אני מתפטרת...

[maya100]

אני מתפטרת...../images/Emo122.gif

חשבתי הרבה אם להוסיף את ההודעה הזאת, אבל כמו שכתבתי בהודעה אחרת, החלטתי שיש כאן מספיק נשים חכמות וחמות ששווה להתאמץ עבורן ושאני אוהבת מידי את הפורום הזה מכדי שאתן לקומץ לקלקל לי את התחושה הזאת. אז הנה... לפני מס' חודשים שאלתי שאלה לגבי דפוס כעס. קיבלתי הרבה תשובות חכמות, שגרמו לי לחשוב די הרבה על השתיקות שלי בזמן כעס וממה הן נובעות ואני יכולה לומר די בבטחון שהבנתי, שבעצם סיגלתי דפוס שלא בהכרח התאים לי או נבע מתוכי, אלא יותר מרצון לעשות מה ש"בסדר" ומנסיון לפעול אחרת/הפוך מאמא שלי. כילדה, גדלתי עם אמא שהתפרצה עלינו המון, על כל דבר וגם בלי סיבה אמיתית. היינו ילדים שובבים ועונשים היו שגורים בביתנו כדבר יומיומי. קיבלנו הרבה מאוד מכות, עם כל דבר שהיה בסביבה. אני זוכרת כמה התמרמרתי וכמה הייתי מתוסכלת מכך ובעיקר, כמה המשפט "גם כשכועסים אוהבים" היה בעיני טיפשי וחסר תוכן. מאז עברו הרבה שנים, עברתי טיפול ארוך וסלחתי לאמא שלי. גם היא השתנתה ובינתיים אני הפכתי לאמא. בכל זאת, החלטתי לא לחזור על הדפוסים שלה ולהילחם ככל יכולתי בדחפים האלו, שזורמים לי בדם - לצעוק, לכעוס וגם להרים יד. וראה זה פלא...לא עברו אלא שנתיים וחצי ואני מוצאתאת עצמי הבוקר צועקת על אביגיל, מענישה אותה ולשמחתי זה נעצר כאן (בתוספת הרבה דמעות שלי ותחושת תסכול עצום וחוסר אונים). וכל זה למה? כי הילדה הכל כך חכמה שלי הבינה, שגמילה זו דרך נהדרת להפעיל את אמא ושפיפי וקקי במכנסיים מניבים תגובה מיידית. למי שזקוק לתזכורת, הנה השאלה הראשונה שלי בנושא ואח"כ עדכון מהתקופה האחרונה. כדי להוסיף לנ"ל אביגיל מעבר לנושא הקקי חזרה לבחור היכן היא רוצה להשתין - בתחתונים או בשירותים והעניין לחלוטין אקראי (או כך זה נראה לי). הבוקר, עד היציאה לגן (עניין של שעה + סה"כ) היו 3 פעמים פיפי במכנסיים וזה מה שהביא להתפרצות הגדולה. אני אוהבת את הילדה הזאת אהבת נפש, מעריצה את החוכמה שלה, החברותיות שלה, ההומור שלה, הפקחות שלה...אבל היא מוציאה ממני שדים, שלא תכננתי שיצאו אי פעם ושחשבתי (קיוויתי) שכבר נעלמו. אני מיואשת, אני מרגישה נורא, אני לא רוצה להיות אמא כזאת ואני לא יודעת מה לעשות הלאה. ברורים לי מס' דברים: 1) זה מאבק שליטה שלה בנו ואפילו יתר דיוק בי. 2) אם היתה לי היכולת (ואין לי כרגע אחרי חודשים של פספוסים משני הסוגים מתוך בחירה) להתעלם - זה היה נגמר. 3) אבא לא יכול לעזור כי מעט הזמן שהוא בבית לא מספיק (ולא בשעות שהיא ערה) בכדי לקחת חלק ולהוריד ממני את העניין. sorry על האורך. נחשפתי פה קשות ואני מקווה לא להיפגע יותר מהחשיפה הזאת. אשמח לשמוע רעיונות/תהיות/כיוונים/ מחשבות ואולי אפילו פתרונות...

