

מחזקת ככל יכולתי,

רחל
 
משתתפת בצערך ...

אני בטוחה שלא חשבת שתשמחי,
אולי התכוונת להרגשת הקלה....

זה שמישהו מת לא הופך אותו לטוב יותר בימי חייו.
זו רק הנטייה שלנו להלביש עליו תסריט אחר ממה שהיה כי אין שום דרך
כבר לדעת אם התסריט שלנו יכול היה להתממש באמת.
ובטח לא לכעוס על עצמך על מה שיכול היה לקרות אחרת ובאותה מידה גם לא.
 
ברור שלא יכולה להיות שמחה,מוות של אדם הוא דבר

עצוב גם אם הוא זר.

אבל אני מודה שאני לא מתחברת לכל האבל וייסורי המצפון כורגשות האובדן כלפי אישה שעשתה לך רק רע,חילחלה בינך לבין בעלך וכו'
אלא אם כן באיזו פינה קטנה את לוקחת איזו אחריות על עצמך וחושבת שאולי טעית לאורך הדרך
 

mykal

New member
מספרת קצת חויות ומגיבה.

לא עונה לכל אחת בנפרד, כי אני עמוסה כאן,
אבל מעריכה את תגובותיכן, מקשיבה ולומדת.

אין בי הלקאה עצמית, אבל יש לי כאב עצום--על מצאות חיי,
אני אדם חברותי מאוד, יש לי קשרים חמים גם עם אנשים שכבר שנים
אינני בקשר רצוף (עבודה, לימודים וכד') ובכ"ז אנחנו שומרים על קשר,
של הערכה, של ידידות, של עזרה הדדית.
ובאמת, (ממש לא מגאוה) לא יגידו לגבי דברים נוראיים, ודוקא כאן במשפחה שלי,
הייתי אדם דחוי, אדם לא מערך, אדם שגם היום בלויה,
האחיות של בעלי ובני משפחתם (ילדים נשואים וילדיהם) התעלמו מקיומי.
וזה שאתמול חמותי נפטרה בבוקר, והיא לא נוסעת בשבת) הגיעה מביה"ח
אלינו הביתה, ואכלה, ונחה (הצעתי לה מיטה ריחנית בחדר פרטי לעצמה)
והיא דברה וספרה אלי, אני הייתי האוזן הקשבת.
והיום התעלמה ממני. זה מעליב, זה מזלזל, זה כואב.

אני השלמתי עם כל זה מצד אחד, מצד שני --למה? למה ככה מגיע לי?
אין לי שליטה, לא על ההתנהגות שלהם, ואני נשמרת לא 'לרדת'
לרמה הזו של התנהלות, ומשתדלת לשמור על יחס אנושי.

היום עוד אסע להביא את בעלי לישון בבית. ואחזיר אותו לשבעה לבית שם.
הוא לא אשם, טוב שהוא שונה מהן.
ואנסה לעזוב את הענין לסוף 'השבעה'
אח"כ אחליט, מה אעשה בהמשך.
 
מאוד קשה לי עם מה שאת כותבת

כי לדעתי את נותנת להם רשות להתנהג אליך כמו שהם מתנהגים.
ולהפנות עורף למי שמתנהג אליך בזלזול זה לא אומר לרדת לרמה.
ואני באמת לא מזדהה עם זה שאת טוענת שבעלך לא אשם....כי הוא כן אשם.
אבל בהחלט אין מה לעשות כל עוד השבעה נמשכת
 

mykal

New member
מצטערת,

לא מבינה את הביטוי, "את נותנת להם להתנהג אליך כמו שהם מתנהגים"
אני נותנת? איך? מה זה נקרא?
מדובר באנשים מבוגרים, גיסתי זו שהיתה כאן, כבר חיתנה נכדים,
אני מחנכת שלה?

מה האלטרנטיבה? שכשהיא הגיעה בשבת--שאני אצא מהבית?
שאמא שלה מתה לפני שעה, שאתנפל בכעס על 'הניצול' שלה?
שאעשה סצינה בבית העלמין? ואסביר לה שככה לא מתנהגים, שהיא גסת רוח?

מה באמת אני עושה שגורם לה ובהשפעתה אחותה הקטנה יותר,(אולי לא? אולי סתם חוסר חינוך?)
שגורם לה בהתנהגות שלי להתנהג אלי בצורה כזו?

אני הגעתי לבית הקברות--בשביל בעלי, הוא איבד אמא, (הגם שזקנה וכבר היתה חולה) זו אמא.
כן, אני רגישה לאובדן בכלל ולאובדן הורה עוד יותר.
עם האיש הזה בחרתי לחיות, והוא טוב אלי ואל ילדי. והוא שותף, והוא איש אציל ועדין.

מה ז"א אשם? הוא לא חינך אותן? הוא אמור לעשות זאת?
הוא צעיר מהן? הקטן, הוא אמור עכשיו להתעמת איתן?
אני לא מצפה ממנו לזה, אני מקוה שיהיה להם ביניהם עוד קצת קשר לפירוק הבית.
ובזה מבחינתי 'נסתם' הגולל'.
הוא לא אשם בכלום, למרות זאת אתמול, כשהגיע הביתה,
וסיפר, כן, אמרתי, כל עוד אני חיה כאן, האחיות שלך לא יגיעו לכאן.
אינני משרתת, ואינני מארחת מי שלא מתנהג אלי יפה,
וגם אמרתי משפט מטומטם--מצטערת שהרשיתי לה להיות כאן שבת.
למה מטומטם, כי גם עשיתי וגם נשמעתי רע ונלעגת.--היה מיותר. הייתי צריכה לשתוק.

קל להאשים קרבן--כי הוא שם, כי הוא קרבן,
ולכן, מה שכתבת, (אינני כותבת מכעס עליך, אלא מכאב ותסכול גדולים שלי)
היה בלי להתכון, פגיעה נוספת וכאב נוסף על העלבון שלי.
כי אני לא אשמה, בהתנהגות שלהם--זה שלהם והם גסי רוח.
ובעלי לא אשם--איננו אחראי על נשים בסביבות גיל 70. מכשפות זקנות.-(אני יודעת שזה לא מכובד לכתוב כך)

אתרחק וזהו.
 
למעלה