מאיה יקירתי ../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif
כמו שכבר כתבו כאן (עד שהגעתי בטח כל ההודעה שלי תהיה מורכבת מקטעי דברים שכבר נאמרו לפני...), ההתמודדות עם השדים שבעברנו היא קשה מכל, אבל עצם ההתמודדות הוא צעד ענק בדרך לפתרון. לי יש הורים נפלאים, שאני מסתכלת עליהם כמודל לחיקוי ולא כמשהו שצריך לברוח ממנו, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי לפעמים מתפרצת על הילדים, חסרת אונים לגבי דרכי הפעולה שלי איתם, או בתחושה שאני אולי "יודעת" מה צריך לעשות, אבל לא יודעת איך עושים את זה... אני לא יכולה אפילו לדמיין איך זה לעשות את אותו הדבר כשאת לא יכולה לחשוב מה אבא/אמא שלי היו עושים במקרה כזה (או פשוט להרים טלפון ולהתייעץ)... את יודעת מה? קצת אני כן יודעת, כי יש לי בבית בן זוג שמתמודד עם שדים משלו... אבל הספקות שלנו, החרטות שלנו, ההתלבטויות שלנו, הציפיות והאכזבות שלנו, הכעסים וההתפרצויות שלנו כולם תולדה של האנושיות שלנו. ומה שנפלא באנושיות הזו היא שהיא גם מאפשרת לנו ללמוד ולהתפתח ולהשתנות, מאפשרת לנו לכעוס וגם לחוש אמפתיה וחמלה כלפי אובייקט הכעס שלנו, מאפשרת לנו להתנהג בצורה מסויימת וגם לנסות להסתכל על עצמנו מבחוץ. אני מצטרפת להמלצה על טיפול עבורך. אני חושבת שההתמודדות הקשה שאת נמצאת בה כעת היא משהו שצריך תמיכה כדי לעבור אותו. ולמרות שטיפול עולה כסף, אני רוצה להמליץ על עוד משהו שעולה כסף - שמרק, לפחות בתקופה הזו, יעבוד קצת פחות. שאת לא תצטרכי להתמודד לבד בתקופה שכל כך קשה לך. אני יודעת שהמשמעות של זה היא פחות כסף לפרנסת המשפחה, אבל אני חושבת שהרגיעה הנפשית שזה יתן לך לא ניתנת למדידה בכסף. לגבי הגמילה של אביגיל (ואולי גם באופן כללי) - אני חושבת שמה שאת עוברת במישור הזה הוא מעמסה כבדה מדי לכל אדם שפוי, בעיקר כשלא מדובר בפרק זמן קצר וחולף, אלא באמת בתקופה ארוכה מאד של פספוסים חוזרים ונשנים (ואני עדה שההתמודדות שלך בהחלט ראויה לציון!). אמרתי לך אתמול, שאני לא הייתי מצליחה להשאר רגועה בסיטואציה הזו. יחד עם זאת, הפתרון הוא לא טריוויאלי. חשבתי על זה הרבה, והנה ההצעה שלי (שאין לה ערובות, אבל אני מאמינה שהיא יכולה לשנות, וגם להתאים למערכת היחסים בינך לבין אביגיל) - אני חושבת שאת צריכה להתמקד בפניה לאביגיל ב"מסרי אני" ולא "מסרי אתה" - לא "למה עשית פיפי על הרצפה?" או "בפעם הבאה תעשי בשרותים", אלא "מכעיס אותי שאת עושה פיפי על הרצפה", "כשאת עושה קקי בתחתונים אני מרגישה מיואשת" וכד'. אני חושבת שאת צריכה לדבר עם אביגיל, ודוקא ההתפרצות שאת מתארת היא טריגר מצויין לשיחה כזו. אני הייתי אומרת לה "אביגיל, אני אוהבת אותך, אבל קשה לי מאד עם העובדה שאת בוחרת לעשות פיפי וקקי בתחתונים ולא בשרותים. זה מכעיס אותי ומייאש אותי, ומביא אותי לכעוס ולהתפרץ עליך בצורה שלא נעימה לשתינו, ושאחר כך אני מתחרטת עליה. אני אוהבת אותך מאד. אני לא רוצה להרגיש כך. אני לא רוצה לכעוס כל כך הרבה. אני מקווה שאת תשתפי איתי פעולה ותעשי פיפי וקקי בשרותים כדי ששתינו נוכל להתקדם מהמצב הזה ולעשות ביחד דברים שנעימים לשתינו". מאיה, אביגיל היא ילדה מדהימה. היא מאד אנרגטית ועוצמתית, והדברים אצלה קורים בווליום גבוה יחסית. אני מאמינה שיש לה יכולת לקחת חלק בשיחה מן הסוג האמור, וגם להתקדם יחד איתך. כמו יתר הדברים אצלה, גם האהבה שלה אליך מובעת ומשודרת בעצמה רבה, ואני בטוחה שאת העצמה הזו אפשר גם לרתום לטובת העניין הזה. אני מוסיפה עוד