 

[שחר של עמית]

להסתכל במראה הפנימית זה מבהיל

גם אני חושבת שהילדים שלנו מביאים אותנו לעיתים למקומות אפלים, ושאצל כל אחד המקום האפל הוא שונה ונובע מסיבות אחרות. ברוב המקרים זה בגלל דפוס ההורות אליו הורגלנו בילדותנו עם הורינו שלנו. אני כל כך מבינה אותך ויכולה כל כך להתחבר לתחושת הבהלה שלך. אם את מרגישה שזה משהו שקשה לך להתמודד איתו, אולי כדאי להתייעץ עם מישהו מקצועי? אני חושבת שיש הבדל תהומי בין טיפול בנושאים שלך מול הוריך, לבין טיפול בנושאים שלך מול ילדתך, למרות שבשניהם עולים דברים מאד דומים ואף זהים. אני מאמינה שההבדל הבסיסי והכל כך מהותי בינך לבין אמך הוא במודעות שלך. משם נובע הכח שלך לשנות ולהשתנות.

ואל תוותרי לשדים מן העבר.

 

[ליליה והגמדים]

אמר לי פעם אדם חכם שאני אוהבת

ש"סודות מתים באור". הפנמתי את זה עמוק - כך שאני לא מתחברת לאפילה. אני מסכימה שאכן המודעות היא שעושה את ההבדל ומעל הכל - לא להחמיר עם עצמך. ילדים מגיבים נפלא כשאת אומרת משהו כמו "אני מצטערת שהבעתי ככה את הכעס שלי אליך". לבנות דפוס חלופי לזה שנובע מההסטוריה הפרטית שלך, צריך (חוץ מהמודעות והלמידה שאת עושה) שתיים - את וביתך, בדיאלוג ביניכן. אנחנו (אני ואחיי) גדלנו עם אבא אלים, אף אחד מאיתנו לא המשיך את השרשרת הזו והנושא של ילדותינו פתוח לדיון בבתים שלנו, כולנו.

 

[irisgh]

../images/Emo24.gif ../images/Emo24.gif ../images/Emo24.gif ../images/Emo24.gif

מי מאיתנו לא שונא את איך שהוא יוצא כהורה, לפעמים. אנחנו כ"כ רוצים להיות טובים פה, ולמה זה כ"כ קשה. אתמול אמרו לי לחבק את יניב אחרי שהוא מציק לתינוק. עניתי שהחיבוק ברגע הזה עלול לצאת לי חיבוק מאוד מאוד חזק

ומבחינתי, אלו בדיוק ההודעות שאני רוצה לראות פה. לא חכמה להציג כמה אתה הורה מושלם, מול אחרים, ואז לחזור הבייתה, להתפלא על מה שמשפריץ ממך, ולחזור אח"כ להיות מושלם בפורום. בתחילת השבוע הבאתי ילד שאולי היה חולה לגן, רק כי הוא עלה לי על העצבים! אני עצמי, כמו חצי מדינה, קצת חולה. כשיצאנו לגן, הוא אמר שכואבות לו האזניים. לא הייתי בטוחה שזה נכון, כי תכופות הוא מחפש תרוצים למה להשאר איתי. בכל אופן, מיד עשיתי אחורה פנה והלכנו לרופא. הרופא לא מצא כלום. עד 11 הוא הצליח לא לתת לתינוק לישון (להעירו בצביתות), לאכול (לא לתת לי להניק) וכיוב'. בכל אופן, ב11.30 יניב היה בגן. אם אכן הוא היה חולה, אלוהים יודע. אבל מה שבטוח, נמלטתי ביום שהייתי עשויה להרים עליו יד. פשוט כך הרגשתי, שזה מה שעומד לקרות. לאחר הצהריים ישר תכננתי סרט. שתהיה כמה שפחות אינטראקציה. למחרת, היה יום מקסים

כל הדברים שפה לא עונים על השאלה שלך כלל וכלל. ועל זה אני אחשוב בהמשך. אבל, בנתיים, נראה לי שגם את צריכה קצת חופש לעצמך. אולי שבסופ"ש אבא יהיה איתה, ואת תצאי עם חברות לקפה? או משהו אחר?

