Blackbird fly
New member
אני מרגישה (ט)
כל כך מפגרת. תמיד אני מרגישה מפגרת אבל עכשיו אני מרגישה ממש כמו פיגור מהלך. יש לי יותר מדי בעיות עם עצמי. יש לי בעיה עם פרופורציות. גם אם אני אהיה במצב סביר הדבר הכי קטן יכול להפיל אותי בחזרה למטה. יש לי בעיה עם סבלנות. אני כל כך חסרת סבלנות שזה כל כך הורס לי הכל תמיד. אני שונאת את עצמי. אני שמנה-מכוערת-טיפשה-זונה-מפגרת. נמאס לי. בעיקר מעצמי. נמאס לי לצאת תמיד הפראיירית של כולם. אני משקיעה בחברות שלי, עוזרת להן, מפנקת אותן, עושה הכל שיהיה להן טוב. ובתמורה מקבלת זין לפנים. עם האכילה. במילה אחת- קטסטרופה. הגרון שלי כבר צורח לי "תני לי לנוח!!!". אחרי הרבה זמן שהוא היה במנוחה. (לא כי אכלתי ולא הקאתי, אלא כי פשוט לא אכלתי.) נמאס לי שכל דבר טוב שאני מנסה לעשות יוצא חרא. נמאס לי שכולם שונאים אותי. למה לעזאזל אנשים שמתקשרים עם אנשים אחרים איתי לא מתקשרים?! מה כל כך רע עשיתי להם בחיים?! ונמאס כבר עם התירוץ "לא הרגשתי טוב". תמיד רק כשזה מגיע אליי לא מרגישים טוב. זין. נמאס כבר מהכל. אני לא רודפת אחרי אף אחד יותר. מסתבר שאני לא שווה את זה. אני מסתכלת על הידיים שלי ומרגישה סיפוק. דווקא כשזה מגיע לזה אני לא מרגישה מפגרת. אני מרוצה שעשיתי לעצמי רע. אני מרוצה שהידיים שלי כאלו מכוערות. שכולם יתרחקו ממני. שכולם יפחדו מהפסיכית שאני. שאף אחד לא ירצה להתקרב אליי. שאני אשאר לבד בעולם הזה. כי זה מה שמגיע לי. אני שטן. השבוע ביקרתי ידיד שהיה מאושפז איתי לפני כמה שנים. הוא מאושפז במחלקה אחרת עכשיו. כאב לי לראות אותו. כאב לי לראות אותו סובל. כאב לי לראות את המשפחה שלו סובלת. למה אנשים טובים כמוהם סובלים?! למה לעזאזל אין צדק בעולם הזה?!?!?! ואני בכלל לא יודעת למה אני כותבת את כל זה פה. הרי כל כך ברור שזה לא יעניין אף אחד. כי אני כלום. אני כלום פה ובעיקר אני כלום בעולם הזה. אני אפס. חבל שהחלפתי כינוי בכלל. לפחות הוא היה תואם את המציאות. אף אחד לא שם עליי. לא מגיע לי כלום. מגיע לי למות בייסורים. אני שונאת את עצמי. שונאת. שונאת שונאת שונאת. אני אוויר. ונכון שאי אפשר לחיות בלי אוויר, אבל אני אוויר מזוהם. שרק גורם למחלות ולמוות. הלוואי ואני אתנדף כבר מהעולם הזה. Life sucks
כל כך מפגרת. תמיד אני מרגישה מפגרת אבל עכשיו אני מרגישה ממש כמו פיגור מהלך. יש לי יותר מדי בעיות עם עצמי. יש לי בעיה עם פרופורציות. גם אם אני אהיה במצב סביר הדבר הכי קטן יכול להפיל אותי בחזרה למטה. יש לי בעיה עם סבלנות. אני כל כך חסרת סבלנות שזה כל כך הורס לי הכל תמיד. אני שונאת את עצמי. אני שמנה-מכוערת-טיפשה-זונה-מפגרת. נמאס לי. בעיקר מעצמי. נמאס לי לצאת תמיד הפראיירית של כולם. אני משקיעה בחברות שלי, עוזרת להן, מפנקת אותן, עושה הכל שיהיה להן טוב. ובתמורה מקבלת זין לפנים. עם האכילה. במילה אחת- קטסטרופה. הגרון שלי כבר צורח לי "תני לי לנוח!!!". אחרי הרבה זמן שהוא היה במנוחה. (לא כי אכלתי ולא הקאתי, אלא כי פשוט לא אכלתי.) נמאס לי שכל דבר טוב שאני מנסה לעשות יוצא חרא. נמאס לי שכולם שונאים אותי. למה לעזאזל אנשים שמתקשרים עם אנשים אחרים איתי לא מתקשרים?! מה כל כך רע עשיתי להם בחיים?! ונמאס כבר עם התירוץ "לא הרגשתי טוב". תמיד רק כשזה מגיע אליי לא מרגישים טוב. זין. נמאס כבר מהכל. אני לא רודפת אחרי אף אחד יותר. מסתבר שאני לא שווה את זה. אני מסתכלת על הידיים שלי ומרגישה סיפוק. דווקא כשזה מגיע לזה אני לא מרגישה מפגרת. אני מרוצה שעשיתי לעצמי רע. אני מרוצה שהידיים שלי כאלו מכוערות. שכולם יתרחקו ממני. שכולם יפחדו מהפסיכית שאני. שאף אחד לא ירצה להתקרב אליי. שאני אשאר לבד בעולם הזה. כי זה מה שמגיע לי. אני שטן. השבוע ביקרתי ידיד שהיה מאושפז איתי לפני כמה שנים. הוא מאושפז במחלקה אחרת עכשיו. כאב לי לראות אותו. כאב לי לראות אותו סובל. כאב לי לראות את המשפחה שלו סובלת. למה אנשים טובים כמוהם סובלים?! למה לעזאזל אין צדק בעולם הזה?!?!?! ואני בכלל לא יודעת למה אני כותבת את כל זה פה. הרי כל כך ברור שזה לא יעניין אף אחד. כי אני כלום. אני כלום פה ובעיקר אני כלום בעולם הזה. אני אפס. חבל שהחלפתי כינוי בכלל. לפחות הוא היה תואם את המציאות. אף אחד לא שם עליי. לא מגיע לי כלום. מגיע לי למות בייסורים. אני שונאת את עצמי. שונאת. שונאת שונאת שונאת. אני אוויר. ונכון שאי אפשר לחיות בלי אוויר, אבל אני אוויר מזוהם. שרק גורם למחלות ולמוות. הלוואי ואני אתנדף כבר מהעולם הזה. Life sucks