אחד לסיום. אז לפני שאת מתפטרת, תני לי לנסות לשכנע אותך להתחרט - נראה לי שאת עושה את העבודה שלך על הצד הטוב ביותר
כמו שכבר כתבו כאן (עד שהגעתי בטח כל ההודעה שלי תהיה מורכבת מקטעי דברים שכבר נאמרו לפני...), ההתמודדות עם השדים שבעברנו היא קשה מכל, אבל עצם ההתמודדות הוא צעד ענק בדרך לפתרון. לי יש הורים נפלאים, שאני מסתכלת עליהם כמודל לחיקוי ולא כמשהו שצריך לברוח ממנו, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי לפעמים מתפרצת על הילדים, חסרת אונים לגבי דרכי הפעולה שלי איתם, או בתחושה שאני אולי "יודעת" מה צריך לעשות, אבל לא יודעת איך עושים את זה... אני לא יכולה אפילו לדמיין איך זה לעשות את אותו הדבר כשאת לא יכולה לחשוב מה אבא/אמא שלי היו עושים במקרה כזה (או פשוט להרים טלפון ולהתייעץ)... את יודעת מה? קצת אני כן יודעת, כי יש לי בבית בן זוג שמתמודד עם שדים משלו... אבל הספקות שלנו, החרטות שלנו, ההתלבטויות שלנו, הציפיות והאכזבות שלנו, הכעסים וההתפרצויות שלנו כולם תולדה של האנושיות שלנו. ומה שנפלא באנושיות הזו היא שהיא גם מאפשרת לנו ללמוד ולהתפתח ולהשתנות, מאפשרת לנו לכעוס וגם לחוש אמפתיה וחמלה כלפי אובייקט הכעס שלנו, מאפשרת לנו להתנהג בצורה מסויימת וגם לנסות להסתכל על עצמנו מבחוץ. אני מצטרפת להמלצה על טיפול עבורך. אני חושבת שההתמודדות הקשה שאת נמצאת בה כעת היא משהו שצריך תמיכה כדי לעבור אותו. ולמרות שטיפול עולה כסף, אני רוצה להמליץ על עוד משהו שעולה כסף - שמרק, לפחות בתקופה הזו, יעבוד קצת פחות. שאת לא תצטרכי להתמודד לבד בתקופה שכל כך קשה לך. אני יודעת שהמשמעות של זה היא פחות כסף לפרנסת המשפחה, אבל אני חושבת שהרגיעה הנפשית שזה יתן לך לא ניתנת למדידה בכסף. לגבי הגמילה של אביגיל (ואולי גם באופן כללי) - אני חושבת שמה שאת עוברת במישור הזה הוא מעמסה כבדה מדי לכל אדם שפוי, בעיקר כשלא מדובר בפרק זמן קצר וחולף, אלא באמת בתקופה ארוכה מאד של פספוסים חוזרים ונשנים (ואני עדה שההתמודדות שלך בהחלט ראויה לציון!). אמרתי לך אתמול, שאני לא הייתי מצליחה להשאר רגועה בסיטואציה הזו. יחד עם זאת, הפתרון הוא לא טריוויאלי. חשבתי על זה הרבה, והנה ההצעה שלי (שאין לה ערובות, אבל אני מאמינה שהיא יכולה לשנות, וגם להתאים למערכת היחסים בינך לבין אביגיל) - אני חושבת שאת צריכה להתמקד בפניה לאביגיל ב"מסרי אני" ולא "מסרי אתה" - לא "למה עשית פיפי על הרצפה?" או "בפעם הבאה תעשי בשרותים", אלא "מכעיס אותי שאת עושה פיפי על הרצפה", "כשאת עושה קקי בתחתונים אני מרגישה מיואשת" וכד'. אני חושבת שאת צריכה לדבר עם אביגיל, ודוקא ההתפרצות שאת מתארת היא טריגר מצויין לשיחה כזו. אני הייתי אומרת לה "אביגיל, אני אוהבת אותך, אבל קשה לי מאד עם העובדה שאת בוחרת לעשות פיפי וקקי בתחתונים ולא בשרותים. זה מכעיס אותי ומייאש אותי, ומביא אותי לכעוס ולהתפרץ עליך בצורה שלא נעימה לשתינו, ושאחר כך אני מתחרטת עליה. אני אוהבת אותך מאד. אני לא רוצה להרגיש כך. אני לא רוצה לכעוס כל כך הרבה. אני מקווה שאת תשתפי איתי פעולה ותעשי פיפי וקקי בשרותים כדי ששתינו נוכל להתקדם מהמצב הזה ולעשות ביחד דברים שנעימים לשתינו". מאיה, אביגיל היא ילדה מדהימה. היא מאד אנרגטית ועוצמתית, והדברים אצלה קורים בווליום גבוה יחסית. אני מאמינה שיש לה יכולת לקחת חלק בשיחה מן הסוג האמור, וגם להתקדם יחד איתך. כמו יתר הדברים אצלה, גם האהבה שלה אליך מובעת ומשודרת בעצמה רבה, ואני בטוחה שאת העצמה הזו אפשר גם לרתום לטובת העניין הזה. אני מוסיפה עוד