 

[הילהל]

יש לי בעיקר../images/Emo24.gifלהציע

נכון שתסלחי לי אם אני אכתוב בצורה לא מאוד מסודרת את כל מה שעולה לי לראש? אז הנה כמה נקודות: אני מוצאת שכשאני מנסה "לזייף" ולהיות אמא שונה מהאדם שאני באמת, אני נכשלת ובגדול. אני מקווה מאוד שכשאני אמיתי - זה טוב בדיוק כמו שזה רע. כלומר, שהפעמים שאני מתפרצת בכעס (לא באלימות, אבל בצעקות למשל) מתאזנות עם פרצי האהבה החזקים שלי. או כמו שבעלי אומר "אני חיה את החיים בעוצמה". זה לא אומר שלא רע לי עם עצמי כשזה קורה. ההורות מביאה אותנו למקומות מפחידים באמת. אבל - היא גם גורמת לנו להכיר בבעיות שלנו ולרצות לעבוד עליהן, בדיוק בגלל זה. אני מרגישה שאני מוכנה לעבוד על עצמי למען יונתן, כפי שלא עשיתי למען עצמי או בני זוג בעבר (ולא שלא התבקשתי). המקום של אבא בסיפור: אני ואבא של יונתן כמעט הפוכים, וגם כאן אני מוצאת תקווה לאיזון. במקומות שאני מלאה ברגש, הוא מלא בהיגיון, ולהפך. יש מקומות שאני הרכה והוא הקשוח, ויש מקומות הפוכים. אני חושבת שכמה שנצליח להיות שנינו מעורבים בגידול ובחינוך, כך גדל הסיכוי שנצליח לעשות משהו טוב יותר, מאוזן יותר, שלם יותר. אין לי מה לומר לגבי הגמילה, כי אנחנו עדיין לא שם.

 

[רות1974]

נקראתי לדגל, וגם אני מנסה לעזור לכם

ראשית הכעס והעצבים שלך הם בהחלט לגיטימיים. אני לא מכירה הרבה אנשים אשר היו עוברים על סיטואציות כאלו שבוויון נפש ו/או אפאטיות ו/או חוסר אכפתיות. זה נורא מעצבן להחליף בגדים ותחתונים, לשטוף, לקלח ולנקות, מה גם שמדובר בפרק זמן קצר מאד. יש גבול לכל תעלול. דבר נוסף ולא פחות חשוב - ברור שאביגייל החמודה עלתה על זה, על כל מה שזה גורם לך. ילדים הם, כידוע לכל, מניפולטורים לא קטנים, ויש להם סנסורים לגלות בדיוק את אותם הדברים שמוציאים אותנו מדעתנו ומהכלים. אלא, שהקטע הוא שזה כבר הפך ל- ISSUE ביניכן, והכלים שלך לצאת מהסבך הזה מוגבלים, מטבע הדברים. אני חושבת שזה הזמן לפנות לייעוץ משפחתי, ייעוץ שיקח בחשבון גם אותך כבן אדם, עם כל המשקעים שלך מהעבר, וגם את המשפחה ואביגיל, ויתן לך כלים להתמודד עם נושאים כאלה, וגם עם נושאים אחרים שיתכן שיעלו ויצוצו בעתיד, ויסחטו ממך תגובות רגשיות זהות. רק לסבר את האוזן, בעלי ואני גם נתקלנו במספר קשיים עם בתנו הבכורה, ועל כן פנינו לייעוץ משפחתי במכון פסיכולוגיה בשם שינוי שנמצא בקיבוץ גליל-ים. בינתיים היינו בפגישה אחת, אבל כבר בפגישה זו קיבלנו כלים מידיים להתמודד עם דברים שהיו לא בסדר, וזה ממש עזר לנו. שווה לשקול זאת.

 

[אםהבניםשמחה]

מאיה שלי, אהובה../images/Emo24.gif

לא פתחתי אפילו את הקישורים שלך, מפני שאני זוכרת אותם מצוין. וגם את השיחות בספורטק. אני ממליצה, כמו אחרות, על יעוץ מקצועי. לפעמים את מקבלת כלי אחד קטנטן שמשנה את כל התמונה. שוה. ואולי לפתוח את הדברים עם אביגיל? אני יודעת שאת יודעת איפה עושים הגדולים. והיא גדולה, נכון? אני יודעת שאת יודעת שזה מאד מרגיז אותי. את יודעת כמה כיף לנו ביחד כשאני לא כועסת. בואי ננסה? ולעצם הסיטואציה הבוקר: אולי זה בסדר שהתרגזת וצעקת? המשחק ידוע לשני הצדדים. מותר שהיא תדע איך את מרגישה באמת. אולי יש לך בעיה עם הדברים שאמרת, עם העונש שנתת? גם ברור שלמעשה כזה (השתנה מכוונת 3 פעמים) יהיו תוצאות. השאלה היא אולי- מהן?

 

[רוני של יובל ומאיה]

מאיה יקירתי ../images/Emo24.gif

בעניין הפישתונים בכל מקום, אין לי אלא להזדהות איתך עמוקות. ובאמת, קשה לגייס את כוחות הנפש ולהתעלם, או להפסיק להזכיר לה כל חמש דקות שאולי היא צריכה פיפי (כי אצלנו ונשמע שגם אצלכם, התזכורות האינסופיות רק מעצבנות אותה ועושות לה "אנטי" מוחלט לעניין הזה). אני חושבת שאת מאוד מודעת לרגשות שלך ולעבר שלך, וזה מה שעושה את ההבדל בינך לבין אמא שלך. זה לא משנה אם הילדה "שובבה" או מה שלא תרצי לקרוא לזה. את יודעת מאיפה זה בא ואת יודעת גם לעצור את זה. והכי חשוב - שאת לא מסתירה את המצב ולא נותנת לזה לשקוע בתוך הנפש הפרטית שלך, אלא מוציאה החוצה ומשתפת ומטפלת.

 

[f u f u]

אני מורידה בפנייך את הכובע

על הכנות, הפתיחות והאומץ להיות חשופה לפגיעה. אין לי מה לחדש לך. מרגיש לי שאת פועלת נכון. שדים הם חלק מהחיים (כך מסתבר), ונראה לי שאם תבקשי סליחה מהילדה שלך אחרי ביקור מהשדים האלה, הילדה שלך תסלח על זה ותבין שאמא לא מושלמת. ואז הרווחת פעמיים.

 

[אמא שרון]

היה לי לאחרונה ריב עם אחותי

שגם העלה באוב את כל עניין ההורות שאנחנו חוינו (בערבוביה עם ספר שניים שהיא קראה מאז). סיפרתי לה על הרגישות-יתר שאולי יש לעידו. היא טענה שאם יש לו רגישות זה בגלל שאנחנו מידי רכים איתו, אנחנו מזיקים לו, והוא לא ממושמע. ניסיתי להסביר לה שכל ילד נולד עם נתונים קצת שונים, ואי אפשר ולא צריך לגדל ילד לפי ספר. ניסיתי לרענן את זכרונה לגבי המשמעת הרופפת שלה, עם הורים קשוחים כביכול. נו, לא הלך. יכול להיות שההערות האלה באות רק מאנשים שעוד אין להם ילדים? אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אם צריך, תתחילי באמת מאיזה ריענון מוח דוגמת ההמלצות שעלו פה. כי זה באמת עוזר להתנתק קצת מהרצף שלפעמים הוא כבר נהיה דביק. רוב הזמן מאוד נעים לי להיות עם עידו, והוא ממש פרטנר לעניין, אבל יש שעות שהוא ואני עייפים. לפעמים זה עובר בנחת ולפעמים זה לא כיף בכלל. כשבעלי עם הילד, אני לרוב בבית גם, ואני כמעט אף פעם לא עם עצמי. אז פעם בכמה זמן, אני יוצאת לבד או עם חברים, וזה נעים להתאוורר. ובעיניין הילדה, לא יודעת אם ניסית- להעביר את האחריות להחלפות, אליה. כי זה נשמע שההחלפות האלה יושבות לך אישית על הנשמה. אם היא תצטרך קצת עזרה כשמדובר בקקי, תעזרי. אבל שעקרונית, "כלי המשחק" לא יהיו על הלוח. לא הפיפי או הקקי, ולא שלוות הנפש שלך. אני לפעמים עוברת סיטואציות כאלה תוך כדי נשימות עמוקות, כי זאת הדרך היחידה לצאת משם עם תוצאה יעילה. סתם דוגמא שעולה לי (בעניין הנשימה): אנחנו עכשיו הולכים רק ברגל (בלי עגלה), וזה לא קל לעידו, במיוחד כשחוזרים מהגן והוא עייף. ההליכה מהטראם היא בערך 7 דקות. עם עידו זה סביב רבע שעה. וזה בדרך כלל סבבה, כי יש זמן. יום אחד הייתי חייבת לשרותים באופן שלא סובל דיחוי, והוא התעקש לעצור על כל דבר אפשרי. ואני הסברתי לו שחייבים להגיע מהר הביתה, כי אני צריכה לשרותים. והוא התעלם לחלוטין. חיכיתי לו, כעסתי עליו, צעקתי עליו, ובסופו של דבר הגענו הביתה אחרי חצי שעה כשאני רותחת והוא בוכה... בפעם השניה שזה קרה לי (שהייתי חייבת פיפי), נשמתי עמוק, וסיפרתי לו סיפור על משפחה של גמלים כל הדרך. לקח 10 דקות להגיע הביתה.

 

[אמא שרון]

זה נורא איך אנשים ../images/Emo13.gif

במקום לעזור באים ומספרים על הצרות שלהם...

 

[zimes]

אני קוראת וחושבת

וכמו שרון - מגלגלת את הילדות (המצוינת, יש לציין - אם כי מסתבר שהכל יחסי) שלי. לא יכולה לעזור, רק

.

על הכנות עם עצמך, ועל האומץ להחשף. כנראה השמחה צודקת - טיפול עבורך - חשוב לא רק לענין הגמילה. בעצם - הגמילה די שולית בשאלה שלך, לא? כשתקימי קבוצת תמיכה לבנות של אמהות אימפולסיביות מדי, קראי לי

 

[אלדורית]

../images/Emo6.gifאני גם אוכל להצטרף לקבוצה?

מאיה, אני לא מכירה אף אמא שלא מאבדת מדי פעם את עשתונותיה... (ובזה אני לא מתכוונת למכות, אלא רק לצעקות). כמובן שזה בדיוק מסוג הדברים שבהם כמות מהווה איכות: כלומר, אם זה קורה לך פעמיים בשבוע זה שונה מאשר פעמיים בשעה. אם כל דבר קטן שהבת שלך עושה מקפיץ לך את הפיוזים, כנראה יש לך בעיה (עמוקה, אישיותית). אבל אם מדובר במשהו אחד מסויים שהיא עושה במטרה לעצבן אותך, נראה לי שהבעיה היא מקומית, וצריך לנסות לפתור אותה באופן מקומי (אולי בשיחה עם הבונבונה הנבונה שלך, שבה תודי בפניה שקשה לך עם מה שהיא עושה ושאת מתארת לעצמך שגם לה לא נעים שאת מתרגזת ותראי איך אתן ממשיכות מהנקודה הזו ביחד?) בכל אופן ב"באופן מקומי" אני מתכוונת שאין הכרח לבחון את כל סגנון ההורות שלך מחדש (אם כי זה מהדברים שהורים טובים עושים מדי פעם סתם ככה, נדמה לי).

 

[ש ר ו ן2]

מאיהל'ה...../images/Emo24.gif

קודם כל אני מתנצלת מראש אם אחזור על דברי האחרות כי לא מזדמן לי כרגע לקרוא את כל התגובות... אז, לשמחתי, אני יכולה לענות לך אך ורק מנסיוני: גם הדר נגמל בגיל שנתיים וחצי גם איתו עברתי תקופה כזו שהוא החליט לעשות את צרכיו היכן שבא לו וזאת תוך כדי הידיעה הברורה לשנינו שהוא כבר שולט בצרכיו... אז אחרי שכעסתי כמה וכמה פעמים , החלטתי להתעלם ... בכל פעם שהוא עשה פיפי במקומות לא ראויים, פשוט מאד הבאתי סמרטוט וניגבתי בשתיקה , לפעמים הייתי אומרת לו : אין דבר, בפעם הבאה תעשה בשירותים, נכון?" וזהו... מה אני אגיד לך מאיה? , כעבור כמה פעמים כאלו , הוא פשוט הפסיק.... אני ממש מאמינה בשיטה הזו, במקרה הזה, אצלינו זה עבד... נסי גם את, אני מאמינה שזה יצליח... בהצלחה!

 

[ש ר ו ן2]

מאיה , סליחה!

עכשיו כשאני קוראת שוב את שאלתך, אני רואה שעניתי ממש לא לעניין...

מה קורה לי היום? אני כל כך ממהרת וזה מה שיוצא... אז לגבי הכעס, אני מחזירה לך את הכדור ושוב מודה לך על הספר שהמלצת לי עליו ואשר עזר לנו לשנות כמה דברים אצלינו... גם אני מתפרצת לעיתים ואצל כולנו זה כך , מן הסתם, עם כל הלחצים של היומיום... מה שאני עושה, בסוף היום , בין אם כעסתי ובין אם לא... אני תמיד משוחחת עם הדר שיחה של "סיכום היום" ובה אני מתארת לו את אהבתי אליו ומרעיפה עליו שפע של אהבה, חיבה ומחמאות ומסבירה לו מדוע כעסתי. בדר"כ הוא מבין ואף שוטח את טענותיו בפניי . השיחה הזו פשוט גורמת לי לסלוח גם לעצמי על הכעסים ...

 

[דסי אשר]

מסכימה עם הרבה דברים שנכתבו כאן

הי מאיה, קודם כל,כן, אין אמהות מושלמות, ולא אבות. ישנם אכן לחלקינו , הורים פוגעים, פוגעים מאד. ישנם לחלקינו, הורים פוגעים פחות, ישנם פוגעים יותר. ישנם גם הורים נפלאים. ה*שק* הזה שאנחנו סוחבים על גבינו, אכן יכול להעיק עלינו בכל מיני מצבי חיים- עובדה, היה שלב שנעזרת בעל מקצוע- כדי ל"סלוח לאמך"- כחלק מתוצאת העבודה עם עצמך שעשית בעבר. תחנה מאד משמעותית ש*רוחות הרפאים* האלה עולות- היא ההורות. ההורות אכן מציבה סיטואצית לא קלות, וכתבה מי שכתבה כאן בדיון- שהדברים שהעלית עשו לה טוב. לעומתה, אחרת כתבה- למה באתן עם הסיפורים האישיים, במקום לעזור לה. התגובות עם הסיפורים האישיים -באו, ממקום של הקלה, ממקום של השתתפות- הקלה על כך שסוף סוף מישהיא לא מציגה את עצמה כאם מושלמת, אלא מספרת כמה היא לפעמים לא מצליחה להשתלט על עולמה הרגשי, כי יש לה היסטוריה משלה, שמגיבה למצבי חיים עכשיו. אני כל כך מבינה את תחושת ההשתתפות אתך של הכותבות. אני גם מבינה את התגובות הלכאורה כועסות... זה לא קל לשמוע את מה שאת כתבת. אולי זה מפחיד כמה אנשים. ואני לא מתייחסת באופן אישי לכותבים/כותבות. זה פשוט מאד מבהיל, לא רק אותך, שאת פתאום מגלה, שאת מין *אמא מפלצת* שלא רצית להיות. כן, ואם את לא מצליחה להרגע ממה שכותבים לך כאן, אז אני גם כן ממליצה, להמשיך לעבוד על אותן רוחות רפאים,בעזרת בעל מקצוע - כדי להיות "אמא טובה יותר", אמא לא מבוהלת מההתפרצויות שלה. כבר כתבתי במקום אחר, בדיון אחר, בנושא אלימות כלפי ילדים, על ספר מאד מיוחד שאני קוראת עכשיו: "אהבה זה לא סכין". המטופלת, שרה, עם הפרעת האישיות הקשה (אישיות דיסוציאטיבית= כנראה כמו בסרט, שלא ראיתי "שלוש פנים לחווה"), מספרת, איך שדווקא הולדת בתה, הביאה אותה לצעד של בקשת עזרה , והתחלת יציאה מהצב הקשה בו הייתה והנה עדיין נמצאת, כסובלת מהפרעת אישיות קשה, כתוצאה מהתעללות של אמה בה. היא מגיבה לחיים, באמצעות 5 דמויות שונות. אין קשר בין הדמויות, היא לא יודעת על קיומן- כלומר לא מודעת לקיומן. לא, זה לא הסיפור שלך. אבל תחנות בחיים מוציאות מאתנו כל מיני דברים, שלא היו יוצאים אילו לא היינו מגיעים לתחנות אלה. אבל אפשר לגדול ולצאת . אפילו המטופלת בהפרעה המאד קשה - גדלה. ספר מאד טוב ומרגש. והייתי אם כל כך לא מושלמת, עם הרבה תגובות מעולמות העבר שלי, וגדלו לי ילדים נפלאים ואוהבים. דסי

 

[maya100]

דסי, קראתי ומאוד אהבתי!

 

[אינה של יערה ואלה]

../images/Emo24.gif גם ממני.

אני קוראת את ההודעה שלך בדמעות הזדהות של אמא לילדה מדהימה, חברותית, מצחיקה, שיכולה תוך עשר שניות להוציא ממני את האמא המכשפה שתמיד אמרתי שאני לא אהיה.

ועוד

על ההתחבטויות ועל ההתבוננות עמוק פנימה. והצעקות לא מגיעות אך ורק מכך שאת הופכת להיות אמא שלך. צעקות יכולות להגיע מעייפות שלך, מעייפות ש אביגיל, מתסכול, מנסיון לנהל תקשורת רציפה עם בת שנתיים וחצי שעדיין לא החליטה אם היא ילדה או תינוקת או שניהם יחד, מלהיות לבד. אני משליכה את דברייך על הבת הפרטית שלי, שיכולה להיות תובענית עד כדי כך שאני מוצאת את עצמי מתחננת לפניה שתניח לי לחמש דקות ותיתן לי לסיים כוס קפה אחת בלי לבקש ממני שום דבר. את כל הזמן במצב "on", ורוצה לעבור רק קצת למצב "off", וזה לא ניתן. אז צועקים. אצלנו כל השנה האחרונה היתה בסימן משבר מסיבות אובייקטיביות שונות, והיו גם פיספוסים מכוונים. אז לפעמים חוזרים לחיתול. הבקשה, אגב, באה ממנה. אז הילדה תהיה בת שלוש עוד חודשיים, גמולה מאפריל, ומחליטה מדי פעם לבלות את היום בחיתול. עדיף על האפשרות השניה. חוץ מזה - לצאת, להתאוורר, חברות, פארקים, סבתות... כל מה שישמח אותך ואותה.

שיהיה חורף יבש

אינה (שמצאה את עצמה צורחת על הבת המתוקה, המצחיקה והאנרגטית שלה... שסלחה לה בסופו של דבר)

 

[tonti]

מאיתי יקרה../images/Emo24.gif

אני מעריצה שלך. גם על החשיפה וגם על מי שאת. נראה לי שכולנו באיזשהו מקום מנסים לא לעשות לילדינו מה שעשו לנו ולא אהבנו. ומה יותר טבעי מזה? והרבה מנסים ולא מצליחים. ולמה זה כל כך קשה לנו? אין לי מושג. אולי זה פשוט טבוע בנו ומרוב נסיון לא לעשות את אותו הדבר אנחנו מוצאים את עצמנו מתעבים את עצמנו (אני לפחות) שניה אחרי שעשינו את זה. יעזור לך שאספר שגם אני מוצאת את עצמי פתאום כאילו אני אמא שלי? זה מפחיד אותי. בדיוק בנקודות שבהן נשבעתי לעצמי כילדה שלעולם לא אעשה זאת לילדים שלי (ואז עוד לא חלמתי על מה זה לאהוב ילד בכל נימי נפשך). אני מסתכלת גם על אחותי ונדהמת מכמה היא דומה לאמא שלנו. איך היא לא רואה את זה? היא עושה לבנות שלה בדיוק מה ששנאנו שאמא עשתה לנו. ואני בכל כוחי משתדלת לא להיות כזאת. מרוב שאין לי מילים שיעזרו לך גם אני ממליצה על ייעוץ מקצועי. אוהבת ומחבקת אותך.

 

[tonti]

ואיך שכחתי../images/Emo163.gif

בכמה פעמים שראיתי אותך עם אביגיל חשבתי לעצמי "איזה אמא מדהימה היא, הלוואי שגם אני אהיה ככה יום אחד".